ח"א למהר"ל שבת פח. כתב:אף על פי כן הדר קבלוה וכו'. נראה דהכי פירושא, כיון שקיבלו עליהן מקרא מגילה שהוסיפו מצות מחמת עצמם, אם כן לא נוכל לומר שהם אנוסים לקבלת מצות, שאם היו אנוסים לקבלת מצות מתחלה למה היה להם להוסיף מעצמם. ודמי זה להא דתנן עמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלים עליו את הכל, מפני שבזה שהוסיף לגדור מחיצה רביעית גילה דעתו דניחא ליה, ואם כן הכל ניחא ליה ובזה קיבלו עליהם כל התורה. ופירוש זה פשוט.
עושה חדשות כתב:ח"א למהר"ל שבת פח. כתב:אף על פי כן הדר קבלוה וכו'. נראה דהכי פירושא, כיון שקיבלו עליהן מקרא מגילה שהוסיפו מצות מחמת עצמם, אם כן לא נוכל לומר שהם אנוסים לקבלת מצות, שאם היו אנוסים לקבלת מצות מתחלה למה היה להם להוסיף מעצמם. ודמי זה להא דתנן עמד ניקף וגדר את הרביעית מגלגלים עליו את הכל, מפני שבזה שהוסיף לגדור מחיצה רביעית גילה דעתו דניחא ליה, ואם כן הכל ניחא ליה ובזה קיבלו עליהם כל התורה. ופירוש זה פשוט.
פרי יהושע כתב:ואם בהשוואת מעניניא דפורים במהר"ל עסקינן יש לצרף, הקדמתו הידועה ל"אור חדש", דכפה עליהם הר כגיגית, הוא בכדי שהתורה תהיה אצלם בבחינת "ולו תהיה לאישה לא יוכל לשלחה כל ימיו" עי' שם, ואם משהו יכול להעתיק, לצטט תבוא ברכה וגאולה ע"י.
ואגב שמעתי מראש ישיבת חברון הגר"ד כהן שליט"א להעיר דטעון ביאור לדבריו המשך הגמ' מכאן מודעא רבה לאורייתא, שמא משהו יש לו רעיון בעניין.
ספר אור חדש עמוד מו
ומ"ש (שם) דאיכא מודעא רבה לאורייתא דסוף סוף כיון שהיתה התורה בהכרח דבר זה הוא מודעא רבה לאורייתא ואיך לא יהיה כפה עליהם הר כגיגית כי יאמרו כי התורה אינה מוכרחת ומחויבת בעולם רק שבאה התורה לעולם בשביל שרצו בה ישראל שהיו מקבלים אותה מדעתם ואינו דבר מוכרח ואין הדבר כך כי התורה היא מחויבת בהכרח ואם לא היה התורה היה חוזר העולם לתוהו ובוהו וכפי שהיה התורה בעצמה כך היה קבלתה שהכריח אותם על זה, ועוד בשביל כך היה כופה עליהם הר כגיגית כדי שיהיו אנוסים שהיה מאנס אותם על קבלת התורה וכיון שהיו ישראל אנוסים ובמאנס כתיב (דברים כב, כט) לא יוכל לשלחה כל ימיו וכן לא יפרד ישראל מן הש"י לעולם וכך אמרו במדרש (מביאו רבינו בספרו גור אריה ומובא גם בספר מנחה בלולה ומקורו לא ידוע) על הפסוק (שם) ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו כשבא הקב"ה לתת תורה לישראל כפה עליהם הר כגיגית שיקבלו תורתו וכיון שכך הרי ישראל אנוסתו של הקב"ה ובאנוסה כתיב (שם) לא יוכל לשלחה כל ימיו ואלו המפתה אין בה שלא יוכל לשלחה
יראים סי' רסח כתב:ואחרי שהמגילה דברים שבכתב אינו רשאי לקרותה על פה כדתנן קראה על פה בכל לשון לא יצא אבל קורין ללועזות בלע"ז פי' בגמרא לעז יונית והלועז ששמע אשורית יצא ואף על פי שבשאר דברים שבכתב לא אסרו על פה אלא להוציא אחרים ידי חובתן דאמרינן בתעניות בפ"ג אמר ר"י היאך יחיד יכול לקרות בצבור על פה אלא כולם קוראים כקורא את שמע. ולענין מגילה החמירה תורה שלא לאומרה על פה אפי' לעצמו ומפקינן לה מקראי בפרק הקורא את המגילה למפרע [י"ח א'] דאמר רבא אתיא זכירה זכירה דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים וגו' וכתיב כתוב זאת זכרון בספר.
