סיום מסכת רק כאשר מוציאים את המילים בפה?

[מאיר נפתלי]

האם אפשר לעשות סיום מסכת (בנוגע למשל לקדיש בעשרה, או לאכילת בשר בתשעת הימים, וכן סתם לענין אמירת נוסח הסיום, ובנוגע לאמת האם הוי סיום) כשלומדים את המסכת בהרהור, כוונתי כשלא הוציא כל מילה מפיו, או דילמא רק כאשר הוציא כל מילה מהמסכת בפיו?

(אבקש את הכותבים הנכבדים לציין אסמכתאות לדבריהם מספרים שאפשר לעיין בהם אחר כך).

[מה שנכון נכון]

ראה יומא טבא לרבנן עמ' צו.

[כדכד]

האם אפשר לעשות סיום מסכת (בנוגע למשל לקדיש בעשרה, או לאכילת בשר בתשעת הימים, וכן סתם לענין אמירת נוסח הסיום, ובנוגע לאמת האם הוי סיום) כשלומדים את המסכת בהרהור, כוונתי כשלא הוציא כל מילה מפיו, או דילמא רק כאשר הוציא כל מילה מהמסכת בפיו?

(אבקש את הכותבים הנכבדים לציין אסמכתאות לדבריהם מספרים שאפשר לעיין בהם אחר כך).

איני זוכר מקורות מספרים
בשו"ע או"ח מ"ז לענין ברכת התורה נאמר לא לברך על הרהור בכלל ומשמע שאין לעשות סיום באופן כזה (ויש מקוםן לעין לדעת הגר"א שחולק שם).

הגמרא בערובין (לבשתי איני זוכר מקור מדוייק) אומרת שברוריה בעטה בת"ח שלמד בלחש (נראה לי שהכוונה בהרהור) ואמרה: "כי חיים הם למוצאיהם" - למוציאיהם בפה. מזה משמע שלימוד בהרהור אינו נחשב לימוד ואין לעשות על כך סיום.
אמנם, אם כוונתך להרהור שהלומד שומע שיעור ממגיד שעור שמוציא את המלים בפה או מחברותא שקורא והוא מקשיב -יש לומר בכה"ג שנחשב לימוד כי כשהוא שומע הוא כאילו עונה בפיו ואז אפשר לעשות סיום

[אפשר]

האם אפשר לעשות סיום מסכת (בנוגע למשל לקדיש בעשרה, או לאכילת בשר בתשעת הימים, וכן סתם לענין אמירת נוסח הסיום, ובנוגע לאמת האם הוי סיום) כשלומדים את המסכת בהרהור, כוונתי כשלא הוציא כל מילה מפיו, או דילמא רק כאשר הוציא כל מילה מהמסכת בפיו?

(אבקש את הכותבים הנכבדים לציין אסמכתאות לדבריהם מספרים שאפשר לעיין בהם אחר כך).

איני זוכר מקורות מספרים
בשו"ע או"ח מ"ז לענין ברכת התורה נאמר לא לברך על הרהור בכלל ומשמע שאין לעשות סיום באופן כזה (ויש מקוםן לעין לדעת הגר"א שחולק שם).

הגמרא בערובין (לבשתי איני זוכר מקור מדוייק) אומרת שברוריה בעטה בת"ח שלמד בלחש (נראה לי שהכוונה בהרהור) ואמרה: "כי חיים הם למוצאיהם" - למוציאיהם בפה. מזה משמע שלימוד בהרהור אינו נחשב לימוד ואין לעשות על כך סיום.
אמנם, אם כוונתך להרהור שהלומד שומע שיעור ממגיד שעור שמוציא את המלים בפה או מחברותא שקורא והוא מקשיב -יש לומר בכה"ג שנחשב לימוד כי כשהוא שומע הוא כאילו עונה בפיו ואז אפשר לעשות סיום

לענ"ד כ"ז תמוה, וגם דברי היומא טבא בשם רבני זמנינו שתלה הדבר בענין אי הרהור הוי ד"ת הוא תמוה. [ואמנם יש להם על מי שיסמוכו וכדלהלן, אבל מכ"מ ריהטא דשמעתתא אינו כן].

כי לכאו' פשוט וברור, שהרהור בד"ת היא מצוה גמורה, ולא דנו בזה רק לגבי ברכת התורה, שבזה יש עיקולי ופשורי, וכמו לכמה דעות בגמ' דאין מברכים רק על מקרא או משנה וה"ה דבעינן תורה בפה, אבל לגבי מצות ת"ת בודאי דיש בזה קיום דין לכל הדיעות. והגר"א שחלק על המחבר היינו דס"ל דכיון שהיא מצוה גמורה לכן שפיר מברכים עליו. ועי' נשמת אדם ח"א כלל ט סק"ד שכתב ג"כ דדעת המחבר הוא רק מצד הלכות ברכה, עיי"ש בטעמו, דכ"ה לשון הפסוק שם ה' אקרא.

וכמדומני שפרט לשיטת השו"ע הרב ת"ת פ"ב הי"ב אין מי שסובר כן להלכה.

ואדרבה אבקש מהחברים להמציא דעות של קדמונים דס"ל דהרהור לאו מצוה היא, ובפרט להלכה. כי בודאי דנו בזה עוד אחרים.

