כהן שנקטעה ידו

[עושה חדשות]

ובא לעשות ניתוח כירורוגי לחבר את האיבר הקטוע. (ואין בזה פיקו"נ, כמובן).

הנה אחרי האיחוי ודאי אין האיבר מטמא כי כבר חזר לחיותו, אבל קודם לכן הרי אבר מן החי מטמא במגע ובאוהל, וא"כ לכאו' אסור לכהן לגשת לניתוח זה ולטמאות עצמו באיבר הקטוע באוהל ובמגע.

והגם שיש בזה ענין של כבוד הבריות, סו"ס הא קי"ל דבקו"ע לא מתירי' ואפי' בהאי עשה שאינו שווה בכל, וכמו שנפסק שצריך לצאת מאוהל המת ואפי' בלא בגדים.
והגם שיש בזה סכנת אבר, מ"מ הרי לא מתירי' כן ב'מתרפאים' אלא דוקא באונס.

ויש לי הרגשה שבאמת יחמירו בכה"ג כשהנידון הוא על השתלת איבר מאדם אחר, אבל יקלו בדינו באופן שבאים לחבר לו את האיבר שנקטע ממנו בעצמו. אבל לא מצאתי טעם משכנע לחלק בזה, ורצוני לידע אם דנו בזה הפוס' באיזהו מקומן.

[ביליצר]

הפוסקים כמובן מתירים עיין אגרות משה יורה דעה חלק א סימן ר"ל

[נשר]

בספר "ציוני הלכה" - פסקי הלכה ושיעורים מהגריש"א ע"י תלמידו רב"צ קוק מובא:

אמר רבינו:
כהן שנקטעה ידו בוודאי שאסור לחזור ולחברה אליו. זו טומאת אבר מן החי האסורה לכהן. אדם גדול אמר להתיר משום שעתידה לחזור ולחיות אחר שיחברוה, לכן גם קודם שחיברוה אין עליה טומאת אבר. איני יודע מה הוא סח ואיזה סברא היא זו. ואולי דרך בדיחותא אמר כן.

כששאלתי לרבינו מי הוא גדול זה, השיבני:
אסור לי לגלות מי הוא לדעתי זה לשון הרע.

עכ"ל

בהמשך שם כותב שמותר לכהן לעמוד באותו אהל עם ישראל שנקטעה ידו חיברוה כיון שנעשה בו תחיית המתים. "ואין ראיה מפורשת".

*אולי כוונתו לאג"מ המוזכר אך בהמשך כותב שם לענין השתלת שיניים שנעשה מעצמות טחונות שיש לצרף את הדעה שכיוון שאחר ההשתלה יתבטל לגוף לכן מותר לכתחילה.

[עזריאל ברגר]

בהמשך שם כותב שמותר לכהן לעמוד באותו אהל עם ישראל שנקטעה ידו חיברוה כיון שנעשה בו תחיית המתים. "ואין ראיה מפורשת".

יש לי להביא ראי׳ ממאחז"ל בענין "ג׳ דברי בורות": "בן השונמית מהו שיטמא? מת מטמא ואין חי מטמא" ובפרט לפי ביאורו של הרבי מליובאוויטש (בלקו"ש וב"רשימות") שהוא ע"ד הדין של אפר השרופים או שפיר שטרפו במים, שכיוון שנתבלבלה צורתו - טהור, ואין לך נתבלבלה צורת המת יותר מזה שהוא עכשיו חי!

[ביליצר]

מלבד הגאון הגדול ר"מ זצ"ל יש עוד הרבה פוסקים כמוהו ,

[נשר]

בספר הנ"ל הביא מדברי תוס בב"מ קיד "שהיה ברור לו (לאליהו) שיחייהו לכך היה מותר משום פקוח נפש".

ואם כן יש ראיה לדברי הגריש"א, שרק משום פקוח נפש הותר. ולפי אותו גדול שהוזכר לעיל שסובר שאין מטמא השתלת אבר כיון שהוא ע"ד להחיותו, ל"צ לטעם של פקוח נפש.

[נשר]

מלבד הגאון הגדול ר"מ זצ"ל יש עוד הרבה פוסקים כמוהו ,

תוכל בבקשה להעלות לכאן את תשובת הגרמ"פ?
תודה.

[איש_ספר]

בספר הנ"ל הביא מדברי תוס בב"מ קיד "שהיה ברור לו (לאלישע) שיחייהו לכך היה מותר משום פקוח נפש".