תשב"ץ ח"ב סי' רסב כתב:עוד שאלת בהלכו' מאכלו' אסורו' פ"יו יין שנתנסך לע"ז שנתערב עם יין כשר אוסר הכל בהנאה בכל שהוא. בד"א כשהורק היין המותר על טפה של יין נסך אבל אם עירה יי"נ מצרצור קטן לתוך בור של יין אפי' עירה כל היום כלו ראשון ראשון בטל עירה מן החבית בין שעירה מן המותר על האסור בין מן האסור על המותר הכל אסור. עוד שם יין נסך שהחמיץ ונפל לתוך חומץ כשר אסור בכל שהוא לפי שהוא מינו ששניהם חומץ הם. וקשה לך למה הפריש אם הנסך הראשון שאוסר בכל שהוא. ואם הכשר ראשון ומריק עליו מצלצול יהי' מותר. ועוד למה הבדיל בין צלצול לחבית. ועוד למה חלק בין יין טוב ליין שהחמיץ שנראה מדבריו שביין שהחמיץ בכל ענין אוסר בכל שהוא:
תשובה מה שהוקשה לך מה הפרש יש בין היתר שנפל לתוך איסור לאיסור שנפל לתוך היתר. דבר ידוע הוא שהאיסור העומד במקומו יש לו חשיבות יותר מן האיסור הפורש ממקומו. וקצת דמיון יש לזה מה שאמרו (כתובו' ט"ו ע"א) כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואי פריש אזלינן בתר רובא.
אבני נזר חו"מ סי' עב כתב:עוד נראה משמעות שטהור בלא עלי' מהא [מקואות פ"ז מ"ו] דטובל במ' סאה מצומצמות אף דבעלייתו נחסרת המקוה ממ' סאה. ואם תאמר דכיון שהיתה כשרה קודם עלי' אף דבשעת עלי' נפסלה שפיר דמי דבתר מעיקרא אזלינן תפשוט בעיא דר' יוחנן (שבת צ"ט ע"א) בור תשעה ועקר ממנו חוליא והשלימה לעשרה דלמא בתר בסוף אזלינן. ועיין תוס' (שם ח'. ד"ה רחבה ו') דס"ל לאביי לעולם לא חשיב עקירה ולא הנחה כשהיא בבת אחת והכי נמי לא יחשב עלי' ממקוה כשהיא בבת אחת
עושה חדשות כתב:הוכרע מקצתו הוכרע כולו?
השב שמעתתא ד-ד תולה ג' נידונים זה בזה.
א. בהמה שהיא ספק טריפה, ומחצה ממנה קבוע ומחצה פריש מרובא.
ב. ספק טומאה שחלקו ברה"י וחלקו ברה"ר.
ג. סוג' דחזקת האם אי מהני לבת.
ושם ד-ה מוסיף הש"ש בשם בנו דה"ה לגבי חזקת מרא קמא על חלק מהנידון שהכל נגרר אחרי זה.
בית יצחק שער הקבוע סי' ט כתב:...כל שהוא עדיין ברשות המוכר נראה דאין חילוק היכן הוא מונח דעדיין הוא ברשותו וכל הבית כמקום א' דמי' וסמך לזה דמצינו דד' אמות נקראים תמיד מקומו של אדם וידוע דכל הבית כד' אמות דמי לכמה עניינים הרי דהכל נקרא מקום אחד...