ובינתיים אענה חלקי, הגמ' הנ"ל בעירובין נג ע"ב הוא הראיה הראשונה, דשם מבואר שהוא רק למעלה בעלמא, ולא מעיקר הדין, דאל"ה איך לא קיים אותו תלמוד עיקר דין ת"ת, וגם ברוריא למה הביאה מהפסוק דחיים הם, הו"ל להביא שזהו עיקר מצות ת"ת.
שנית לשון הב"י שכתב וז"ל, כתב האגור (סי' ב) שמי שמהרהר בלבו תורה קודם שבירך ברכת התורה שפיר דמי, דהרהור לאו כדיבור דמי לענין ברכה כמו לענין ק"ש ותפלה, ע"כ. הרי להדיא בדבריו דרק לענין ברכה אמרו דהרהור לאו כדיבור.
שלישית דמבואר בשו"ע שם דגם בכתיבה איכא דעות בפוסקים דאין מברכים, וכי כל רבותינו שכתבו ספריהם לא יצאו במצות ת"ת, [וכי כתבו רק משום עת לעשות].
רביעית, האגור בעצמו כתב בסי' תתמז כתב דהרהור בתורה אסור בת"ב, והביאו הב"י לקמן סי' תקנד, הרי דיש בזה קיום מצוה. ואין לדחות דשם הרי עיקר האיסור הוא משום דתורה היא משמחי לב, ובהרהור יש ג"כ שמחה, וכמש"כ המג"א שם סק"ה וביאור הגר"א שם סק"ד, דהא אי לאו דנחשב לימוד התורה, פשיטא דאין לאסור, וכמו שלא מצאנו שם איסור לחשוב בדברים המשמחים, ולא אסרו אלא שמחת התורה.
חמישית ,ראיה מהט"ז סי' מזשכתב דהמברך ברכה"ת ומעיין בספר יש להוציא כמה מילים לצורך הברכה, ולאחר מכן יכול להמשיך בעיונו, ועי' שע"ת, ולכאורה יפלא איך נתן מכשול למעיין, דמשמע דמותר לעיין בספר בלא להוציא בשפתים, והרי אם נימא דאין מצוה בהרהור בת"ת, א"כ הרי כל עיונו הוא ביטול מצות ת"ת.
שישית, כן משמע מהא דאסור להרהר בד"ת במבואות המטונפות, עי' ברכות כד ע"א ושבת קנ ע"א, וכן עי' בב"י לקמן סי' קב דהאיסור הוא גם בהרהור גרידא.
שביעית, עיין בחולין פט ע"א משמע דיוצאים לימוד התורה אף בהרהור, דהגמ' שם אומרת של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה תלמוד לומר צדק תדברון, ולא אמרינן תלמוד לומר ולמדתם אותם, או והגית בו יומם ולילה, וש"מ דמצד מצות ת"ת אין חיוב להוציא בשפתיו.

[אך בברכות טו ע"ב יש רגלים לדעת השו"ע הרב]. גם יש מקום לומר שאע"פ שכ"ז נכון מכ"מ דרגות דרגות יש, אבל זה ודאי דפרט לדעת השו"ע הרב שלענ"ד מוקשה מאוד, הפשטות דיש בזה מצות ת"ת.

[כדכד]

האם אפשר לעשות סיום מסכת (בנוגע למשל לקדיש בעשרה, או לאכילת בשר בתשעת הימים, וכן סתם לענין אמירת נוסח הסיום, ובנוגע לאמת האם הוי סיום) כשלומדים את המסכת בהרהור, כוונתי כשלא הוציא כל מילה מפיו, או דילמא רק כאשר הוציא כל מילה מהמסכת בפיו?

(אבקש את הכותבים הנכבדים לציין אסמכתאות לדבריהם מספרים שאפשר לעיין בהם אחר כך).

איני זוכר מקורות מספרים
בשו"ע או"ח מ"ז לענין ברכת התורה נאמר לא לברך על הרהור בכלל ומשמע שאין לעשות סיום באופן כזה (ויש מקוםן לעין לדעת הגר"א שחולק שם).

הגמרא בערובין (לבשתי איני זוכר מקור מדוייק) אומרת שברוריה בעטה בת"ח שלמד בלחש (נראה לי שהכוונה בהרהור) ואמרה: "כי חיים הם למוצאיהם" - למוציאיהם בפה. מזה משמע שלימוד בהרהור אינו נחשב לימוד ואין לעשות על כך סיום.
אמנם, אם כוונתך להרהור שהלומד שומע שיעור ממגיד שעור שמוציא את המלים בפה או מחברותא שקורא והוא מקשיב -יש לומר בכה"ג שנחשב לימוד כי כשהוא שומע הוא כאילו עונה בפיו ואז אפשר לעשות סיום

לענ"ד כ"ז תמוה, וגם דברי היומא טבא בשם רבני זמנינו שתלה הדבר בענין אי הרהור הוי ד"ת הוא תמוה. [ואמנם יש להם על מי שיסמוכו וכדלהלן, אבל מכ"מ ריהטא דשמעתתא אינו כן].

כי לכאו' פשוט וברור, שהרהור בד"ת היא מצוה גמורה, ולא דנו בזה רק לגבי ברכת התורה, שבזה יש עיקולי ופשורי, וכמו לכמה דעות בגמ' דאין מברכים רק על מקרא או משנה וה"ה דבעינן תורה בפה, אבל לגבי מצות ת"ת בודאי דיש בזה קיום דין לכל הדיעות. והגר"א שחלק על המחבר היינו דס"ל דכיון שהיא מצוה גמורה לכן שפיר מברכים עליו. ועי' נשמת אדם ח"א כלל ט סק"ד שכתב ג"כ דדעת המחבר הוא רק מצד הלכות ברכה, עיי"ש בטעמו, דכ"ה לשון הפסוק שם ה' אקרא.

וכמדומני שפרט לשיטת השו"ע הרב ת"ת פ"ב הי"ב אין מי שסובר כן להלכה.

ואדרבה אבקש מהחברים להמציא דעות של קדמונים דס"ל דהרהור לאו מצוה היא, ובפרט להלכה. כי בודאי דנו בזה עוד אחרים.

