נתבאר בגמרא (שבת מג.) שקורות תקרת הבית נחשבים כ'דבר שאינו ניטל' בשבת, ולכן לדעת ר' יצחק הסובר שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל אסור ליטול קערה לכסות הנר שעלול לשרוף את קורת התקרה, והיינו מפני שאינם מוכנים לטלטול כיון שקבועים בבית, ובפשטות הכוונה היא שכל דבר שאינו מוכן לטלטול מוקצה גמור הוא.
והנה יש סוברים שאף שנגיעה במוקצה בלא טלטולו מותרת, מ"מ אם הנגיעה היא לצורך המוקצה אסורה אף בלא טלטול כלל (עיין סי' ש"י ס"ו ובט"ז ומג"א ומשנ"ב שם), א"כ לפי"ז יהא אסור לנגוע בקירות ורצפת הבית 'לצרכם', וכגון לנקות הרצפה, והרי מפורש בגמרא ובפוסקים שיש אופני היתר לניקוי הרצפה!
ואין לדחות שניקויים נחשב צורך האדם - שמפריע לו הלכלוך, ולא צורך הרצפה והקירות, שהרי האופן שבו עסקו הפוסקים (שם) הוא נגיעה בביצה המוקצית להצלתה, וגם שם הרי הענין הוא לא הביצה כשלעצמה, אלא הצלתה כדי שיוכל למחר האדם לאכלה, הרי שאין התכלית קובעת האם הנגיעה היא לצורכו או לצורך המוקצה, אלא המציאות מה פועל כעת בנגיעתו.
וגם אין לדחות שההיתר לנקות רצפה היא לא בנגיעה ישירה רק במטאטא וכדו', שהרי האוסרים לנגוע אוסרים גם בנגיעה ע"י דבר אחר - ששם מדובר שהקערה שמכסה בה את הביצה נוגעת בביצה ולא יד האדם (וכפי שהתפלא התהלה לדוד סי' שכ"א על הנוב"י שתמה על המג"א שאסר לנגוע במוקצה ע"י דבר אחר לצורך המוקצה, כיון שאינו נוגע בידו).
ואולי גם האוסרים לנגוע במוקצה לצורכו היינו דווקא במוקצה כעין ביצה ש'שייך לטלטלה'?
או שמא אין דין קירות הבית כמוקצה ממש ורק 'דבר שאינו ניטל', והאם זה באמת שני דברים?
אשמח אם מישהו יכול להאיר עיני בזה, כי בנתיים לא מצאתי מי שיתקשה בזה