במדרש שה"ש (פרשה א') ז"ל "נמשלו ד"ת במים...'הוי כל צמא לכו למים', מה מים אם אין אדם צמא אינה ערבה בגופו כך תורה אם אין אדם עיף בה אינה ערבה בגופו".
צ"ב בכוונת המדרש כי המשל מדובר בתיאור של מצב (צמא) ובנמשל מדובר במצב של פעולה (עמל) ומה הדמיון בזה.הרי כך אפשר לומר כבר כל דימוי וכגון 'מה מים אם אין אדם מצא אינה עריבה בגופו כך תורה אם אין אדם חוזר בה אינה עריבה בגופו'. ומוכרחים למצוא דמיון בין מצב של אדם רווי שאינו צמא לבין מי שלא עמל בתורה.
והנראה לומר שזה שאדם רווי אינו תאב לשתות הוא מכיוון שבאותו זמן הוא מיותר בגוף ומפריע כיוון שאין הרגשה של צורך בו. ורק כשחסר לאדם מים והוא צמא או אז הוא נהנה מהמים. הוי אומר- מה שהאדם אינו מצא הוא מחמת הרגשת ה'יש' שבו. כי לא חסר לו דבר. וכן בתורה ידוע הוא כי מה שמפריע ללימוד יותר מכל הם כוחות הגופניים, וכמ"ש בתוס' (כתובות ק"ד.) "דאמרינן במדרש עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו". והביאור בזה הוא כי כל זמן שאדם מזדהה עם גופו וחמריותו שולטת בו לא מרגיש שחסר לו דבר ואין התורה חסירה לו כי יש לו הרגשה של 'יש' בגופו, ורק כשמתיגע וממית עצמו- דהיינו גופו- על התורה ממילא כוחות הגוף נחסרים, ואז יכול להרגיש חסר וצמא, וממלא את צמאו בתורה וזה מה שכתוב שנמשלה התורה במים וכמ"ש 'הוי כל צמא לכו למים'.
וזה ביאור הכתוב במשלי (כ"ז, ז') "נפש שבעה תבוס נופת ונפש רעבה כל מר מתוק" ופי' רש"י 'יש לפותרו בתלמוד תורה- המראה א"ע כשבע שאינו מתאוה לדברי תורה לתאות נפש, תבוס נופת - אף הטעמים המיושבים על הלב אינם חשובים עליו' ולעומת זה 'המתאוה לה אפי' דברים הבאים לו במרירות וביגיעה הם מתוקים לו'. ובביאור הגאון למשלי הוסיף בזה לבאר כי השבע ממעדנים הרי הוא בז לנופת של תורה. והם הם הדברים.