מהו המקור הראשון לדין, שהזיכוי לאדם שלא בפניו, צריך להיעשות ע"י "אחר שזוכה" לאדם?

[אחד התלמידים]

קיימא לן, דיתכן זיכוי לאדם שלא בפניו.

תו קיי"ל, דכל זיכוי כזה - שלא בפני האדם המקבל, הוא דווקא "על ידי אחר" אשר "זוכה" לאדם מידי המזכה.

ומקור דין זה, שהזיכוי לאדם חייב להיעשות - ע"י אחר דווקא - ולא ע"י המזכה, למדוהו כל הפוסקים ממשנה ערוכה בעירובין ז ו (ומסתמא גם התירוץ של שמואל בגיטין ל ע"א מבוסס על המשנה הנ"ל).

ותמוה בעיניי, מהי ראיית הפוסקים - שהובאה מהמשנה - לכך שכל זיכוי חייב להיעשות ע"י אחר דווקא:

הרי במשנה מיירי בשיתופי מבואות, כשאחד מבני המבוי מזכה את המאכל לכל בני המבוי - בעוד שהמזכה עצמו כלול כמובן בתוכם ורוצה א"כ להיות גם הוא שותף במאכל, וא"כ בע"כ שהמזכה אינו יכול להקנות להם בעצמו, דהגע בעצמך: אילו היה מקנה להם בעצמו, ממילא היה המאכל עובר מבעלותו של המזכה - לבעלותם של שאר בני המבוי - לא כולל המזכה וממילא מבלי שהיה המאכל נשאר בבעלותו של המזכה, דהא הכי הוי בכל קניין רגיל - שהנכס עובר מבעלותו של הנותן לבעלותם של המקבלים - ואינו נשאר בבעלותו של הנותן; מה שאין כן בשיתופי מבואות - שהמזכה רוצה שלא תופקע בעלותו שלו על המאכל - אלא רק תורחב גם לשאר בני המבוי על מנת שגם הם יהיו כמוהו בעלי המאכל, ממילא לא יוכל לעשות זאת בהקנאה רגילה בודדת כנ"ל, ולכן הדרך היחידה לעשות זאת היא בשתי הקנאות רגילות: בהתחלה המזכה מקנה את המאכל (בהקנאה רגילה) לשליש - שאינו גר במבוי - ואח"כ השליש שכבר נעשה הבעלים של המאכל מקנה את המאכל (בהקנאה רגילה כגון בהגבהת סודר וכדומה) בבת אחת לכל בני המבוי (לפי העיקרון שאפשר להקנות לאדם שלא בפניו) כולל לזה שהיקנה קודם לכן לשליש (וכמובן מבלי שהמקבלים החדשים כוללים את השליש עצמו שממילא אינו זקוק לעירוב כי אינו גר במבוי).

וסעד לדבר, מצאתי בירושלמי קידושין א ה"ג, דהתם איתא - דכל דין זיכוי ע"י אחר - נועד רק כדי למנוע מצב שבו הנותן יהיה מזכה מעצמו לעצמו ("מימינו לשמאלו", מה שאין כן "במזכה לו על ידי אחר").

[אוצר החכמה]

הנחת הנחה לא נכונה שהזוכה צריך להיות מישהו שלא גר בחצר וממילא הסברת כל מיני הסברים. אבל כיוון שהדין הזה לא נכון כל הסברך לא מובן.
לעצם הדברים ההסבר למה צריך על ידי אחר פשוט. ראשית אדם צריך להיות מסוגל לקנות את החפץ עבורו מבחינת מעשה הקניין ואז הוא יכול שקניינו יהיה עבור אחר. אם אדם מנסה לעשות מעשה קניין מעצמו לעצמו אין כאן פעולת קניין כי הוא נותן מימינו לשמאלו ולכן היא לא יכולה להתבצע עבור אחר.

[אפשר]

קיימא לן, דזכין לאדם שלא בפניו.

תו קיי"ל, דכל זיכוי כזה - שלא בפני האדם המקבל, הוא דווקא "על ידי אחר" - אשר זוכה לאדם מידי המזכה.

ומקור דין זה, שהזיכוי לאדם חייב להיעשות - ע"י אחר דווקא - ולא ע"י המזכה, למדוהו כל הפוסקים ממשנה ערוכה בעירובין ז ו (ומסתמא גם התירוץ של שמואל בגיטין ל ע"א מבוסס על המשנה הנ"ל).