שו"ת הרשב"א תשצ"ד כתב:שאלת חולה שצריך לאכול ביום הכפורים. אם מברך המוציא וברכת המזון אם לאו? ואמרת שראית אחד מן האחרונים שהכריע שאין מברך. וכתב דאף על גב דלא אפשר דלא מתהני על ידי אונס הוא ואין מברכין על כי הא. והויא כאשה שנאנסה ותחלתה באונס וסופה ברצון דחשבינן כאונס.
ישנו כתב:שו"ת הרשב"א תשצ"ד כתב:שאלת חולה שצריך לאכול ביום הכפורים. אם מברך המוציא וברכת המזון אם לאו? ואמרת שראית אחד מן האחרונים שהכריע שאין מברך. וכתב דאף על גב דלא אפשר דלא מתהני על ידי אונס הוא ואין מברכין על כי הא. והויא כאשה שנאנסה ותחלתה באונס וסופה ברצון דחשבינן כאונס.
איש טלז כתב:הרשב"א (ח"ג סי' פג, ח"ו סי' רנט) חייט אחד רגיל אצל עירוני אחד מכמה שנים שהוא לבדו עושה מלאכתו ובא חייט אחר ורצה להכניס עצמו עם העירוני הזה לעשות מלאכתו בזול יותר והראשון מתרעם עליו. והשיב אין בית דין מוציאין מידו שהעירוני נתן לו מדעתו אבל מסתברא שמוחין בידו דדמי קצת למצודת הדג כדאמרינן (כא:) שאני דגים דיהבי סייארא הכא נמי כיון שרגיל לעשות מלאכתו על ידי זה הוי כאילו בא לידו. ועוד דכל מכר הרי הוא כבא לידו כבר כדאיתא בפרק יש נוחלין (קכ"ג) גבי בכור נוטל פי שנים בזרוע לחיים וקיבה. וההולך ומפתה את הגוי לעשות מלאכתו כפוסק לחיותו של זה וגוערין בו ומוחין בידו עכ"ל, ע"כ.
עושה חדשות כתב:ספר אור זרוע חלק א - הלכות ברכת המוציא סימן קמ:
והא דלא מברכי' לאכול שלש סעודות משום דיש פעמים שאינו חייב בהם כגון אם הי' שבע או אדם שאינו רגיל לאכול כ"א פ"א ביום ותורה אחת לכל ישראל א"נ הואיל ואינו אוכלם בפעם אחת אין לברך עליהם מידי דהוה אארבע כוסות שאין מברכין עליהם הואיל ואינו שותם בבת אחת.
ספר מהרי"ל (מנהגים) סדר ההגדה:
אמר מהר"י סג"ל הא דלא מייחדינן ברכה על ארבע הכוסות, כגון וצונו לשתות ארבע כוסות, נראה לי משום דהן מפוזרין ולא מכונסין בפעם אחת. והיינו טעמא נמי דלא מברך על הלל דליל פסח, מאחר דמחולק מקצתו קודם סעודה ומקצתו אחריה.
עושה חדשות כתב:פרי מגדים יו"ד שפתי דעת סימן קי סקי"ד כתב:ויש לחקור בדין הקבוע שלש חקירות:
החקירה הא' כיון דקבוע חידוש הוא דחדית לן רחמנא דבעלמא אזלינן בתר רובא דליתא קמן וכאן אפילו ברובא דאיתא קמן לא אזלינן א"כ כ"ש דלא ליהני ס"ס בקבוע דלא עדיף מרובא ואפשר דגרע וכדבעינן למימר קמן ...
החקירה הב' היא כיון דגלי קרא דלא ניזול בתר רובא כ"ש בתר חזקה דרובא וחזקה רובא עדיף א"ד היכא דגלי גלי כו' ...
החקירה הג' הוא הא דקיי"ל רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואם פירש אף שקרובה לחנות טריפה כשירה כמו שכתב הפר"ח אות ט"ו אם פירש לפנינו דהוה קבוע ונמצא קרוב לכשירה מי נימא כיון דקבוע לא אזלינן בתר רובא כ"ש בתר קורבא א"ד לא ...