ובינתיים אענה חלקי, הגמ' הנ"ל בעירובין נג ע"ב הוא הראיה הראשונה, דשם מבואר שהוא רק למעלה בעלמא, ולא מעיקר הדין, דאל"ה איך לא קיים אותו תלמוד עיקר דין ת"ת, וגם ברוריא למה הביאה מהפסוק דחיים הם, הו"ל להביא שזהו עיקר מצות ת"ת.
שנית לשון הב"י שכתב וז"ל, כתב האגור (סי' ב) שמי שמהרהר בלבו תורה קודם שבירך ברכת התורה שפיר דמי, דהרהור לאו כדיבור דמי לענין ברכה כמו לענין ק"ש ותפלה, ע"כ. הרי להדיא בדבריו דרק לענין ברכה אמרו דהרהור לאו כדיבור.
שלישית דמבואר בשו"ע שם דגם בכתיבה איכא דעות בפוסקים דאין מברכים, וכי כל רבותינו שכתבו ספריהם לא יצאו במצות ת"ת, [וכי כתבו רק משום עת לעשות].
רביעית, האגור בעצמו כתב בסי' תתמז כתב דהרהור בתורה אסור בת"ב, והביאו הב"י לקמן סי' תקנד, הרי דיש בזה קיום מצוה. ואין לדחות דשם הרי עיקר האיסור הוא משום דתורה היא משמחי לב, ובהרהור יש ג"כ שמחה, וכמש"כ המג"א שם סק"ה וביאור הגר"א שם סק"ד, דהא אי לאו דנחשב לימוד התורה, פשיטא דאין לאסור, וכמו שלא מצאנו שם איסור לחשוב בדברים המשמחים, ולא אסרו אלא שמחת התורה.
חמישית ,ראיה מהט"ז סי' מזשכתב דהמברך ברכה"ת ומעיין בספר יש להוציא כמה מילים לצורך הברכה, ולאחר מכן יכול להמשיך בעיונו, ועי' שע"ת, ולכאורה יפלא איך נתן מכשול למעיין, דמשמע דמותר לעיין בספר בלא להוציא בשפתים, והרי אם נימא דאין מצוה בהרהור בת"ת, א"כ הרי כל עיונו הוא ביטול מצות ת"ת.
שישית, כן משמע מהא דאסור להרהר בד"ת במבואות המטונפות, עי' ברכות כד ע"א ושבת קנ ע"א, וכן עי' בב"י לקמן סי' קב דהאיסור הוא גם בהרהור גרידא.
שביעית, עיין בחולין פט ע"א משמע דיוצאים לימוד התורה אף בהרהור, דהגמ' שם אומרת של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה תלמוד לומר צדק תדברון, ולא אמרינן תלמוד לומר ולמדתם אותם, או והגית בו יומם ולילה, וש"מ דמצד מצות ת"ת אין חיוב להוציא בשפתיו.

[אך בברכות טו ע"ב יש רגלים לדעת השו"ע הרב]. גם יש מקום לומר שאע"פ שכ"ז נכון מכ"מ דרגות דרגות יש, אבל זה ודאי דפרט לדעת השו"ע הרב שלענ"ד מוקשה מאוד, הפשטות דיש בזה מצות ת"ת.

ראיתך השניה אינה נכונה שכן הנגדון שם הוא הלכות ברכות ולכן כתב לענין ברכה
ראיתך השלישית יש לדחות שרבותינו שכתבו ספריהם הוציאו המלים בפה תוך כדי הכתיב וכמו שיש הלכה כזו בהלכות סת"ם.
דחיתך לראיה מברוריה אינה נכונה כיוון שברוריה הוכיחה משם שזה מה שמגדיר מצות ת"ת.
ראיתך הרביעית גם אינה נכונה כיון שפפשוט שאין לחשוב בדברים משמחים בת"ב והרבותא שאף בד"ת אסור.
לגבי עצם הדבר איני חושב שיש מי שסובר שאין כלל מצוה בהרהור בד"ת, אלא שמצות ת"ת אינה מתקיימת בכך

[פרי יהושע]

פשיטא שמתקיים מצות ת"ת ע"י הרהור, ומקרא צווח "והגית", ופשיטא שגם לדעת השו"ע שאין מברכים על הרהור אינו רק משום שלעניין ברכ"ת בעי שיהיה ניכר כמש"כ שם הגר"א על ק"ש, ופשיטא שעל הרהור יכול לעשות סיום ויומא טבא לרבנן אם שמח בכך, וא"צ כלל ראיות לכך.

והגמ' בעירובין היא בדף נ"ד א', ואינה רק למעלה בעלמא לזכור הגר' לא הבנתי מנ"ל דבר זה בברוריה הרי שם נא' אם ערוכה ברמ"ח משתמרת, ותו לא.

[אפשר]

ראיתך השניה אינה נכונה שכן הנגדון שם הוא הלכות ברכות ולכן כתב לענין ברכה
ראיתך השלישית יש לדחות שרבותינו שכתבו ספריהם הוציאו המלים בפה תוך כדי הכתיב וכמו שיש הלכה כזו בהלכות סת"ם.
דחיתך לראיה מברוריה אינה נכונה כיוון שברוריה הוכיחה משם שזה מה שמגדיר מצות ת"ת.
ראיתך הרביעית גם אינה נכונה כיון שפפשוט שאין לחשוב בדברים משמחים בת"ב והרבותא שאף בד"ת אסור.
לגבי עצם הדבר איני חושב שיש מי שסובר שאין כלל מצוה בהרהור בד"ת, אלא שמצות ת"ת אינה מתקיימת בכך

ב. ז"ל האגור שם, דהרהור לאו כדיבור דמי לענין ברכה. ופשוט שאין דחייתך כלום, דהול"ל דהרהור לאו כדיבור דמי, ותו לא.
ג. קודם כל בסת"ם אין כזה דין אם כותב מתוך הכתב, וגם הב"ח שכתב לעשות כן הוא רק לתוספת קדושה מהבל הפה, וא"כ גם משם ראיה דלא צריך, תודה על ראיה זו.
ומש"כ שהם אמרו התיבות זה הבל, וגם ראיה מהגמ' דברכות ור"ה, מאי אם כוון לבו לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה, הרי דכל קורא להגיה אינו אומר התיבות באופן נורמלי, וכמבואר שם בראשונים.
ד. לא מצאנו איסור בת"ב לחשוב על בדיחה, אם כי בודאי אינו ראוי לעשות כן. ואמנם יש לדחוק קצת דרק תורה משמחת, ואע"פ שאינו מקיים מצוה מכ"מ היא שמחת התורה, ודחוק לדחות בכך.

הדחייה מברוריה ברורה, שם מבואר בגמ' שאינו דין כלל, אלא ענין, ולכן הובא רק פסוק מדברי קבלה, ולכן גם אותו תלמיד, לא הקפיד בכך, וכבר השיב הרב פרי למעלה ג"כ דברים נכוחים.

