נוטר הכרמים כתב:וראה באריכות בשיעורי ר' דוד פוברסקי ריש יבמות אות כז בהגדרת הענין דרק ביאתה ביאת ערוה ואינה נחשבת בעצם לערוה.
נוה הלבנון כתב:זה לא קשור דווקא לאשתו.
פנויה נדה אסורה מדאורייתא ביחוד ובקירבה, משא"כ אם היא טהורה.
(לבד מלאו דלא תהיה קדשה)
ומה שהביאו ראיה מקצ"ה הוא ראויה גמורה שחשיב עריות, וכל המח' שם הוא רק לגבי צורת הקרבה והכוונה בקרבה. (עיין ש"ך וביאור הגר"א)
גם זה יעבור כתב:והאם יש נפק"מ אם כן או לא?
נוה הלבנון כתב:ומה שהביאו ראיה מקצ"ה הוא ראויה גמורה שחשיב עריות, וכל המח' שם הוא רק לגבי צורת הקרבה והכוונה בקרבה. (עיין ש"ך וביאור הגר"א)
צופר הנעמתי כתב:נוה הלבנון כתב:ומה שהביאו ראיה מקצ"ה הוא ראויה גמורה שחשיב עריות, וכל המח' שם הוא רק לגבי צורת הקרבה והכוונה בקרבה. (עיין ש"ך וביאור הגר"א)
נכון ביחס לש"ך ולגר"א, אבל יש שם נידון באחרונים גם לגבי עיקר דין יהרג ואל יעבור בנידה.
(ב) ומעתה הבוא נבוא לבאר אם נדה הויא בכלל דבר שבערוה, כי הנה התוס' גיטין (ב): בד"ה הוי דבר שבערוה, כתבו, האי דנקט הו"ל דבר שבערוה אומר ר"י משום דביבמות (פח) מספק"ל בשאר איסורים אי עד א' נאמן אפי' איתחזק איסורא ולאו בידו או לא. וא"ת אי עד א' נאמן בשאר איסורין אפי' איתחזק איסורא ולאו בידו אמאי אצטריך וספרה לה לעצמה וי"ל דסלקא דעתין דחשיב כמו דבר שבערוה. עכ"ל. ומוכח מלשונם דלקושטא דמילתא נדה לא חשיבא דבר שבערוה. אבל בחידושי הרשב"א (חולין י:) כ' בזה"ל: והא דאמרי' בכתובות (עב) וספרה לה לעצמה, דמשמע מדאצטריך קרא לנדה שתהא נאמנת לספור לעצמה, אלמא בשאר איסורין אינה נאמנת. התם משום דאתחזק איסורא ואין בידה לתקן עד שתספור ז' נקיים, ואי לאו קרא לא הוה מהימנא. וביבמות (פח) איצטריכינן לטעמא דעד א' נאמן על הטבל אע"ג דאתחזק איסורא משום שבידו לתקן. ואפי' למאן דלית ליה הכי נ"ל דאצטריך קרא דוספרה לה משום דהוי דבר שבערוה, דבעלמא אין פחות משנים והכא בודקת וסופרת לעצמה ונאמנת. עכ"ל. אלמא דס"ל דלקושטא דמילתא הויא דבר שבערוה. נמצא שיש בזה מחלוקת הראשונים, אי נדה חשיבא כדבר שבערוה או לא. וראיתי בשו"ת מעיל צדקה (סי' לד דמ"ה ע"ד) שהביא דברי התוס' גיטין הנ"ל, וכתב, שמשמע להדיא דס"ל להתוס' דנדה מקרי דבר שבערוה אלא שבכל זאת התורה האמינתה לספור לעצמה, ומ"ש התוס' דס"ד דחשיב כדבר שבערוה, ומשמע שאין האמת כן, י"ל שכוונתם דס"ד דהוי דבר שבערוה ובעינן שנים קמ"ל שנאמנת לעצמה. ע"כ. וכן בס' המקנה בחי' לקידושין (סו) בתוס' ד"ה נטמאו טהרותיך הבין בדברי התוס' דנדה הוי דבר שבערוה. ע"ש. וע"ע בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חיו"ד סי' קפג וקפד). ע"ש. אולם האמת שאין זה פשט התוס'. וכ"כ הנודע ביהודה קמא (חאה"ע סי' נה) שכ' שבאמת נדה לא חשיבא דבר שבערוה אע"פ שהיא בכרת, וכדמוכח בתוס' גיטין (ב:) שכתבו דהוה ס"ד דנדה