ב"ח יו"ד סי' נג כתב:וכן בנשבר סמוך לחבורו בגוף נמי נהגינן להחמיר כדעת יש אומרים שכתב רבינו והמסקנא בין האחרונים דמשערינן ברוחב אגודל מחבורו בגוף דזה אינו נקרא סמוך ואפשר דכיון דאשכחן (מנחות ל א) בריוח שנתנו חכמים בחומשים בין דף לדף דהוי כמלא רוחב אגודל לאו סמוך מקרי משם מצאו סמך לנהוג דברוחב אגודל לאו סמוך לגוף קרינן ליה ואפילו אינו ברוחב אגודל אלא בצמצום כשר
הל' לולב להראב"ד כתב:ואחר כל אלה הסמנין אם היינו מוצאין זמן קצוב ליבשות ותכלית הליחה כמה היה טוב שלא נצטרך לשקול הדעת וראית העין והכרעת האומד, כי אין כל הדעות וההכרעות שוות, וכמה מחלוקות יוצאות על ראיית העין ועל שקול הדעת, זה ישקול במאזני שכלו וזה ישקול במאזני שכלו, ופעמים שלא יגמר להם הדעת כי אם במחלוקות ולא תשוה להם ההכרעה, ועל כן אם נמצא זמן שנתנו חכמים ליבשות וכליון הלחות כמה היה הדבר נכון ללמוד וללמד ממנו לכולם בדרך אחד וזמן אחד, ואני רואה כי הדבר הזה נכון ללמוד אותו ממה שאמרו רבותינו ז"ל (ע"ז ל"ד א') בחרצנין וזגין של גוים שנאמר בהם לחין אסורין יבשים מותרין, ופירשו בהן עד כמה הן לחין עד שנים עשר חדש, אבל לאחר שנים עשר חדש מותרין מפני שהן יבשין וכבר כלתה הליחה שבהן, ואם יטעון טוען ויאמר מה טעם מותרין לאחר שנים עשר חדש לא מפני שכלתה הליחה שבהן אלא מפני שבטל מהן טעם יין ולעולם יש בהן לחות אחר כמה, נשיב אותו לאמר אלו אמרו רבותינו ז"ל כל שנים עשר חדש אסורין לאחר שנים עשר חדש ותרין היה כדבריך, עכשיו שאמרו לחין אסורין יבשים מותרין ופירשו בהן אחר כמה הן יבשין לאחר שנים עשר חדש ש"מ קים להו לרבנן שכל הלחות שבהן אינו אלא מן היין מפני שהן מבריית היין, וכל זמן שיש בהן מאותו הלחות הן אסורין והוא עד שנים עשר חדש טפי לא, אלמא כל דבר שאין בו השגחה להעמידו בלחות אינו מתקיים בלחותו אחר שנים עשר חדש, אבל בודאי אם ישגיח אדם עליהם לקיים אותן בלחותן כגון שטומנים אותן בדברין לחין יוכל אדם להעמידן כמה זמנים, ועל זה לא נתנו חכמים זמן אלא הכל לפי מה שהוא, עד כאן השגתי בשקול דעתי ושכלי, ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה.
עושה חדשות כתב:כתבתי בעבר על אויר שאין סופו לנוח וקלוטה כמי שהונחה.
היום ראיתי במהרי"ט אלגאזי בכורות ג-לה שפשיטא ליה לדמות הנידון בחולין ד"ע האם כותלי בית הרחם מקדשים את הבכור או אויר בית הרחם, לאיבעית הגמ' באויר שאין סופו לנוח.
והוא פלא.
