בשבועות כב סע"ב תוד"ה איבעית, פירשו בלשון-הש"ס הנ"ל, דהגמ' שם ר"ל דצריך גם קרא וגם סברא (דבחדא לא סגי).
מעי"ז, ביומא עד רע"א תוד"ה כיון, פירשו דהגמ' שם צריכה גם קרא וגם סברא (וכן בוארו דברי התוס' בשו"ת אפרקסתא דעניא ח"ב סי' קלח: ד"ה וכתבתי, וד"ה הנה כי; וכן הבין בדבריהם הערוך לנר לסנהדרין ל ע"ב ד"ה בגמרא מודים).
אשמח לעוד מקורות בנושא זה, בין אם לעוד מקום בש"ס שבו הלשון "איבעית אימא קרא איבעית אימא סברא" מתבארת באופן שצריך גם קרא וגם סברא, ובין אם באופן כללי (בלי קשר ללשון הנ"ל) שצריך גם קרא וגם סברא ולא די באחד מהם.