חשיב כדבר שבערוה, משמע שהאמת אינו כן, ומשום דנדה תפסי בה קידושין והולד כשר ויש היתר לאיסורה ע"י טבילה. ע"ש. גם בשו"ת בית שלמה (חאה"ע ס"ס לה) הבין כדברינו, ושוב הביא דברי המקנה הנ"ל שלא כתב כן, וכתב עליו, ואני תמה מאד על הגאון הזה, שהרי מד' התוס' גיטין מוכח להיפך, שכ' דהוה ס"ד דהוי דבר שבערוה, ש"מ דהאמת אינו כן וכו'. ע"ש. גם הכתב סופר בחי' לגיטין שם כתב, שדעת התוס' דנדה לא חשיב דבר שבערוה. ע"ש. וכן מוכח בתשו' הגרע"א (ס"ס קכד) ד"ה אולם מסוף וכו'. וכן מבואר בס' חמדת שלמה בחי' לגיטין (ב:) ע"ש. וכ"כ הגאון ר' אלחנן וסרמן בס' קובץ ביאורים (ריש גיטין). וגם הלום ראיתי בשו"ת מלבושי יום טוב (חיו"ד סימן ו) שהביא דברי המקנה הנ"ל וכתב שהאחרונים השיגו ע"ז וכתבו שמהתוס' ריש גיטין שכ' דהוה ס"ד דהוי דבר שבערוה משמע שלפי האמת אינו כן. וכן מבואר בד' מהר"י קולון (שרש עב). ע"ש. ושם בד"ה אמנם, כתב להוכיח שגם הרמב"ן ס"ל כד' התוס' דנדה לא חשיבא כדבר שבערוה. ע"ש. והלום ראיתי בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' קפב) בד"ה והנה רו"מ, שכ', שנ"ל ברור שמסקנת התוס' גיטין (ב:) דנדה לא הויא בכלל דבר שבערוה. ושכן מבואר להדיא בספר הישר לר"ת בענינים שונים שבסופו (דפ"ג ע"ד) שהאריך להוכיח בראיות דנדה לא הויא דבר שבערוה. ובמפתחות שבסוף הספר הביא מ"ש המעיל צדקה הנ"ל, והשיג עליו שלא ראה דברי ר"ת בס' הישר הנ"ל. והוסיף להוכיח כן בראיות נכוחות דנדה לא הויא דבר שבערוה. ע"ש.
(ג) ולכאורה יש להעיר ממ"ש מרן הב"י יו"ד (סי' קצה), כ' בתשו' להרמב"ן (סי' קכז), אסור לבעל למשש דופק אשתו נדה. ואם החולי מסוכן ואין שם רופאים אחרים משמע קצת מדבריו דשרי משום פקוח נפש. אלא שי"ל דלטעמיה אזיל דס"ל שנגיעת נדה אינה אסורה אלא מדרבנן, אבל לד' הרמב"ם שנגיעת ערוה אסורה מן התורה, אע"פ שיש בזה פקוח נפש, אפשר שאסור משום דהוי אביזרא דגילוי עריות. וצ"ע. עכ"ד. ומוכח מדברי מרן שאיסור נדה הוי בכלל גילוי עריות. (וכן דעת הש"ך שם). וכן מבואר בנמוקי יוסף (פסחים כה) בשם הרא"ה, וז"ל, דגילוי עריות דאמרינן יהרג ואל יעבור היינו דוקא היכא דאיכא איסורא דאורייתא במיתה או דאיכא פגם, כגון ישראל הבא על אחת מן העריות או על הנדה, או ישראל הבא על גויה, שקנאים פוגעים בו. לאפוקי בת ישראל שאמרו לה להבעל לגוי דליכא משום פגם ולד שהולד כשר. ע"ש. ומבואר דנדה הויא דבר שבערוה. וע' בגיטין (ו:) כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו סוף הוא בא לידי שלש עבירות, גילוי עריות /שפיכות/ שפיכום דמים וחילול שבת. ופרש"י, גילוי עריות כשהגיע זמן טבילתה בעת צינה והיא יראה לומר לא טבלתי ומשמשתו נדה. ע"ש. אולם בשו"ת פני יהושע ח"ב (סי' מד) האריך למעניתו ע"ד מרן הבית יוסף הנ"ל והעלה שבאיסור נדה לא אמרינן יהרג ואל יעבור כיון שאין הולד ממנה ממזר, וגם הבא על