שו"ת הר"ן סי' ה כתב:וכתיבת לשון הר"ר יעקב מדמשק הוא זה: מצאנו כתוב בשם רבינו האיי גאון ז"ל שהדבש השנוי במשנת אין מעמידין [ע"ז לט ב] ואלו מותרים באכילה חלב שחלבו גוי וישראל רואהו והדבש ודובדבניות שזה הדבש הוא הדב"ס שנעשה מן היין מדקתני להו בהדי הדדי תרווייהו הדבש ודובדבניות ומה דובדבניות מענבים אף הדבש דבש ענבים, ע"כ. ואנו מצאנו ראיות הרבה בתלמוד לדבריו, ואין לתפוש עלינו על שאנו מביאים ראיה מטהרות על המאכלות, שהרי רבותינו ע"ה דנין ומדמין דבר לדבר כמו ששנינו בפרק כל הגט המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומה ומעשרות, מעות להיות מפריש עליהן מעשר שני מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים, ואם אבדו הרי זה חושש עליהן מעת לעת, ואמרינן בגמרא חלוקים עליו חביריו על רבי אלעזר דתנן [מקואות פ"א מ"ב] מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע טמאות, הרי שנתברר שדנים ומדמים מענין לענין. ומצינו דברים רבים הולכים אחר הכוונה והמחשבה בהרבה מקומות בתלמוד, בפ"ק דסוכה מחצלת של קנים עשאה לשכיבה וכו', והרי אין בין זו לזו רק המחשבה, וכן טבעת אדם מקבלת טומאה וטבעת בהמה אינה מקבלת טומאה ואין הפרש ביניהם רק המחשבה, וכן כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ורבים בענין טומאה כאלה המחשבה בהם עיקר, וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו וכו' וכן בהנאה הבאה לאדם בעל כרחו עשו עיקר היכא דקא מכוין וגוי שהדליק את האור באגם והאי גוי דחריך רישא הכל הולך אחר הכוונה.
ואחר שהכונה בכל עניינים אלו עיקר, הגויים שעושים הדב"ס מענבים אין כוונתם ליין רק לדב"ס ומחשבתם מסלקת כל איסור ולעולם זה לא נקרא יין רק דב"ס שמו, ואנן קיימא לן כרבא דאמר בפרק השוכר [ע"ז סו א] בתר שמא אזלינן בפלוגתא דידיה עם אביי בחמרא חדתא וענבי וחלא דחמרא וחלא דשכרא וכו' כדאיתא התם. ועוד כי התלמוד לא הוצרך להתיר רק מה שיעלה על לב שיהיה בו איסור, ודבש דבורים מה חשש איסור יש בו, אם בשביל שמבשלין אותו להוציא השעוה אין זה בשול כי הכונה להוציא השעוה לבד, והוי ליה כהאי גוי דחריך רישא דשרי למיכל מריש אודניה, והמשנה לא דברה רק בזה הדבש שצריך בשול גדול, והיינו דאמרינן בגמרא [שם לט ב] למאי ניחוש לה אי משום בשולי גויים נאכל כמות שהוא חי הוא ובודאי לא אמרו זה על דבש דבורים אלא על דבש ענבים וכחא דהתירא עדיף ולא די לנו מה שאסרה תורה רק שנבא להוסיף עליהן, אלו הן דברי הה"ר יעקב ז"ל.