וכ"ז פשוט וברור, ודברי השו"ע הרב נפלאים ונשגים מהדעת להבינם.

[ע. התשבי]

בספר המאמרים ('מלוקט' חלק א', עמ' ריא בהערות) לומד כך בשיטת הרב:

בהל' ת"ת שם הי"ב "וכל מה שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא אינו יוצא בלימוד זה י"ח מצות ולמדתם אותם וכמ"ש לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו וגו'". אבל: (א) זהו בנוגע מצות ת"ת, ש"אינו יוצא בלימוד זה י"ח מצות ולמדתם אותם" (ולא לעצם הענין דלימוד התורה (וכמו שמדגיש בהלכה זו עצמה ש"אינו יוצא בלימוד זה"). משא"כ כשאינו מבין "אינו נחשב לימוד כלל"). (ב) גם בנוגע למצות ת"ת – מדייק אדה"ז ש"אינו יוצא י"ח מצות ולמדתם אותם", שהיא "כמ"ש לא ימוש גו' מפיך", משא"כ מצות "והגית" שלאח"ז י"ל שיוצא גם בלימוד זה.

[אפשר]

בספר המאמרים ('מלוקט' חלק א', עמ' ריא בהערות) לומד כך בשיטת הרב:

בהל' ת"ת שם הי"ב "וכל מה שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא אינו יוצא בלימוד זה י"ח מצות ולמדתם אותם וכמ"ש לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו וגו'". אבל: (א) זהו בנוגע מצות ת"ת, ש"אינו יוצא בלימוד זה י"ח מצות ולמדתם אותם" (ולא לעצם הענין דלימוד התורה (וכמו שמדגיש בהלכה זו עצמה ש"אינו יוצא בלימוד זה"). משא"כ כשאינו מבין "אינו נחשב לימוד כלל"). (ב) גם בנוגע למצות ת"ת – מדייק אדה"ז ש"אינו יוצא י"ח מצות ולמדתם אותם", שהיא "כמ"ש לא ימוש גו' מפיך", משא"כ מצות "והגית" שלאח"ז י"ל שיוצא גם בלימוד זה.

מה הוא מתכוון להגיד, שיש כמה חלקי מצוות בתלמוד תורה, חלקם מקיים וחלקם לא? היינו ולמדתם מקיים, והגית לא?
בעצם והגית הוא מדברי קבלה ורק ולמדתם וושננתם כתובים בתורה.

[דרומי]

ראיתי שהפליגו בדברים מבחינה רעיונית, אולם לי הקטן משהו לא מסתדר במציאות הפשוטה -

איך יכול אדם להעיד על עצמו שסיים המסכת במחשבה? איך הוא יכול להיות בטוח שעבר במחשבתו על כל המלים שבמסכת?

והרי אפילו בדיבור ידוע שלפי מנהג האשכנזים אין מברכים "לגמור את ההלל" כי חוששים שמא הפסיד איזו מלה, אז במחשבה בוודאי שאין האדם יכול להיות בטוח שאכן סיים ולא דילג בטעות כמה מלים וכו'

[אוצר החכמה]

ראיתי שהפליגו בדברים מבחינה רעיונית, אולם לי הקטן משהו לא מסתדר במציאות הפשוטה -

איך יכול אדם להעיד על עצמו שסיים המסכת במחשבה? איך הוא יכול להיות בטוח שעבר במחשבתו על כל המלים שבמסכת?

והרי אפילו בדיבור ידוע שלפי מנהג האשכנזים אין מברכים "לגמור את ההלל" כי חוששים שמא הפסיד איזו מלה, אז במחשבה בוודאי שאין האדם יכול להיות בטוח שאכן סיים ולא דילג בטעות כמה מלים וכו'

הכוונה הרבה יותר פשוטה. למד את המסכת כרגיל. אבל עמוד אחד או קטע אחד למדו בעיון בספר.

אבל בעיני החומרא שלך היא חידוש גדול שמי שסיים מסכת ולמד את כולה אבל השמיט מלים שאינם נוגעות להבנת העניין לא יכול לעשות סיום. אינו נראה לי כי סיום אינו ק"ש.

[אפשר]

ראיתי שהפליגו בדברים מבחינה רעיונית, אולם לי הקטן משהו לא מסתדר במציאות הפשוטה -

איך יכול אדם להעיד על עצמו שסיים המסכת במחשבה? איך הוא יכול להיות בטוח שעבר במחשבתו על כל המלים שבמסכת?

והרי אפילו בדיבור ידוע שלפי מנהג האשכנזים אין מברכים "לגמור את ההלל" כי חוששים שמא הפסיד איזו מלה, אז במחשבה בוודאי שאין האדם יכול להיות בטוח שאכן סיים ולא דילג בטעות כמה מלים וכו'

מסתבר שגם אם פספס איזו מילים לא הפסיד, שהרי צריך רק כל הרעיונות והסברות בגמ', וכמו שדנו באשכול אחר על תורה שבע"פ שעיקרו לא המילים אלא המחשבה, וה"ה לענין זה.
ובכלל וכי אנן בקיאים בחסירות ויתירות, הרי יש ריבוי גירסאות בכל מסכת, ואנן לומדים רק לפי גירסת גמ' וילנא, וכי היא מזוקקת שבעתיים, ויתכן מאוד שהפסדנו חלקים נכבדים של המסכת. ורק שזה מספיק לגדר סיום המסכת, וע"ז עושים סיום.

[טברייני]

לדברי קודמיי שדנו במי שדילג כמה מילים
זכורני ששמעתי משם הגרח"ק שמי שלמד מסכת ולא קרא את מילות הלע"ז ברש"י לא שמיה סיום
ואיני זוכר מקורו

ובאשר לעצם נידון האשכול קטונתי אך נראה לי פשוט שאפשר לסיים במחשבה והרהור וראיה לדבר,
הרי בתענית בכורות נהוג בכל עלמא שהמסיים קורא הקטע האחרון וכולם שומעים ויוצאים יד"ח והרי לא כולם קראו, ושמא אינו ראיה שדין שומע כעונה שאני וצ"ע.