ואם כן יש ראיה לדברי הגריש"א, שרק משום פקוח נפש הותר. ולפי אותו גדול שהוזכר לעיל שסובר שאין מטמא השתלת אבר כיון שהוא ע"ד להחיותו, ל"צ לטעם של פקוח נפש.

אליהו לא אלישע (שלא היה כהן). וכבר מפורסם מה שתי' השרידי אש בילדותו (אולי הבאתי בפורום), שאם הותר לכהן לקבור מת מצוה משום כבוד הבריות כ"ש להחיותו...

[נשר]

אליהו לא אלישע (שלא היה כהן).

יש"כ. תיקנתי.
הטעות היתה שלי (ולא של הספר שציטטתי)

[רון]

רק להעיר שדברי התוס' שהובאו לעיל בב"מ צ"ע טובא, דמה שייך פיקוח נפש על מי שהוא כבר מת ואין לו נפש כעת, רק שאם יטמא לו יחיה, והיכן מצינו היתר כזה. וכבר דשו בו רבים בביאור דברי התוס'. ובשיטה באמת כתב שלא היה מת רק כמו מת בחלישות ואפיסת כוחו של הילד.
ותיתי לו להרב איש ספר שליט"א על התירוץ המחוכם בשם השרידי אש ומודים דרבנן היינו שבחייהו

[עזריאל ברגר]

רק להעיר שדברי התוס' שהובאו לעיל בב"מ צ"ע טובא, דמה שייך פיקוח נפש על מי שהוא כבר מת ואין לו נפש כעת, רק שאם יטמא לו יחיה, והיכן מצינו היתר כזה. וכבר דשו בו רבים בביאור דברי התוס'. ובשיטה באמת כתב שלא היה מת רק כמו מת בחלישות ואפיסת כוחו של הילד.
ותיתי לו להרב איש ספר שליט"א על התירוץ המחוכם בשם השרידי אש ומודים דרבנן היינו שבחייהו

שמעתי תירוץ נפלא אחר על קושיא זו (כמדומני ב"מאורות הדף היומי") ובהקדים קושיא אחרת: למה הוצרכו התוס׳ לומר שהיה ברור לו שיחייהו? הרי ספק נפשות להקל!
אלא, שיש כמה לימודים בגמ׳ (יומא פרק בתרא) לגבי הא דפקו"נ דוחה שבת, יש שדרשו מ"ושמרו את השבת - חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", ויש שדרשו מ"וחי בהם ולא שימות בהם", ויש דרשות נוספות.
והגמ׳ אומרת שלפי כל הלימודים שם - היה צ"ל שרק ודאי נפשות דוחה ולא ספק, מלבד "וחי בהם" שהוא מתיר אפילו בספק.

והנה י"ל ש"וחי בהם" שייך רק במי שעודנו בחיים, אבל "כדי שישמור מצוות הרבה" - שייך גם במת שרוצים להקימו לתחיה, ולכן היה מותר לאליהו להיטמא רק בגלל שהיה ברור לו שיחייהו, ועוד יזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות וכו׳ (וכידוע המדרש שהוא יונה הנביא).

[איש_ספר]

רק להעיר שדברי התוס' שהובאו לעיל בב"מ צ"ע טובא, דמה שייך פיקוח נפש על מי שהוא כבר מת ואין לו נפש כעת, רק שאם יטמא לו יחיה, והיכן מצינו היתר כזה. וכבר דשו בו רבים בביאור דברי התוס'. ובשיטה באמת כתב שלא היה מת רק כמו מת בחלישות ואפיסת כוחו של הילד.
ותיתי לו להרב איש ספר שליט"א על התירוץ המחוכם בשם השרידי אש ומודים דרבנן היינו שבחייהו

שמעתי תירוץ נפלא אחר על קושיא זו (כמדומני ב"מאורות הדף היומי") ובהקדים קושיא אחרת: למה הוצרכו התוס׳ לומר שהיה ברור לו שיחייהו? הרי ספק נפשות להקל!
אלא, שיש כמה לימודים בגמ׳ (יומא פרק בתרא) לגבי הא דפקו"נ דוחה שבת, יש שדרשו מ"ושמרו את השבת - חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", ויש שדרשו מ"וחי בהם ולא שימות בהם", ויש דרשות נוספות.
והגמ׳ אומרת שלפי כל הלימודים שם - היה צ"ל שרק ודאי נפשות דוחה ולא ספק, מלבד "וחי בהם" שהוא מתיר אפילו בספק.

