בס"ד יום רביעי הראנו נ'-פלאות
סתירה בדברי מר"ן.
פסק מר"ן בשולחן ערוך (או"ח סימן יא סעיף ו), אם עשאם מצמר גזול, פסולים, דכתיב "ועשו להם" משלהם. הגה: ודוקא שגזל החוטין, אבל אם גזל צמר ועשאן חוטין, כשרים. מיהו לכתחלה אסור לעשותן (ב"י בשם נמוקי יוסף בהל' ציצת) עכ"ל ע"ש. וס"ל מר"ן כדעת הרמב"ם דבכל גוונא אסור, והרמ"א בהג"ה ס"ל דאם גזל צמר ועשאן חוטין כשרים בדיעבד כדעת הנמו"י. וס"ל למר"ן ודלא כהנמו"י.
אומנם מר"ן גופיה בשו"ע או"ח (סימן תנ"ד סק"ד) פסק לגבי מצה גזולה וז"ל, אין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה. במה דברים אמורים, כשגזל מצה, אבל אם גזל חטים או קמח ועשאו מצה יוצא בה, שקנאה בשינוי, ודמים לבד הוא חייב לו עכ"ל ע"ש. ויש להקשות על דברי מר"ן גופיה דפסק לגבי גזל "צמר" ועשה חוטין לציצית דלא קני בשינוי כלל, ואילו גבי מצה פסק מר"ן דאם גזל חיטין וטחנו ואפאו וכו' דקנאו בשינוי.