הנדה לא עשאה זונה, כמ"ש הרמב"ם (פי"ח מה' איסורי ביאה ה"ה). ואמרינן נמי ביבמות (ס) את אלה לא יקח, מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה. וא"כ פשיטא דלא הוי בכלל גילוי עריות. וע' בפרש"י (סנהד' עג:) ד"ה אפגמה רבה, שחרפתה מרובה שהולד ממזר ועשאה זונה בבעילתו וכו'. ע"ש. ובנדה דלא שייכי הני תרי מילי ליכא פגמא שתיחשב בכלל ג"ע. והאריך עוד בזה. ע"ש. ובשו"ת תורה לשמה (סי' תצד) נשאל ג"כ מי שאונסים אותו לבוא על אשתו נדה אי הוי בכלל ג"ע שיהרג ואל יעבור. והביא מ"ש בתמורה (כט:) אתנן של כל העריות אסור חוץ מאתנן אשתו נדה, מ"ט אתנן זונה כתיב והאי לאו זונה היא. וכן פסק הרמב"ם (פי"ח מה' איסורי ביאה). וא"כ נראה שאינה בכלל ג"ע דאמרינן בהו יהרג ואל יעבור. ואף שמרן הב"י יו"ד (סי' קצה) כתב, ברופא שאשתו נדה חולה בחולי שיש בו סכנה שאפשר שאסור למשש הדופק אע"פ שיש בזה פקוח נפש משום דהוי אביזרא דג"ע. מ"מ כיון שלא כתב כן מרן אלא בדרך אפשר, והניח בצ"ע, לכן לענין הלכה הבא לשאול צריך להורות לו שאין זה בכלל מ"ש יהרג ואל יעבור. ע"כ. ובמנחת חינוך (מצוה רצ"ו) כ' שנדה בכלל ג"ע לענין זה. וראיה מהב"י הנ"ל. ושו"ר בפני יהושע בתשו' שפלפל בזה ולא נפנה לעיין בדבריו. ע"כ. ובהגהות חכמת שלמה יו"ד (סי' קנז) פלפל בזה והביא מכמה מקומות דמוכח דנדה הוי בכלל ג"ע. וסיים בצ"ע. ע"ש. (וע"ע בשו"ת מהר"י שטייף סי' קפז. וי"ל ע"ד). והגר"י ענגיל בס' אתוון דאורייתא (כלל כא), העיר בזה מהירוש' שבת (פ"ז ה"ב), דפריך, למה יצאה נדה מכלל עריות, לכתוב בה דין העראה, הא מצינן למילף משאר עריות שהעראה כגמר ביאה, ומשני, שלא תאמר הואיל ואין חייבין עליה אלא משום טומאה לא נעשה בה את המערה כגומר. ופי' קה"ע, הואיל ואין חייבין על הנדה משום ערוה אלא משום נדה הילכך הו"א דלא נילף לה משאר עריות. ומוכח דנדה לא הויא בכלל טומאה כעריות (ע' יבמות יא), אלא רק איסור גרידא, ונ"מ לענין דלא הויא בכלל דין יהרג ואל יעבור. וכבר הוכיחו האחרונים מהתוס' גיטין (ב:) דנדה לא הוי דבר שבערוה. (ושוב ציין לפרש"י גיטין ו: הנ"ל). עכת"ד. גם בשו"ת חלקת יואב (חיו"ד סי' כט) בהגה, כ', ולפלא לי על הב"י והש"ך ביו"ד ס"ס קצה דס"ל דבנדה יהרג ואל יעבור, והוא פלא דהא ודאי דנדה אינה בכלל ערוה, וכדמוכח בירושלמי (פ"ז דשבת ה"ב) דנדה אסורה משום טומאה ולא משום ערוה. (ע' הגירסא בגה"ש בירוש' שם). והרי חזינן דלא נקראת זונה ותפסי בה קידושין. וכ"ה בס' המקנה (ס"פ האומר) דגבי נדה לא ניתן להצילו בנפשו. ע"ש. וע"ע במפתחות שבסוף שו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' קפב) מ"ש בזה. ע"ש. נמצא דבהאי מילתא דפליגי בה התוס' ור"ת והרמב"ן עם הרשב"א אי נדה הויא דבר שבערוה איכא נ"מ טובא אי אמרינן גבי נדה יהרג ואל יעבור או לא. וי"ל. ובמקום אחר הארכנו בס"ד ע"ד מרן הב"י והש"ך הנ"ל. ואכמ"ל.