והנה י"ל ש"וחי בהם" שייך רק במי שעודנו בחיים, אבל "כדי שישמור מצוות הרבה" - שייך גם במת שרוצים להקימו לתחיה, ולכן היה מותר לאליהו להיטמא רק בגלל שהיה ברור לו שיחייהו, ועוד יזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות וכו׳ (וכידוע המדרש שהוא יונה הנביא).

כ"ז מתורת הנצי"ב בהעמ"ש.
ובדרוש על המילה הוספתי אני הק', ליישב בזה קושיא חמורה והיא: ידועה דעת הרשב"ץ שאין מלים גרים ומילה שלא בזמנה ביום חמישי (וכ"נ הספרדים), כיון שיום שלישי למילה יכול הנימול להסתכן, ואסור להכנס לאונס חילול שבת. (והש"ך השיג מההיא דיורדים בספינה ובעה"מ וכו' וכ"נ האשכנזים). וצע"ג, שהרי המנהג כאמור בגמ', שקודם מלים ואח"כ טובלים, ואין טובלים עד שירפא ממילתו, ואם כך לא יחללו שבת על אותו גר הנימול, שאינו אלא גוי (ובד' הרשב"ץ מבואר להדיא שאין החשש לשלומו של הנימול שלא יוכלו להצילו בשבת, אלא החשש שיבואו לחילול שבת). והגרד"ל הראה לי שרשם קו' זו בגליון שו"ע שלו.
(וידוע הפולמוס בגר המרוקני בירושלים שמל ולא טבל בענין גוי ששבת). עכ"פ לד' הנצי"ב י"ל (ע"ד דרוש?) שכשכם שהותר לחלל שבת על מת מדין חלל עליו וכו', הו"ה שמותר לחלל שבת על גר שעומד להכנס ליהדות מדין חלל וכו'. וכמדומה שראיתי אח"כ בא' מס' הגאון הנפלא הגרא"י ניימרק שהלך בכיוון זה.

[דוב גרין]

וכמדומה שראיתי אח"כ בא' מס' הגאון הנפלא הגרא"י ניימרק שהלך בכיוון זה.

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20670&st=&pgnum=89

[איש_ספר]

נפלא! יש"כ.

[נשר]

ובדרוש על המילה הוספתי אני הק', ליישב בזה קושיא חמורה והיא: ידועה דעת הרשב"ץ שאין מלים גרים ומילה שלא בזמנה ביום חמישי (וכ"נ הספרדים), כיון שיום שלישי למילה יכול הנימול להסתכן, ואסור להכנס לאונס חילול שבת. (והש"ך השיג מההיא דיורדים בספינה ובעה"מ וכו' וכ"נ האשכנזים). וצע"ג, שהרי המנהג כאמור בגמ', שקודם מלים ואח"כ טובלים, ואין טובלים עד שירפא ממילתו, ואם כך לא יחללו שבת על אותו גר הנימול, שאינו אלא גוי (ובד' הרשב"ץ מבואר להדיא שאין החשש לשלומו של הנימול שלא יוכלו להצילו בשבת, אלא החשש שיבואו לחילול שבת). והגרד"ל הראה לי שרשם קו' זו בגליון שו"ע שלו.

כשראיתי כאן קושיא זו חשבתי לתרץ בדוחק שהתשב"ץ איירי כדקודם טבל ואח"כ בא למול דלחלק מהראשונים מהני בדיעבד, שוב במקרה נתקלתי בתשובת אמרי יושר סימן
ק"ל שכתב תשובה להשואל הרב מטשיעבין בשאלה זו ממש והרב מטשעיבין רצה לתרץ כהנ"ל דאיירי שקודם טבל אך בעל האמרי יושר דחה זאת.

מכל מקום יעויין שם שכתב כעין חלק מהדברים שהוזכרו כאן. (ולא בתורת דרוש)

[אשר ברא]

שמעתי פעם שהשבט הלוי נשאל על זה כשלא היו לו ספרים והי' צריך לענות בדחיפות וייעץ לגרד מן העצם קצת ואז כבר לא מטמא (אהלות ב, ה').
ובאגר"מ דן באבר ובשר ועצם מן המת.