ותמוה בעיניי, מהי ראיית הפוסקים - שהובאה מהמשנה - לכך שכל זיכוי חייב להיעשות ע"י אחר דווקא:

הרי במשנה מיירי בשיתופי מבואות, כשאחד מבני המבוי מזכה את המאכל לכל בני המבוי - בעוד שהמזכה עצמו כלול כמובן בתוכם ורוצה א"כ להיות גם הוא שותף במאכל, וא"כ בע"כ שהמזכה אינו יכול להקנות להם בעצמו, דהגע בעצמך: אילו היה מקנה להם בעצמו, ממילא היה המאכל עובר מבעלותו של המזכה - לבעלותם של שאר בני המבוי - לא כולל המזכה וממילא מבלי שהיה המאכל נשאר בבעלותו של המזכה, דהא הכי הוי בכל קניין רגיל - שהנכס עובר מבעלותו של הנותן לבעלותם של המקבלים - ואינו נשאר בבעלותו של הנותן; מה שאין כן בשיתופי מבואות - שהמזכה רוצה שלא תופקע בעלותו שלו על המאכל - אלא רק תורחב גם לשאר בני המבוי על מנת שגם הם יהיו כמוהו בעלי המאכל, ממילא לא יוכל לעשות זאת בהקנאה רגילה בודדת כנ"ל, ולכן הדרך היחידה לעשות זאת היא בשתי הקנאות רגילות: בהתחלה המזכה מקנה את המאכל (בהקנאה רגילה) לשליש - שאינו גר במבוי - ואח"כ השליש שכבר נעשה הבעלים של המאכל מקנה את המאכל (בהקנאה רגילה כגון בהגבהה) בבת אחת לכל בני המבוי (לפי העיקרון שזכין לאדם שלא בפניו) כולל לזה שהיקנה קודם לכן לשליש (וכמובן מבלי שהמקבלים החדשים כוללים את השליש עצמו שממילא אינו זקוק לעירוב כי אינו גר במבוי).

וסעד לדבר, מצאתי בירושלמי קידושין א ה"ג, דהתם איתא - דכל דין זיכוי ע"י אחר - נועד רק כדי למנוע מצב שבו הנותן יהיה מזכה מעצמו לעצמו ("מימינו לשמאלו", מה שאין כן "במזכה לו על ידי אחר").

אין ראיות אחרות ע"ז? למשל ב"ק קב ע"ב מי הודיעו לצבע שיקנה צבע לאשתו, ל"ל הקנאת הצבע, תיפו"ל שהבעל מקנה לאשתו, וע"כ דבעינן ע"י אחר.
וכן הביאו מב"מ עא ע"א במקנה חוב העכו"ם לישראל אחר, ובתוס' שם.
ובפרט דכל זיכוי הוא שליחות מבעל הממון עי' נתה"מ קפח, וקצוה"ח קפב, ואם כך הוא צורת העברת הבעלות היינו לשלוח מישהו א"כ איך יזכה מעצמו לאחרים, והא אין אדם עושה עצמו שליח. לא משנה אם הוא מקנה לגמרי או כולל עצמו.

[אחד התלמידים]

הנחת הנחה לא נכונה שהזוכה צריך להיות מישהו שלא גר (בחצר) [במבוי] וממילא הסברת כל מיני הסברים. אבל כיוון שהדין הזה לא נכון כל הסברך לא מובן.

זה לא ש"הינחתי" שהזוכה צריך להיות מישהו שלא גר במבוי - שהרי אני רק עוסק בדחיית ראיות - בעוד שדחיית ראיות אינה זקוקה לשום הנחות, אלא אם כבר אז להפך: הפוסקים (ומסתמא גם שמואל בגיטין ל ע"א) שהביאו ראייה מהמשנה בעירובין (ז ו) - הם הם אלה שלכאורה "הניחו" שהאחר רשאי להיות מישהו שגר במבוי. מאידך, אני לא הבאתי שום ראייה, אלא להפך, אני בא לדחות את הראייה (וכדקי"ל דהדוחה דוחה בקש), ולכן אי אפשר לייחס לי "הנחה" (כשם שהקש דעלמא שבאמצעותו דוחים ראיות אינו נחשב ל"הנחה").

אדם צריך להיות מסוגל לקנות את החפץ עבורו מבחינת מעשה הקניין ואז הוא יכול שקניינו יהיה עבור אחר.

