תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה

[עושה חדשות]

ערכין טז: בעא מיניה רבי יהודה בריה דר' שמעון תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה הי מינייהו עדיפא אמר ליה ולא מודית דענוה לשמה עדיפא דאמר מר ענוה גדולה מכולם שלא לשמה נמי עדיפא דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה היכי דמי תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה כי הא דרב הונא וחייא בר רב הוו יתבי קמיה דשמואל אמר ליה חייא בר רב חזי מר דקא מצער לי קביל עליה דתו לא מצער ליה בתר דנפיק אמר ליה הכי והכי קא עביד אמר ליה אמאי לא אמרת ליה באנפיה אמר ליה חס לי דליכסוף זרעיה דרב על ידאי

א. למה ענווה דוחה מצות תוכחה. (וכעין משה"ק תוס' שם על רש"י).
ב. מה המשמעות של ענוה שלא לשמה, האם מי שנמנע מללבוש איצטלא דרבנן מפני שאין לו כסף לקנותו, מקיים בזה ענוה?

[עושה חדשות]

ב. מה המשמעות של ענוה שלא לשמה, האם מי שנמנע מללבוש איצטלא דרבנן מפני שאין לו כסף לקנותו, מקיים בזה ענוה?

והיותר תימה מש"כ התוס' שם "ענוה שלא לשמה פירוש משום גאוה או שיאמרו אדם עניו הוא ומשפיל עצמו ושותק בחירופו ועלבונו ולא לשם שמים אלא לקנות שם", ואילו הרמח"ל במס"י שפך חמתו על ענוים שכאלו, עי"ש פי"א ופכ"ב, "אשר אין בעולם רע מהם".

וראיתי כעת שהגא"ג העיר בענין, -

תורת אברהם - גרודזינסקי.png (107.09 KiB) נצפה 1987 פעמים

[בור ריק]

ברמב"ם פ"ו דעות ה"ט מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום מפני שהי' החוטא הדיוט ביותר או שהיתה דעתו משובשת ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו ה"ז מדת חסידות לא הקפידה תורה אלא על המשטמה. ועי' מגדל עוז שמקורו הוא מהא דענוה שלא לשמה עדיפא מתוכחה לשמה והפמ"ג בספר מ"ש של מצוות סוף חקירה ד' הקשה על הרמב"ם למה אין מצות תוכחה וביאר שם דחטא שבין אדם לחבירו לחוד כמו שעבר על דעלך סני ולא בעי כפרה ע"ז אלא שירצה חבירו בזה עדיף ענוה היינו שלא להוכיחו ע"ש.

[עושה חדשות]

ראיתי שהנצי"ב בפ' בהעלותך מדגיש שעיקרה של הענווה היא דוקא במעשה.
ז"ל - והאיש משה עניו וגו'. ביאר הכתוב דלא משום משה וצערו ענה ה' כי היכי דלא לחליש דעתו, אבל באמת משה לא חשש כלל לזה דהאיש משה עניו וגו', אלא משום שנוגע לעיקר התורה לדעת כח מעלתו של משה שהוא למעלה מכל נבואה שבעולם. ומשמעות עניו הוא שאינו חושש לכבודו וצערו, ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד, אלא משמעות עניו שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו, והיינו דאמר רב יוסף שלהי מסכת סוטה לא תיתני ענוה דאיכא אנא, והוא כדאיתא שלהי מסכת הוריות דכל שני דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, ופירש רש"י שלא רצה לנהוג שררה בעצמו שבשעה שנצרך לאומן הלך אליו ולא קרא את האומן לביתיה, אף על גב שידע רב יוסף שהוא בערך רבה, מכל מקום לא חשש לכבודו והיינו ענוה:
וזכורני מעשה עם הח"ח והגר"א וסרמן בענין זה על ענוה במעשה וענוה במחשבה. אם מישהו יודע, נא יציין.

[עושה חדשות]

מצאתי:

אור אלחנן.png (60.59 KiB) נצפה 1944 פעמים

--

עוד יל"ע ב'רוח חיים' פ"ד מ"א.