[כדכד]

ראיתך השניה אינה נכונה שכן הנגדון שם הוא הלכות ברכות ולכן כתב לענין ברכה
ראיתך השלישית יש לדחות שרבותינו שכתבו ספריהם הוציאו המלים בפה תוך כדי הכתיב וכמו שיש הלכה כזו בהלכות סת"ם.
דחיתך לראיה מברוריה אינה נכונה כיוון שברוריה הוכיחה משם שזה מה שמגדיר מצות ת"ת.
ראיתך הרביעית גם אינה נכונה כיון שפפשוט שאין לחשוב בדברים משמחים בת"ב והרבותא שאף בד"ת אסור.
לגבי עצם הדבר איני חושב שיש מי שסובר שאין כלל מצוה בהרהור בד"ת, אלא שמצות ת"ת אינה מתקיימת בכך

ב. ז"ל האגור שם, דהרהור לאו כדיבור דמי לענין ברכה. ופשוט שאין דחייתך כלום, דהול"ל דהרהור לאו כדיבור דמי, ותו לא.
ג. קודם כל בסת"ם אין כזה דין אם כותב מתוך הכתב, וגם הב"ח שכתב לעשות כן הוא רק לתוספת קדושה מהבל הפה, וא"כ גם משם ראיה דלא צריך, תודה על ראיה זו.
ומש"כ שהם אמרו התיבות זה הבל, וגם ראיה מהגמ' דברכות ור"ה, מאי אם כוון לבו לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה, הרי דכל קורא להגיה אינו אומר התיבות באופן נורמלי, וכמבואר שם בראשונים.
ד. לא מצאנו איסור בת"ב לחשוב על בדיחה, אם כי בודאי אינו ראוי לעשות כן. ואמנם יש לדחוק קצת דרק תורה משמחת, ואע"פ שאינו מקיים מצוה מכ"מ היא שמחת התורה, ודחוק לדחות בכך.

הדחייה מברוריה ברורה, שם מבואר בגמ' שאינו דין כלל, אלא ענין, ולכן הובא רק פסוק מדברי קבלה, ולכן גם אותו תלמיד, לא הקפיד בכך, וכבר השיב הרב פרי למעלה ג"כ דברים נכוחים.

וכ"ז פשוט וברור, ודברי השו"ע הרב נפלאים ונשגים מהדעת להבינם.

לגבי הראיה מסת"ם - לא התכוונתי להביא ראיה שכן עשו או שכך צריך לעשות בשעת כתיבה, אלא מסתם הבאתי לפי מה שזכור לי שיש הלכה מפורשת בהלכות סת"ם שצריך לקרוא את המלים קודם כתיבתם (_גם קורא להגיה אומר תיבות התורה אלא שומרן כדרך כתיבתן ולא כקריאתן). אמנם, נדמה לי שמטרת הלכה זו שלא יטעה ולכן אם בקיא מותר מעיקר הדין ומשם ראיה שתוך כדי כתיבה שיך להוציא התבות מפיו ובזה דחיתי ראייתך בדרך אפשר.
אחרי שכתבתי אתמול נזכרתי שבדרך פשוטה יותר אפשר לדחות ראיתך שכן מפורש בשו"ע סי' מ"ז שהכותב בד"ת צריך לברך אף כשאינו מוציא המלים מפיו ונחלקו למה אך הרי שדין כותב שונה מדין מהרהר ולפ"ז יש לדון אם נאמר שהרהור אינו מועיל מה דין הכותב מסכת שלמה ולא הוציא בפיו לענין סיום.

[כדכד]

האם אפשר לעשות סיום מסכת (בנוגע למשל לקדיש בעשרה, או לאכילת בשר בתשעת הימים, וכן סתם לענין אמירת נוסח הסיום, ובנוגע לאמת האם הוי סיום) כשלומדים את המסכת בהרהור, כוונתי כשלא הוציא כל מילה מפיו, או דילמא רק כאשר הוציא כל מילה מהמסכת בפיו?

(אבקש את הכותבים הנכבדים לציין אסמכתאות לדבריהם מספרים שאפשר לעיין בהם אחר כך).

מצאתי אתמול בילקוט יוסף הלכות ברכות התורה שכותב שאין לברך על הרהור משום "שעיקר מצות תלמוד תורה" היא כשמוציאם בפיו.
מכאן משמע כמש"ל שעיקר המצוה היא כשמוציאם בפה.
הוא מציין שם את מקורו ביביע אומר אולם בחפוש שטחי מצאתי ביבי"א רק לענין ברכה ולא לענין המצוה עצמה.

[כדכד]

פשיטא שמתקיים מצות ת"ת ע"י הרהור, ומקרא צווח "והגית", ופשיטא שגם לדעת השו"ע שאין מברכים על הרהור אינו רק משום שלעניין ברכ"ת בעי שיהיה ניכר כמש"כ שם הגר"א על ק"ש, ופשיטא שעל הרהור יכול לעשות סיום ויומא טבא לרבנן אם שמח בכך, וא"צ כלל ראיות לכך.

והגמ' בעירובין היא בדף נ"ד א', ואינה רק למעלה בעלמא לזכור הגר' לא הבנתי מנ"ל דבר זה בברוריה הרי שם נא' אם ערוכה ברמ"ח משתמרת, ותו לא.

את המקרא שצווח "והגית" כבר הביא הגר"א ראיה לשיטתו שיש לברך על הרהור (או שמישהו אחר הביא ראיה זו) ווכבקר דחאה הערוך השלחין בסי' מז ש"והגית" פרושו בדבור ולא בהרהור ורק ":הגיון לבי" הוא הרהור אך הגייה סתם פרושו בדבור.
מה שפשיטא ליה למר מסברה כנראה אינו פשיטא לכולם (לי למשל פשוט הפוך) ולכן כנראה שכן יש צורך להביא ראיות. גם מה שכתב שהגמרא היא למעלה בעלמא אינו ברור.
לענ"ד יש מקום לומר שהגדרת ת"ת היא שצריך ללמוד באופן שישתמר ולכן אם אינה ערוכה ואינה משתמרת אין זה לימוד.

