אשירה לה' כי גמל עלי, עם לידת בתנו תחי' בשעטומ"צ.
ואציגה נושא שעלה לי עם לידתה:
כידוע, במ"ב רכג סק"ב חידש שאף שלא נזכר בפוסקים ברכה על לידת הבת (להבדיל מלידת הבן המחייבת בברכת הטוה"מ), מ"מ פשוט שמסברא חייב לברך שהחיינו עם ראייתה בפעם הראשונה, דלא גרע מרואה את חברו לאחר ל' יום. [ולהעיר דבס' וזאת הברכה הביא דהגרשז"א ויבדלחט"א הגריש"א פקפקו בעצם דין זה דהמ"ב]. והנה ברגע הלידה והראיה הראשונה פרח הדבר מזכרוני, ונסתפקתי אם אוכל לברך למחרת היום. ובפסקי תשובות ראיתי שנקט כדבר פשוט דיכול לברך לאח"ז, ולא ציין מקור לזה.
ושורש הספק, דהנה ל' המ"ב הוא שחייב לברך כשרואה אותה בפעם הראשונה, ומשמע שהוא דין בראייה הראשונה. וביותר, שהרי חיליה דהמ"ב מרואה פני חברו, ושם נראה פשוט דאחר הראייה הראשונה (או למצער אחרי גמר הראיה הראשונה, דכבר איתא בפוסקים אחרונים דראייה היינו כל זמן דמישך שייך לראיה ושמחתה, ולאו דוקא ברגע הראיה ממש) תו לא מצי לברך.
אכן מסברא נראה דשפיר מצי לברך, דאף דהמ"ב נסמך על רואה פני חברו, מ"מ נראה פשוט דהכא אין הראיה על שמחת ראיית הפנים (בשונה מחברו, דהתם הראייה על ראיית הפנים, דהרי על קיומו של החבר כבר יד הוא כל העת), אלא על עצם הלידה, ובכוונה נקט המ"ב "לא גרע" מרואה פני חברו ולא נקט דהוא כרואה פני חברו, וכנ"ל, ואם כן, לכאו' ניתן לברך כל זמן דשמח על הלידה, ובחלק זה שפיר יש לנו לדמותו לברכת הטוה"מ ושאר ברכות שהחיינו, דיכול לברך כל זמן שעדיין שמח.
ובעיקר ד' המ"ב יש לדון מדוע נסמך על רואה פני חברו, ולא כ' דלא גרע מבית חדש וכלים חדשים (וגם בזה נפק"מ להנ"ל). ושמעתי מכמה ת"ח, דלא דמו, דבבית חדש וכד', השמחה היא על בעלותו בבית ובכלים, ובבת אין השמחה על בעלותו אלא על עצם הלידה. והראוני לד' הנצי"ב במרומי שדה (ברכות נד) דאכן כ' דאף דלא נזכר בפוסקים ברכה על לידת הבת, מ"מ מסברא נראה דלא גרע מקונה כלים חדשים עי"ש.
וא' העירני, דלד' המ"ב הא נצטרך לברכת ברכת מחיה המתים, דעד שאתה מחייבו שהחיינו מדין חברו דל' יום, תחייבו בברכת מחה"מ דחברו די"ב חודש. אלא מאי אית לך למימר, דברכה זו שייכא רק בחבר ישן שעתה רואהו, וא"כ ה"ה בל' יום נימא הכי, ומדוע יתחייב.