מה שכתבת נכון רק לגבי אלה אשר "זוכים" לאדם שלא בפניו, שלגביהם אתה כמובן צודק, שעלינו לוודא שהם קודם כל יהיו מסוגלים להיות "זוכים" לעצמם - לפני שהם מעיזים להיות "זוכים" לאדם שלא בפניו.
אבל מהו מקור עצם הנחתך הנ"ל, כמו גם הנחתם של כל הפוסקים (שלמדו את דינם מהמשנה הנ"ל), שעל מנת שאני אוכל "להקנות" כעת מנכסיי "לאדם שלא בפניו", אני בכלל צריך קודם כל להיות "זוכה" בהם גם כעת, אחרי - שכבר זכיתי בהם לפני שנה - והפכתי כבר אז להיות הבעלים שלהם? הרי מלכתחילה לא דיברתי על מי שכעת "זוכה" לאדם שלא בפניו, אלא על מי שכעת רק "מזכה" לאדם שלא בפניו. לדוגמה, קח אותי בתור המזכה: אני כבר זכיתי בנכסים לפני שנה, וכעת אני בעליהם, וכעת אני רוצה להקנות אותם לאדם שלא בפניו, אז למה לא? האם כשאני מקנה לך את המכונית שלי, בפניך (ולא "שלא בפניך"), אני צריך להיות "זוכה" בה גם עכשיו? מה פתאום? אז למה להניח שאני צריך להיות זוכה כעת, אם אני מזכה לאדם שלא בפניו? ואם תאמר שהמקור - לכך שהזיכוי לאדם שלא בפניו יצטרך להיעשות רק ע"י "אחר שזוכה" לאדם שלא בפניו - הוא המשנה בעירובין ז ו, הרי לפי ההסבר שנתתי לה - יוצא שאין ממנה שום ראייה.

[הוה אמינא]

הנחת הנחה שזה "דין" בזיכוי ש"צריך להיעשות ע"י אדם אחר".
הפשטות היא שזה עצם הזיכוי.
שהמקבל לא חייב להיות זה שזוכה לעצמו, הוא יכול לעשות את אותה פעולה עבור אחר שלא בפניו.
אבל שאדם יוכל להקנות ללא מעשה קנין ובלי מקבל, זה משחק מעניין שבנתיים אף אחד לא העלה כאפשרות.
אי לכך אין צריך מקור לכך שאין כזה דבר, כי אין כזה דבר. אדרבה תביא אתה מקור שזה ייתכן, ואז תשאל למה לא.

[אוצר החכמה]

הנחת הנחה לא נכונה שהזוכה צריך להיות מישהו שלא גר (בחצר) [במבוי] וממילא הסברת כל מיני הסברים. אבל כיוון שהדין הזה לא נכון כל הסברך לא מובן.

זה לא ש"הינחתי" שהזוכה צריך להיות מישהו שלא גר במבוי - שהרי אני רק עוסק בדחיית ראיות - בעוד שדחיית ראיות אינה זקוקה לשום הנחות, אלא אם כבר אז להפך: הפוסקים (ומסתמא גם שמואל בגיטין ל ע"א) שהביאו ראייה מהמשנה בעירובין (ז ו) - הם הם אלה שלכאורה "הניחו" שהאחר רשאי להיות מישהו שגר במבוי. מאידך, אני לא הבאתי שום ראייה, אלא להפך, אני בא לדחות את הראייה (וכדקי"ל דהדוחה דוחה בקש), ולכן אי אפשר לייחס לי "הנחה" (כשם שהקש דעלמא שבאמצעותו דוחים ראיות אינו נחשב ל"הנחה").

אדם צריך להיות מסוגל לקנות את החפץ עבורו מבחינת מעשה הקניין ואז הוא יכול שקניינו יהיה עבור אחר.