תוך כדי כתיבה חשבתי לגבי שו"ע הרב שכידוע שיטתו מחמירה בענין החיוב לזכור את התורה ואולי לכן הוא לומד שאם אדם מהרהר בתורה באופן שלא יזכור אותה אח"כ הרי שלא קיים

[שלמה בן חיים]

כיוון שפשוט וברור שיש קיום מצות תלמוד תורה במחשבה בלבד, וכל הנידון כאן אינו אלא אם הוי מצות תלמוד תורה גמורה או לא. כל אחד לפי נוסח שלו. אבל ברור שיש בזה קיום מצוה. נראה מכיוון מחשבה אחר ממה שכתבו כאן מדוע ברור שיכול לעשות סיום על מסכת שלמדה בעיון ללא הוצאת המילים בפיו [וכמעט כל הסיומים נעשים כן שלא ימלט שחלק מן הנלמד לא הוציא בפיו עכ"פ כשלומד עם חברותא, ומה שנכתב כאן שיש בזה שומע כעונה גם בזה יש לדון הרבה ואכ"מ]. שהרי אין ענין הסיום אלא עצם הדבר שעשה מצוה במשך זמן עקבי וזכה לסיימה וכמו שהאריך מרן זללה"ה באגרות משה המובא להלן. ואם כן כאן הרי למד ועיין בענין זה ולמדו מתחילתו ועד סופו, וראוי זה לסיום לא גרע מכריתת עצים למערכה של המזבח. וזה פשוט וברור אף לשיטת הגר"ז בשו"ע שלו.
וזה לשונו של מרן זללה"ה
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קנז
אבל מ"מ נראה לע"ד שהדין אמת דאף למוד בעיון הספרים של תורה שבכתב נמי יש להחשיב הסיום סעודת מצוה דהא מצינו דלאו דוקא סיום מסכת ללמד אלא כל מצוה שנמשכה משך זמן נמי יש שמחה בסיומה כדאיתא ברשב"ם ב"ב דף קכ"א בטעם רבה ור' יוסף דיו"ט של חמשה עשר באב הוא משום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת. ואף שלא מצינו חיוב ומצוה לעשות סעודה בחמשה עשר באב ומסתבר דאף בזמנם שגמרו ממש המצוה נמי לא עשו סעודה רק יום טוב בעלמא שלא להתענות, הוא משום דלא היו אנשים מיוחדים שהם עשו כל המצוה אלא זה מעט וזה מעט עד שגמרו והוי הגמר לכלל ישראל בכולל ולא לכל אחד בפרט ולכן לא חייבו בסעודה אלא לעשות יום טוב בעלמא לכל ישראל.
אבל עכ"פ יש ללמד מזה שיש לעשות שמחה לגמר כל מצוה ולכן באנשים מיוחדים שעושין מצוה משך זמן יש להן לעשות סעודה לשמחתם כי שמחה אחרת כמו לעשות את היום ליו"ט לא שייך ביחידים אבל סעודה הא מצינו שעושין יחידים לגמר מצותם בסיום מסכת וכ"כ הוא לגמר מצוה אחרת מאחר שחזינן שיש לעשות שמחה בגמר כל מצוה. ועוד אפשר שאף שלא חייבו בסעודה בגמר מצות כריתת עצים מ"מ אם עשו סעודה היתה סעודת מצוה.
ועיין בהגר"א יו"ד סוף סי' רמ"ו ס"ק ע"ו שהוכיח מהרשב"ם לזה שבסיום מסכת צריך לשמוח ונקראת סעודת מצוה. ומפורש בנ"י ב"ב שם /קכ"א/ סתם בכל מצוה שכשהשלימה עושין שמחה ומשתה ויו"ט עיין שם. וא"כ ודאי יש ללמד מזה שגם למוד מקרא בחבורה שנמשך איזה זמן שלא גרע מכל מצוה שיש לעשות שמחה ומשתה והיא נחשבת סעודת מצוה כשגומרין איזה ספר כשלמדו בעיון. אבל פשוט שהוא רק כשלמדו כפי פירוש אמת שהוא כאחד מפירושי רבותינו הראשונים ולא בפירושים מאנשים דעלמא שרובן בדואים ואינם אמת והרבה יש גם כעין מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. ידידו, משה פיינשטיין.

[אפשר]

לגבי הראיה מסת"ם - לא התכוונתי להביא ראיה שכן עשו או שכך צריך לעשות בשעת כתיבה, אלא מסתם הבאתי לפי מה שזכור לי שיש הלכה מפורשת בהלכות סת"ם שצריך לקרוא את המלים קודם כתיבתם (_גם קורא להגיה אומר תיבות התורה אלא שומרן כדרך כתיבתן ולא כקריאתן). אמנם, נדמה לי שמטרת הלכה זו שלא יטעה ולכן אם בקיא מותר מעיקר הדין ומשם ראיה שתוך כדי כתיבה שיך להוציא התבות מפיו ובזה דחיתי ראייתך בדרך אפשר.
אחרי שכתבתי אתמול נזכרתי שבדרך פשוטה יותר אפשר לדחות ראיתך שכן מפורש בשו"ע סי' מ"ז שהכותב בד"ת צריך לברך אף כשאינו מוציא המלים מפיו ונחלקו למה אך הרי שדין כותב שונה מדין מהרהר ולפ"ז יש לדון אם נאמר שהרהור אינו מועיל מה דין הכותב מסכת שלמה ולא הוציא בפיו לענין סיום.

דעת רש"י בר"ה כח ע"ב קורא להגיה אינה קריאה כלל אלא מגמגמם, מסתבר דעל דיבור כזה אין מצות ת"ת, וא"כ שפיר איכא ראיה משם דהדרך בשעת כתיבת הספר הוא לא בדיבור הראוי לת"ת.