[פלוריש]

הרב מרדכי אליהו (שו"ת מאמר מרדכי ח"א, יו"ד סי' טז) התיר לכהן שנקטעה ידו לנסוע עימה לבית החולים ולהיטמא לה, כדי שהרופאים ינסו לחברה בחזרה.
תורף דבריו שטומאת כהן לאבר מן החי שלו היא איסור לאו, והש"ך (יו"ד קנז סק"ג) והפמ"ג (או"ח שכח משב"ז סק"ז) הקילו לעבור על איסור לאו במקום סכנת איבר.
[בשיעור ששמעתי סיפר הרב שענה לשואל "מותר! סע מיד!", ורק לאחר מכן התיישב לחשוב מדוע מותר]

[בתבונה]

http://www.medethics.org.il/website/ind ... -08-24-297
נשמת אברהם - יורה דעה סימן שסט

וכהן שנקטעה לו אצבע בתאונה, אם מותר לנסות לחבר לו את האצבע חזרה לגופו ע"י ניתוח פלסטי ולא לחוש מה שבינתיים נטמא עי"כ הן באהל והן במגע,
כתב לי הגרא"י וולדינברג זצ"ל שאין בכדי להתיר מסברא שהאצבע לא יטמא היות ולבסוף חוזר לחיות במקום חיותו שמקודם,
כי מלבד מה שכתב הנו"ב (שמבאר ומוכיח בפשיטות דאברי עצמו ואברי איש זר דין אחד להם שאין הכהן רשאי ליטמא להם, ושאין בזה שום היתר כלל),
הנה מהגמ' נדה ע ע"ב, בן השונמית מהו שיטמא, אמר להן מת מטמא ואין חי מטמא, משמע שהתשובה היתה שאינו מטמא רק לאחר שהחיוהו,
אבל על מה שנגעו בו לפני שהחיוהו שפיר נשארו בטומאתם הגם שהחיוהו בסוף, ועיין שם ברש"י וכן בשו"ת חתס יו"ד סי' שלז. וממה שנטמא אליהו לבן הצרפית גם אין ראיה, כי היה בזה משום פיקוח נפש.
אך בכל זאת יש להתיר בנד"ד עפי"ד הש"ך יו"ד סי' קנז ס"ק ג שכותב: ואם יש סכנת אבר צ"ע אי דמי לממון או לנפש עיין בריב"ש סי' שכו ובא"ח סי' שכח סע' יז, ונראה לקולא, עכ"ל. הרי שהש"ך הכריע דמשום סכנת אבר מותר לעבור על לא תעשה, ורק בשבת החמורה אין מחללין באיסור דאורייתא משום סכנת אבר. וכן בפמ"ג סי' שכח מ"ז ס"ק ז, אחרי שמביא דברי הש"ך הנ"ל, כותב לפרש וליישב דזה בשאר ל"ת הא דשבת דחמיר לא, ומצטרף הפמ"ג שם לדעתו של הש"ך ומוסיף ללמוד, דמינה בשאר ל"ת בחולה סכנת אבר י"ל דמותר לרפאות באיסורי תורה ושאני שבת דחמיר.
וא"כ לפי דברי הש"ך והפמ"ג האמורים, יש ללמוד להתיר גם בנידוננו שהכהן יעבור על ל"ת דאיסור טומאה כדי לרפאות ולהשיב עי"ז לתחיה אברו שנקטע ממנו, עכ"ל של הציץ אליעזר. וראה גם בשו"ת אג"מ.
וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: נלענ"ד דיתכן שמותר לחבר את היד או אפילו אצבע גם בשבת כיון שבלא"ה צריכים לחלל שבת למנוע סכנה של זיהום וכדומה לכן דינו כחולה שיש בו סכנה שחייבים להציל אותו מסכנה באותו טיפול טוב כדרך שרגילים לעשות בימות החול הואיל וגם מה שמטפלים בו עכשיו הוא גם כן למנוע סכנה. ואף שע"י זה מרבים יותר במלאכות, מ"מ כל מה שהרופא עושה הוא בגדר של פיקוח נפש. ודעת המבי"ט בקרית ספר בסוף פי"ד ממאכלות אסורות, שהחיוב של הקל הקל תחלה הוא רק מדרבנן, וגם קצת דוגמא לכך ממה שכתבנו במקום אחר שמעיקר הדין מותר לאדם להדליק נר בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה ואינו חייב ליתן את הנר שלו שדולק אצלו בבית, וצ"ע, עכ"ל.
וראה מה שכתבתי בשם הגאון זצ"ל בכרך א או"ח סי' שמ ס"ק ז4 (עמ' תקפה).

ולכאורה אפשר אולי גם לדייק ממה שכתב רש"י: ואינו מיטמא לאבריה, שאם נפרד ממנה אבר בין בחייה בין במותה אינו מיטמא לה לפי שאין אדם מיטמא לא לה ולא על אחד משאר קרובין על אבר מן החי לפי שאין יכול להחזירו לכמות שהיה מתחילה, ע"כ ומשמע דאם יכול להחזירו לכמות שהיה מותר.