אבקברד כתב:ולקושיא הפותחת:
אכן מדובר שהאדם עזב את המקווה לפני שעזב את השרץ,
אך כיוון שהשרץ היה מונח בתוך המים היתה הו"א שהשרץ לא יטמא, קמ"ל שמטמא.
זה לא יתכן ברמב"ם למה כשיעלה מן המקוה יטהר הרי האדם נגע אחרי שיצא מן המקווה,
יח [טז] הנוגע באב מאבות הטומאות המושלך בתוך המקוה, כגון נבילה או שרץ או משכב, שהיה במקוה, ונגע בו - הרי זה טמא: שנאמר "אך מעיין ובור מקוה מים, יהיה טהור; ונוגע בנבלתם, יטמא" - אפילו כשהן בתוך המקוה, מטמאין.
וכשיעלה מן המקוה, זה הנוגע יטהר.
יט וכן זב שדרס על המשכב שהוא מונח במקוה, הרי המשכב טמא;
וכשיעלה המשכב מן המקוה - יטהר, שהרי עלתה לו טבילה. וזה הנוגע במשכב כשהוא במקוה - אם פשט ידו ונגע חוץ למקוה, הרי זה מטמא בגדים; ואין צריך לומר, שהוא מטמא אוכלין ומשקין.
כוונת הרמב"ם שהנטמא לא יקבל טומאה כי הוא במקווה אם מטהרו הו"א שיצילו את הדבר הנטמא האדם או המשכב המקבלים טומאה מלהיטמא כשהם במקווה.
לקושיית פותח האשכול יתיישב בפשיטות שנ"מ שיהיה טבול יום כוד נ"מ שכל עוד שבמקווה ולא פרש מן הדבר המטמא ונוגע בדבר אחר שלא נטהר כלי חרס/ אוכלים / דבר שחלקו מחוץ למקווה
אמנם הכ"מ דייק ברמב"ם שרק העלייה מן המקווה מטהרת, ואם כן נ"מ שלפני שפרש מן המקווה הוא טמא
ומטמא (אם כי עדיין יקשה לפי הכ"מ מה ההו"א שלא יקבל טומאה שהרי עדיין לא הייתה הסיבה המטהרת שהרי עדיין לא עלה מן המקווה וכאילו לא טבל עדיין, וצ"ל שאף שלגמר הטהרה דרושה עלייה מן המקווה הטבילה נחשבת כחלק מן הדבר המטהר)