להעיר, שלדעת הרבה אחרונים, אין בין כתיבה להרהור כלום, ותמהו על המחבר שחילק בזה, עי' ט"ז מג"א וגר"א ועוד, ובאמת כתבו דאין בין כתיבה להרהור ולא כלום, ומהל' סת"ם מבואר דאי"צ להוציא בפה כלום מעיקר הדין, וע"ז כתבתי שיש ראיה דלא העירו הפוסקים הלא צריך עכ"פ שיאמר בפה שלא יבטל מצות ת"ת, דגם בכותב סת"ם נקטו הרבה אחרונים שצריך ברכה, עי' ביה"ל.

ועכ"פ לפי הכרעת כל האחרונים והמשנ"ב וביה"ל דכתיבה אינה שונה מדיבור כלל, אין בדחייתך ולא כלום, ומשיטתם הוא שהבאתי הראיה. ולכן לענ"ד הראיה חזרה וקמה וגם ניצבה.

[אוצר החכמה]

לדברי קודמיי שדנו במי שדילג כמה מילים
זכורני ששמעתי משם הגרח"ק שמי שלמד מסכת ולא קרא את מילות הלע"ז ברש"י לא שמיה סיום
ואיני זוכר מקורו

ובאשר לעצם נידון האשכול קטונתי אך נראה לי פשוט שאפשר לסיים במחשבה והרהור וראיה לדבר,
הרי בתענית בכורות נהוג בכל עלמא שהמסיים קורא הקטע האחרון וכולם שומעים ויוצאים יד"ח והרי לא כולם קראו, ושמא אינו ראיה שדין שומע כעונה שאני וצ"ע.

נראה ברור שמי שסיים מסכת ולא קרא ולו מילה אחת ברש"י והבין את כולה (כי הוא לדוגמה הגרח"ק) שמיה סיום.

[כדכד]

לגבי הראיה מסת"ם - לא התכוונתי להביא ראיה שכן עשו או שכך צריך לעשות בשעת כתיבה, אלא מסתם הבאתי לפי מה שזכור לי שיש הלכה מפורשת בהלכות סת"ם שצריך לקרוא את המלים קודם כתיבתם (_גם קורא להגיה אומר תיבות התורה אלא שומרן כדרך כתיבתן ולא כקריאתן). אמנם, נדמה לי שמטרת הלכה זו שלא יטעה ולכן אם בקיא מותר מעיקר הדין ומשם ראיה שתוך כדי כתיבה שיך להוציא התבות מפיו ובזה דחיתי ראייתך בדרך אפשר.
אחרי שכתבתי אתמול נזכרתי שבדרך פשוטה יותר אפשר לדחות ראיתך שכן מפורש בשו"ע סי' מ"ז שהכותב בד"ת צריך לברך אף כשאינו מוציא המלים מפיו ונחלקו למה אך הרי שדין כותב שונה מדין מהרהר ולפ"ז יש לדון אם נאמר שהרהור אינו מועיל מה דין הכותב מסכת שלמה ולא הוציא בפיו לענין סיום.

דעת רש"י בר"ה כח ע"ב קורא להגיה אינה קריאה כלל אלא מגמגמם, מסתבר דעל דיבור כזה אין מצות ת"ת, וא"כ שפיר איכא ראיה משם דהדרך בשעת כתיבת הספר הוא לא בדיבור הראוי לת"ת.

להעיר, שלדעת הרבה אחרונים, אין בין כתיבה להרהור כלום, ותמהו על המחבר שחילק בזה, עי' ט"ז מג"א וגר"א ועוד, ובאמת כתבו דאין בין כתיבה להרהור ולא כלום, ומהל' סת"ם מבואר דאי"צ להוציא בפה כלום מעיקר הדין, וע"ז כתבתי שיש ראיה דלא העירו הפוסקים הלא צריך עכ"פ שיאמר בפה שלא יבטל מצות ת"ת, דגם בכותב סת"ם נקטו הרבה אחרונים שצריך ברכה, עי' ביה"ל.

ועכ"פ לפי הכרעת כל האחרונים והמשנ"ב וביה"ל דכתיבה אינה שונה מדיבור כלל, אין בדחייתך ולא כלום, ומשיטתם הוא שהבאתי הראיה. ולכן לענ"ד הראיה חזרה וקמה וגם ניצבה.

א. ראיתך מרש"י אינה ברורה. מי ארמר שזה לא נקרא דבור?
ב. נכון שהרבה אחרונים סוברים ש/אין לחלק בין כתיבה להרהור ולכן הט"ז שהזכרת מצריך להוציא תיבות בפה בשעת כתיבה אחרי ברכה"ת והגר"א סובר שיש לברך על הרהור. לגבי המג"א איני זוכר, אולם יש הרבה אחרונים המקימים פסק המחבר לחלק בזה כגון הערוה"ש. איני יודע מנין הוכחת שהכרעת המדשנ"ב וביה"ל אינה כמותם.

[כדכד]

[quote="אפשר"][quote="כדכד"][quote="מאיר נפתלי"]ה
שישית, כן משמע מהא דאסור להרהר בד"ת במבואות המטונפות, עי' ברכות כד ע"א ושבת קנ ע"א, וכן עי' בב"י לקמן סי' קב דהאיסור הוא גם בהרהור גרידא.
זה גם יש לדחות דהאיסור הוא משום כבוד התורה וכבוד דברים שבקדושה שאין מן הכבוד לחשוב עליהם שם אבל לא שמקיים בזה מצווה.

[אפשר]

לגבי הראיה מסת"ם - לא התכוונתי להביא ראיה שכן עשו או שכך צריך לעשות בשעת כתיבה, אלא מסתם הבאתי לפי מה שזכור לי שיש הלכה מפורשת בהלכות סת"ם שצריך לקרוא את המלים קודם כתיבתם (_גם קורא להגיה אומר תיבות התורה אלא שומרן כדרך כתיבתן ולא כקריאתן). אמנם, נדמה לי שמטרת הלכה זו שלא יטעה ולכן אם בקיא מותר מעיקר הדין ומשם ראיה שתוך כדי כתיבה שיך להוציא התבות מפיו ובזה דחיתי ראייתך בדרך אפשר.
אחרי שכתבתי אתמול נזכרתי שבדרך פשוטה יותר אפשר לדחות ראיתך שכן מפורש בשו"ע סי' מ"ז שהכותב בד"ת צריך לברך אף כשאינו מוציא המלים מפיו ונחלקו למה אך הרי שדין כותב שונה מדין מהרהר ולפ"ז יש לדון אם נאמר שהרהור אינו מועיל מה דין הכותב מסכת שלמה ולא הוציא בפיו לענין סיום.