מרדכי פ' כל שעה כתב:וכשהיו מוצאים חטה תוך תרנגולת מבושלת בפסח לא היה מתירה אך היה מתיר להשהותה עד לאחר הפסח וכן פסק בספר התרומה [בשם מחזור ויטרי דחטה הנמצאת בזפק שרי להשהותה] דאע"ג דתנן במסכת אהלות (פ' י"א) ובסוף שבת [ד' קה ב] בדגים ובעופות כדי שתפול לאור ותשרף דלמא לא ילפינן איסור מטומאה כדאמרי' פ' כיסוי הדם [דף פו ב] אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר בתמיה [*ואפי' לדברי האומר במשהו מ"מ אם נתבטל קודם זמן איסורו די בס'] אבל ראבי"ה פוסק במשהו כמו האלפסי (*וכן פסקו כדבריו השאילתות) [*דבמשהו] ובה"ג כתב דנמצא בספרים ישנים שהיו בימות רב אשי סוף הוראה [ב"מ ד' פו א] בהדיא כרב במשהו וכן פסקו רוב הגאונים כרב וכן המנהג וראבי"ה חולק על ספר התרומה והביא ראיה מנדרים פרק נערה [*דף עו] אם מטבילין כלי טמא לטהר יטבילו כלי (טהור) לכשיטמא יטהר ה"ה דאין חמץ בטל קודם איסורו. וחטה מבושלת בתרנגולת אין להשהותה אלא אם כן נמצאת ביום אחרון של פסח דאין בו איסור כי אם מדרבנן. ונשאלתי על [רמז תקנא] דג טמא שנמצא בדג טהור ונתבשל והשבתי אם נלמוד איסור מטומאה נתיר הטהור מפני דאמרי' בפרק סדר תענית (דף כב ב) אירע מעשה ובלעו זאבים תינוקות והקיאום דרך בית הרעי ובא מעשה לפני חכמים וטהרו את הבשר וטמאו את העצמות ותנן נמי במסכת אהלות [פ' יא] כמה ישהה במעיו שלשה ימים מעת לעת ובדגים ובעופות כדי שתפול לאור ותשרף אבל לפי' ר"ת דלא יליף איסור מטומאה יש לאסור אף הטהור אם אין בו ס' כנגד טמא הנמצא בו
רא"ש כתובות פ"א סי' יז כתב:כתב רב שרירא בתשובה המארס בלא ברכה חסר את אירוסין ברכה שהיא מצוה. המברך ברכת אירוסין בבית חתנים בירך ברכה שאינה צריכה לו ועובר משום לא תשא. ורבינו נסים הורה אם לא בירך ברכת אירוסין יברך בשעת נישואין עם ז' ברכות וכן מסתבר וכן מצאתי בנימוקי הרב ר' יונה ז"ל שכתוב משמו ודימה אותו למי שלא בירך אחר אכילתו שחוזר ומברך אחר המזון כל זמן שלא נתעכל המאכל שבמעים וכן ה"נ אף על פי שעבר זמן מרובה כל זמן שלא נגמר ההיתר מברך וכיון שאין ההיתר נגמר אלא ע"י חופה יכולין לומר הברכה בשעת הנישואין
תרומת הדשן סי' רנג כתב:שאלה: בחור כנס בתולה והיתה טהורה בשעת החופה וכמה לילות אח"כ, ומכל מקום לא בעל אותה עד שחזרה ופירסה נידה אסורים הן עוד להתייחד בלי שומר אצלם או לאו?
תשובה: יראה דצריך להתיישב בדבר, דבהוראה זו איכא פלוגתא דרבוותא. אחד מן הגדולים הורה לאסור הואיל ולא בעל עדיין כדמשמע לישנא דתלמודא בסתמא, לא שנו אלא שלא בעל כו'. וחד מרבוותא התיר ואמר דמה שאמר הספר דבלא בעל אסור להתייחד, היינו דווקא היכא דלא הוות חזיא לבעול בתחילת החופה חיישינן דילמא תקיף עליו יצרו, אבל בנדון דידן דחזינן דלא תקיף ליה יצריה באשה זו אפילו בשעת החופה, ולא בא עליה מעולם וראויה היתה לו לא חיישינן לייחוד דידה דודאי לא יעבור דלא תקיף יצריה. והיה נראה להביא סעד לסברא זו מהא דשור המועד חוזר לתמותו כדחזינן דראה שוורים ג' פעמים ולא נגח, אף על גב דאיהו נמי תקיף יצריה ליגח כדאיתא פ' כיצד הרגל, מ"מ כי חזינן דנח יצריה דיינינן ליה בתם ולא אמרינן דבהא זימנין הוא דנח יצריה והיום או למחר הדר ליה יצריה. ה"נ בנ"ד אף על גב דקים להו לרבנן דבסתם אדם תקיף ליה יצריה באשה שלא בא עליה מעולם, היכא דחזינן דהאי גברא לא תקיף ליה יצריה דיינינן ליה כמי שנתייחד עם אשתו נידה שבא עליה כבר, ומ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה, הנראה לע"ד כתבתי.
