חשש רבית כשאינו זוכר כמה לווה וכה"ג

[כדכד]

שאלני בחור ישיבה אחד אם יש חשש רבית באופנים הבאים:

א. כאשר אחד מלווה לשני סכום קטן הנצרך לו באותה עת ואח"כ אינו זוכר כמה לווה אם יש חשש רבית אם אולי מחזיר יותר.

ב. כאשר נותן את הסכום לאו דווקא על דעת שיחזיר השני אבל המקבל מחזיר בסוף אולי יותר (ובזה הי' נ"ל להקל שאיו דרך הלוואה)

ג. אם לווה במטבעות קטנים (כגון שלווה 13 ש"ח) והחזיר במטבעות גדולים כי לא היו בעת הפרעון מטבעות קטנים אם זה נחשב שאין מקפידים כמו שכנים המלווים מעט פירות או ירקות

[בן אליהו]

א. מה טוען המלווה? אם טוען ברי הרי הלווה מוב"ק ומשואיל"מ. אם טוען שמא אין חיוב אפילו לצאת יד"ש. אבל מידת חסידות לתת. אין כאן כלל חשש ריבית כיוון שלא הווי אגר נטר, אלא נתינה כדי לצאת מידי כל ספק. כל מה שאסרו באבק"ר הוא נתינת מתנה בשעת הפירעון. כאן לא הווי מתנה. אלא יציאה מידי חשש.

[בן אליהו]

ב. אם נתן שלא על דעת להחזיר הווי מתנה. ומה השאלה בכלל? אם ספק, תלוי בנידון שער המשפט ביחס לשמא נתת לי מתנה. אבל גם כאן צריך שהנותן יטען ברי.
ג. לא הבנתי מה השאלה בכלל.

[כדכד]

בכל המקרים המלווה אינו מקפיד ובאופן שהזכרתי שהלווה אינו זוכר גם המלווה אינו זוכר והשאלה אינה אם חייב אלא אם יש חשש רבית כשנותן אולי יותר.
באופן הראשון מדובר שנתן דרך הלוואה ובאופן השני מדובר כשנתן כדי לעשות טובה ולאו דווקא בדרך הלוואה.

באופן השלישי מדובר שהוא כן זוכר שלווה 13 ש"ח ע"ד משל אלא כשבא לפרוע יש לו רק מטבעות גדולים של 10 ו5 ולא שקלים בודדים. שניהם אינם מקפידים על ההפרש הזעום מבחינתם והשאלה אם מותר לקבל את הסכום שהוא גבוה מסכום ההלוואה מדין אינם מקפידים כמו שכנים שמותרים בהלוואת ככר קטן וכד' משום אינם מקפידים

[ידידיה]

ותלמידי חכמים מותרין להלוות זה לזה בריבית, לפי שיודעין שהוא אסור ונותנין אותה במתנה גמורה. ודוקא בדבר מועט שאדם רגיל ליתן לחבירו במתנה, אבל ביתר מכן לא.
טור יוד קס.

ברור שהסכומים לעיל הם דבר מועט.

[יהודה בן יעקב]

א. כאשר אחד מלווה לשני סכום קטן הנצרך לו באותה עת ואח"כ אינו זוכר כמה לווה אם יש חשש רבית אם אולי מחזיר יותר.

הפוסקים הביאו מדברי הראב"ד בתמים דעים סי' ס שאין בזה איסור, כיון שמחזיר לו ע"מ לפרוע את עיקר חובו, ולא בשביל תוספת.

ב. כאשר נותן את הסכום לאו דווקא על דעת שיחזיר השני אבל המקבל מחזיר בסוף אולי יותר (ובזה הי' נ"ל להקל שאיו דרך הלוואה)

אם באמת אין כאן הלואה, וכך היתה דעתו מתחילה לתת במתנה גמורה, ודאי שאין איסור רבית. ובודאי אם אין זה ברור שמחזיר יותר.

ג. אם לווה במטבעות קטנים (כגון שלווה 13 ש"ח) והחזיר במטבעות גדולים כי לא היו בעת הפרעון מטבעות קטנים אם זה נחשב שאין מקפידים כמו שכנים המלווים מעט פירות או ירקות

פירות וירקות מדובר בדבר שהדרך להחשיב כאותו דבר, אך אם לוה תפו"א קטנים ומחזיר גדולים הרי ניכר שנותן תוספת. ונראה לי שהדרך לבחון את הדברים היא אם הדבר היה להיפך, שהיה מלוה גדולים ומקבל חזרה קטנים האם היה לו תרעומת וכדו' שלא קיבל את מה שנתן, או שמחשיבם לאותו דבר. אך לענין כסף, דרך העולם להקפיד, שהרי גם בקניה בחנות ממתינים לקבל את העודף, גם אם דבר זה לוקח זמן. אך בשו"ת מנחת יצחק [חלק ט סימן פח] כתב שיתן את היתרה לצדקה לזכות הלוה, עיי"ש.

[יהודה בן יעקב]

ותלמידי חכמים מותרין להלוות זה לזה בריבית, לפי שיודעין שהוא אסור ונותנין אותה במתנה גמורה. ודוקא בדבר מועט שאדם רגיל ליתן לחבירו במתנה, אבל ביתר מכן לא.
טור יוד קס.