מה שכתבת נכון רק לגבי אלה אשר "זוכים" לאדם שלא בפניו, שלגביהם אתה כמובן צודק, שעלינו לוודא שהם קודם כל יהיו מסוגלים להיות "זוכים" לעצמם - לפני שהם מעיזים להיות "זוכים" לאדם שלא בפניו.
אבל מהו מקור עצם הנחתך הנ"ל, כמו גם הנחתם של כל הפוסקים (שלמדו את דינם מהמשנה הנ"ל), שעל מנת שאני אוכל "להקנות" כעת מנכסיי "לאדם שלא בפניו", אני בכלל צריך קודם כל להיות "זוכה" בהם גם כעת, אחרי - שכבר זכיתי בהם לפני שנה - והפכתי כבר אז להיות הבעלים שלהם? הרי מלכתחילה לא דיברתי על מי שכעת "זוכה" לאדם שלא בפניו, אלא על מי שכעת רק "מזכה" לאדם שלא בפניו. לדוגמה, קח אותי בתור המזכה: אני כבר זכיתי בנכסים לפני שנה, וכעת אני בעליהם, וכעת אני רוצה להקנות אותם לאדם שלא בפניו, אז למה לא? האם כשאני מקנה לך את המכונית שלי, בפניך (ולא "שלא בפניך"), אני צריך להיות "זוכה" בה גם עכשיו? מה פתאום? אז למה להניח שאני צריך להיות זוכה כעת, אם אני מזכה לאדם שלא בפניו? ואם תאמר שהמקור - לכך שהזיכוי לאדם שלא בפניו יצטרך להיעשות רק ע"י "אחר שזוכה" לאדם שלא בפניו - הוא המשנה בעירובין ז ו, הרי לפי ההסבר שנתתי לה - יוצא שאין ממנה שום ראייה.

בקיצור אתה בא ואומר כך. שם כתוב שצריך לזכות ע"י אחר ויש פירוט מי כן ומי לא כגון בנו ובתו עבדו ואמתו. הראשונים הבינו שהכוונה שהזיכוי צריך להיות ע"י אחר כי זה תנאי בזיכוי ואין תנאי שלא יגור במבוי. ואתה שואל אולי הם לא צודקים והצורך באחר הוא כי הוא לא גר במבוי.
אם זו קושייתך ברור שהפשטות היא כדבריהם לדוגמה שעבדו ואמתו גרים עמו במבוי ואפ"ה הפסול תלוי בבזה שהוא ע"כ ולא בזה שגרים עמו במבוי.
מלבד שגם במקומות אחרים משמע שהזיכוי נעשה ע"י אחר כגון בב"מ. וכמדומני שכתבו את זה לעיל.

וגם פשוט מסברא כדברי הרב הווה אמינא בהודעה הקודמת.

מה שאני לא מבין זה שאתה אומר שגם שמואל הבין כך, אבל אתה מתווכח איתו. זה נעלה מבינתי.
אני מבין שתשאל, כמו תמיד, אם נאמר ששמואל למד את הדין שלו רק מהמשנה הזו (מי אמר?) מנין הדיוק שכן הוא. אולי החיסרון הוא שאין האדם עצמו גר במבוי. ועל זה התשובה האחת תהיה שחזינן מיניה שאין חסרון במי שגר במבוי ואולי הדיוק שאני העליתי. אבל להעלות נושא עם טיעונים ארוכים התוהים על הדין נגד שמואל זה דבר זר ומוזר בעיני.

[ונתנו ידידים]

כל מה שענו לך נכונה היא לדעתי, אולם ברצוני להעיר על נקודה אחרת שכתבת, וז"ל

דהגע בעצמך: אילו היה מקנה להם בעצמו, ממילא היה המאכל עובר מבעלותו של המזכה - לבעלותם של שאר בני המבוי - לא כולל המזכה וממילא מבלי שהיה המאכל נשאר בבעלותו של המזכה, דהא הכי הוי בכל קניין רגיל - שהנכס עובר מבעלותו של הנותן לבעלותם של המקבלים - ואינו נשאר בבעלותו של הנותן; מה שאין כן בשיתופי מבואות - שהמזכה רוצה שלא תופקע בעלותו שלו על המאכל - אלא רק תורחב גם לשאר בני המבוי על מנת שגם הם יהיו כמוהו בעלי המאכל, ממילא לא יוכל לעשות זאת בהקנאה רגילה בודדת כנ"ל, ולכן הדרך היחידה וכו'

ולא הבנתי האם שונה הוא שתופי מובאות מכל שאר הקנאות והרי אינו מקנה אלא חלק האחרים בהשיתוף, וזה הרי מקנה בשלימות ומעביר את בעלותו לגמרי ומה מפריע הא דנשאר לו בעלות חלקי

[עזריאל ברגר]

מצאנו בכ"מ שעבד כנעני לא יכול לזכות מיד רבו לאחר, משום שלא יצא הדבר מרשות רבו.
ורק לקבל את גט-שחרורו הוא יכול משום ש"גיטו וידו באין כאחת".

[אבןטובה]

שו"ע חו"מ סי' קפה