עושה חדשות כתב:רא"ש כתובות פ"א סי' יז כתב:כתב רב שרירא בתשובה המארס בלא ברכה חסר את אירוסין ברכה שהיא מצוה. המברך ברכת אירוסין בבית חתנים בירך ברכה שאינה צריכה לו ועובר משום לא תשא. ורבינו נסים הורה אם לא בירך ברכת אירוסין יברך בשעת נישואין עם ז' ברכות וכן מסתבר וכן מצאתי בנימוקי הרב ר' יונה ז"ל שכתוב משמו ודימה אותו למי שלא בירך אחר אכילתו שחוזר ומברך אחר המזון כל זמן שלא נתעכל המאכל שבמעים וכן ה"נ אף על פי שעבר זמן מרובה כל זמן שלא נגמר ההיתר מברך וכיון שאין ההיתר נגמר אלא ע"י חופה יכולין לומר הברכה בשעת הנישואין
עושה חדשות כתב:תרומת הדשן סי' רנג כתב:שאלה: בחור כנס בתולה והיתה טהורה בשעת החופה וכמה לילות אח"כ, ומכל מקום לא בעל אותה עד שחזרה ופירסה נידה אסורים הן עוד להתייחד בלי שומר אצלם או לאו?
תשובה: יראה דצריך להתיישב בדבר, דבהוראה זו איכא פלוגתא דרבוותא. אחד מן הגדולים הורה לאסור הואיל ולא בעל עדיין כדמשמע לישנא דתלמודא בסתמא, לא שנו אלא שלא בעל כו'. וחד מרבוותא התיר ואמר דמה שאמר הספר דבלא בעל אסור להתייחד, היינו דווקא היכא דלא הוות חזיא לבעול בתחילת החופה חיישינן דילמא תקיף עליו יצרו, אבל בנדון דידן דחזינן דלא תקיף ליה יצריה באשה זו אפילו בשעת החופה, ולא בא עליה מעולם וראויה היתה לו לא חיישינן לייחוד דידה דודאי לא יעבור דלא תקיף יצריה. והיה נראה להביא סעד לסברא זו מהא דשור המועד חוזר לתמותו כדחזינן דראה שוורים ג' פעמים ולא נגח, אף על גב דאיהו נמי תקיף יצריה ליגח כדאיתא פ' כיצד הרגל, מ"מ כי חזינן דנח יצריה דיינינן ליה בתם ולא אמרינן דבהא זימנין הוא דנח יצריה והיום או למחר הדר ליה יצריה. ה"נ בנ"ד אף על גב דקים להו לרבנן דבסתם אדם תקיף ליה יצריה באשה שלא בא עליה מעולם, היכא דחזינן דהאי גברא לא תקיף ליה יצריה דיינינן ליה כמי שנתייחד עם אשתו נידה שבא עליה כבר, ומ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה, הנראה לע"ד כתבתי.
שו"ת עין יצחק חלק ב אבן העזר סימן מט כתב:... אך עדיין יש לפקפק על כל זה לפי דיש לחלק דדוקא בחשש לשעבר מצינו דסמכינן על ספק ספיקא. משא"כ בנ"ד דהוי בחשש דלהבא. אפשר לדון בזה כמו דכתבו התוס' בקידושין (דף מ"ה) ד"ה בפירוש אמר מר כו' דשיטת ר' מנחם דשמא קידש לא אמרינן שמא יקדש אמרינן כו' והטעם הוא דס"ל דחזקה לא מהני לברר על להבא וכמו שכתבתי מזה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' ענף ד'. ועיין מזה בנו"ב מ"ק ח' יו"ד סי' נ"ו ובמ"ת סי' ק"ג. א"כ ה"ה בספק ספיקא יש לדון ולחלק דבמידי דיכול להיות להבא לא מהני ספק ספיקא לברר על אחר זמן ... אכן בספרי באר יצחק שם הוכחתי דרוב מהני לברר על ענין דלהבא ג"כ ... וכיון דנתבאר דרוב מהני אף בדבר דלהבא. א"כ ה"ה ספק ספיקא מהני אף בדבר דלהבא ...
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 186 אורחים