כתב בשולחן ערוך יורה דעה הלכות רבית סימן קס סעיף יז

תלמידי חכמים שהלוו זה את זה דברים של מאכל, ונתן לו יותר על מה שלוה ממנו עד חומש, הרי זה מותר, שהדבר ידוע שלא נתן לו אלא מתנה.

[יהודה בן יעקב]

רבית הלכה למעשה - ברית פנחס [מהדו' תשע"ז] פרק ה [בעיקר סעיפים טז, יז]

רבית הלכה למעשה א.png (53.12 KiB) נצפה 2260 פעמים

רבית הלכה למעשה ב.png (53.53 KiB) נצפה 2260 פעמים

[גלרשטיין]

לגבי אי שרי להחזיר יותר ממה שלוה מחמת הספק, שאינו זוכר בדיוק כמה לוה, כתבו האחרונים דשרי, כ״כ האבני נזר (חו״מ סי׳ כג), המנחת יצחק (ח״ט סי׳ פח אות ב), הברית יהודה (פ״ה ס״י הע׳ לה), גרי״ש אלישיב (מובא בשמו בספר אשרי האיש יו״ד ח״א פט״ז סע׳ לא), הגר״נ קרליץ (רבית פ״ו סק״א, עמ׳ נב), בספר רבית לאור ההלכה (ח״א פ״ג הע׳ ה) אלא דהוסיף דטוב ביותר שיתנה עמו שאם אכן הוא חיב פחות מהסכום שנתן, הסכום שיתן המלוה לצדקה בהזדמנות הראשונה יזקף לזכותו של הלוה, ויש למלוה לכוון כן בשעה שנותן צדקה, וכעי״ז כתבו המנחת יצחק (שם) והברית יהודה (עיקרי הדינים פ״א הע׳ יג) שיתנה שאם אינו חייב לו כ״כ, התוספת שנותן היא במתנה גמורה.
וכבר קדם לכל האחרונים הנ״ל, הראב״ד (בספרו תמים דעים סי׳ ס) שדן לגבי מי שמקבל מעות בעיסקא להלוותם גוים ברבית, ש״אם יערבם הנפקד בהלואותיו שלא ידע איזה מלוה מאותן שהעכו״ם חייבים לו היא מאלו המעות ואיזו מעות שלו, ונותן מספק לבעל הממון קצבה, אע״פ שמסופק אם הרויחו מעותיו של המפקיד כ״כ, אין בזה איסור רבית כל זמן שלא נתברר לו שלא הרויחו מעותיו כ״כ, שהרי לצאת ידי שמים חייב ליתן לו כל קצבותיו כיון שהוא מסופק אם חייב ואם לאו, והוא הנפקד ימחול לו למפקיד שלא יהא עליו עונש גזל ורבית במה שנותנם לו לצאת ידי שמים מספק״ עכ״ל, הרי שכתב להדיא דשרי להוסיף על סכום הפרעון מחמת הספק כמה חייב לו, ואין בזה חשש רבית.
אלא שראיתי שכתב ע״ז בשערי זבולון (לגר״ז שוב, יו״ד סי׳ כג אות י, והובא בשמו ביתר ביאור בספר מתנות שמים סי׳ נו) שכתב שכל מה שתירו בזה, היינו דוקא כאשר מצד הדין יש לשלם ע״מ לצאת ידי שמים מספק , וכדמדוייק מלשונו של הראב״ד שם שכתב ״שהרי לצאת ידי שמים חייב ליתן לו״ (ולכאו׳ משום ששמחמת פשיעתו שעירב את הכספים, נולד הספק, שעליו מוטל לדעת חיובו), אבל היכא שפטור מן הדין לא מצינו היתר להוסיף לצאת מידי ספק במציאות, (דלכאורה י״ל דבפשטות שאסור, דלא שמיה ׳ספק׳), וכבר הסתפק בכגון זה המנחת יצחק (ח״ו סו״ס קסא ד״ה ושוב) שרוצה להחמיר לצאת ידי שיטה אחת ולשלם תוספת – האם שרי ליתן, ואם ודאי פטור מלשלם (לכו״ע) – פשוט שאסור (שהרי משלם רק מטוב לבו, וע״ע מש״כ בזה בליקוטי תשובות סי׳ עב), ונראה שאף האבנ״ז יודה בזה, שדבריו מיירי על עשיית פשרה בבית דין, דשאני התם שזה הוא הדין – לעשות פשרה ולשלם, משא״כ במקום שהוא פטור מצד הדין , וכ״כ לבאר בזה בספר מתנות שמים (סי׳ נו).
ובאמת תמוה מה שהברית יהודה (פ״ה הע׳ לה) כתב להתיר אף כאשר פטור מדיני שמים אלא שרוצה להוציא כל צל של ספק מלבו (כגון שי לו טענת ׳קים לי׳, ובאמת כ״נ מהשערי דעה סו״ס קעז), והוסיף שם שעל הצד היותר טוב, יפרע לו את הסכום שאין בו ספק ולאחר זמן יתן את השאר ויפרש שנותן זאת ע״מ להוציא הספק מלבו, אלא שבמקו״א (פ״ב הע׳ לה ד״ה ועי׳ לעיל) סייג זאת דכ״ז כאשר הוא מסופק אולי חייב לו מדיני אדם דבכה״ג שרי (אף אם מדינא פטור), אולם מקום שודאי פטור מדיני אדם, אלא שיש עליו חיוב לצאת ידי שמים -בכה״ג לא ברור שמותר.