דעת רש"י בר"ה כח ע"ב קורא להגיה אינה קריאה כלל אלא מגמגמם, מסתבר דעל דיבור כזה אין מצות ת"ת, וא"כ שפיר איכא ראיה משם דהדרך בשעת כתיבת הספר הוא לא בדיבור הראוי לת"ת.

להעיר, שלדעת הרבה אחרונים, אין בין כתיבה להרהור כלום, ותמהו על המחבר שחילק בזה, עי' ט"ז מג"א וגר"א ועוד, ובאמת כתבו דאין בין כתיבה להרהור ולא כלום, ומהל' סת"ם מבואר דאי"צ להוציא בפה כלום מעיקר הדין, וע"ז כתבתי שיש ראיה דלא העירו הפוסקים הלא צריך עכ"פ שיאמר בפה שלא יבטל מצות ת"ת, דגם בכותב סת"ם נקטו הרבה אחרונים שצריך ברכה, עי' ביה"ל.

ועכ"פ לפי הכרעת כל האחרונים והמשנ"ב וביה"ל דכתיבה אינה שונה מדיבור כלל, אין בדחייתך ולא כלום, ומשיטתם הוא שהבאתי הראיה. ולכן לענ"ד הראיה חזרה וקמה וגם ניצבה.

א. ראיתך מרש"י אינה ברורה. מי ארמר שזה לא נקרא דבור?
ב. נכון שהרבה אחרונים סוברים ש/אין לחלק בין כתיבה להרהור ולכן הט"ז שהזכרת מצריך להוציא תיבות בפה בשעת כתיבה אחרי ברכה"ת והגר"א סובר שיש לברך על הרהור. לגבי המג"א איני זוכר, אולם יש הרבה אחרונים המקימים פסק המחבר לחלק בזה כגון הערוה"ש. איני יודע מנין הוכחת שהכרעת המדשנ"ב וביה"ל אינה כמותם.

מגמגם בגמ' וראשונים הכוונה שהוא לא מדבר אלא מין המהום לעצמו, עי' ברכות כב.

ברור שנקטינן כהאחרונים, כי הם רבים והם גדולי הפוסקים, וז"ל המשנ"ב

ולענין מעשה הסכימו האחרונים שלא לסמוך על דעת המחבר לברך על הכתיבה לבדה בכל גווני שהרי מ"מ אינו רק מהרהר בדברי תורה אלא ראוי לכל כותב בד"ת שיוציא מפיו קצת תיבות להנצל מברכה לבטלה אם אינו אומר פסוקי ברכת כהנים או ברייתא דאלו דברים אחר הברכה כמו שנוהגין

.
וכ"מ בביה"ל שם.

[אפשר]

שישית, כן משמע מהא דאסור להרהר בד"ת במבואות המטונפות, עי' ברכות כד ע"א ושבת קנ ע"א, וכן עי' בב"י לקמן סי' קב דהאיסור הוא גם בהרהור גרידא.
זה גם יש לדחות דהאיסור הוא משום כבוד התורה וכבוד דברים שבקדושה שאין מן הכבוד לחשוב עליהם שם אבל לא שמקיים בזה מצווה.

[/quote]
זה לא דברים מוגדרים, מה שנקרא דיחויא בעלמא, או שזה נחשב לימוד תורה או שזה לא. אא"כ תמצא סוג הגדרה כזו.

[דרומי]

קלאץ קשיא:

יש מן המסיימים מסכת שנוהגים להכין קודם 'הדרן' וכו' ופשוט שלא יבואו לבית הכנסת ויאמרו דברים בלי הכנה.

ובכן, הבה ונניח שיהודי עושה סעודת סיום בב' אב, והוא מכין במחשבתו את ה'הדרן' בכ"ט תמוז. לפי ההנחה שהלימוד במחשבה מספיק הוא, איך יותר לו לאכול בשר בב' אב? הרי הוא סיים את המסכת במחשבתו כבר בכ"ט תמוז!

ומזה מוכח - כמו שידעתי מאז ומקדם - שהעיקר הוא הדיבור, ובדיבור הוא מסיים רק בב' אב ושפיר מותר לו לאכול בשר על סמך שמחת הסיום.

[ע. התשבי]

קלאץ קשיא:

יש מן המסיימים מסכת שנוהגים להכין קודם 'הדרן' וכו' ופשוט שלא יבואו לבית הכנסת ויאמרו דברים בלי הכנה.

ובכן, הבה ונניח שיהודי עושה סעודת סיום בב' אב, והוא מכין במחשבתו את ה'הדרן' בכ"ט תמוז. לפי ההנחה שהלימוד במחשבה מספיק הוא, איך יותר לו לאכול בשר בב' אב? הרי הוא סיים את המסכת במחשבתו כבר בכ"ט תמוז!

ומזה מוכח - כמו שידעתי מאז ומקדם - שהעיקר הוא הדיבור, ובדיבור הוא מסיים רק בב' אב ושפיר מותר לו לאכול בשר על סמך שמחת הסיום.

אדרבה מזה מוכח שלימוד במחשבה מספיק, שאל"כ גם את הכנת ההדרן יצטרך לעשות בדיבור... (עכ"פ ללמוד דברי הגמרא עצמה קודם שמתחיל "לעיין").
(ישנה עצה נוספת, לדלג על כמה קטעים, וכמה דקות קודם הסיום לחזור וללמדם).

[כדכד]

לרב אפשר
תודה על דברי המשנ"ב
אך הוא מכריע למעשה לענין ברכה לא לברך על כתיבה בלי הוצאה בפה ועדיין החילוק בין כתיבה להרהור קיים לפי שיטת השו"ע ושפיר יש לומר שהמצוה מתקימת בכתיבה ולא בהרהור גם לפי המשנ"ב אלא שחש לקושית האחרונים משום חומרא דברכה