צופר הנעמתי כתב:מ"מ מתוך ס' שיעורי טהרה להגר"מ גרוס.
כולל יונגערמאן כתב:נוה הלבנון כתב:זה לא קשור דווקא לאשתו.
פנויה נדה אסורה מדאורייתא ביחוד ובקירבה, משא"כ אם היא טהורה.
(לבד מלאו דלא תהיה קדשה)
ומה שהביאו ראיה מקצ"ה הוא ראויה גמורה שחשיב עריות, וכל המח' שם הוא רק לגבי צורת הקרבה והכוונה בקרבה. (עיין ש"ך וביאור הגר"א)
פנויה נדה פשוט דליכא איסור דאורייתא, שכן התורה לא אסרה יחוד דנדה.
אפרקסתא דעניא כתב:כמדומני שיש נידון בגמ' או בראשונים לגבי נפילת נידה (או צרתה) לייבום?
יאיר1 כתב:כולל יונגערמאן כתב:נוה הלבנון כתב:זה לא קשור דווקא לאשתו.
פנויה נדה אסורה מדאורייתא ביחוד ובקירבה, משא"כ אם היא טהורה.
(לבד מלאו דלא תהיה קדשה)
ומה שהביאו ראיה מקצ"ה הוא ראויה גמורה שחשיב עריות, וכל המח' שם הוא רק לגבי צורת הקרבה והכוונה בקרבה. (עיין ש"ך וביאור הגר"א)
פנויה נדה פשוט דליכא איסור דאורייתא, שכן התורה לא אסרה יחוד דנדה.
כוונתך כמובן שאין איסור דאורייתא ביחוד, אך בקרבה יש איסור דאורייתא כמובן.
כולל יונגערמאן כתב:נוה הלבנון כתב:זה לא קשור דווקא לאשתו.
פנויה נדה אסורה מדאורייתא ביחוד ובקירבה, משא"כ אם היא טהורה.
(לבד מלאו דלא תהיה קדשה)
ומה שהביאו ראיה מקצ"ה הוא ראויה גמורה שחשיב עריות, וכל המח' שם הוא רק לגבי צורת הקרבה והכוונה בקרבה. (עיין ש"ך וביאור הגר"א)
פנויה נדה פשוט דליכא איסור דאורייתא, שכן התורה לא אסרה יחוד דנדה. (
נוה הלבנון כתב:כולל יונגערמאן כתב:נוה הלבנון כתב:זה לא קשור דווקא לאשתו.
פנויה נדה אסורה מדאורייתא ביחוד ובקירבה, משא"כ אם היא טהורה.
(לבד מלאו דלא תהיה קדשה)
ומה שהביאו ראיה מקצ"ה הוא ראויה גמורה שחשיב עריות, וכל המח' שם הוא רק לגבי צורת הקרבה והכוונה בקרבה. (עיין ש"ך וביאור הגר"א)
פנויה נדה פשוט דליכא איסור דאורייתא, שכן התורה לא אסרה יחוד דנדה. (
למה זה כ"כ פשוט?
לשון השו"ע:
אָסוּר לְהִתְיַחֵד עִם עֶרְוָה מֵהָעֲרָיוֹת, בֵּין זְקֵנָה בֵּין יַלְדָּה, שֶׁדָּבָר זֶּה גּוֹרֵם לְגַלּוֹת עֶרְוָה. חוּץ מֵהָאֵם עִם בְּנָהּ וְהָאָב עִם בִּתּוֹ וְהַבַּעַל עִם אִשְׁתּוֹ נִדָּה.
המשמעות הפשוטה שנדה אסורה כשאר העריות, (ואפי לפי המקורות שהביאו שנידה אינה ביהרג ואל יעבור -נ"ל שלא נפקא משם 'עריות') חוץ מבעל ואשתו נדה.
לדבריך כל נדה מופקעת מהאיסור הרגיל של יחוד.
אנא החכימני בינה באם מצאת דברים מפורשים כדבריך.
כולל יונגערמאן כתב:ב.
ולמה אתה מניח שעכשיו כן תתרצה אליו? הוא רק מייחד עמה, לא תובעה לדבר עבירה. (מסתמא כיוונת שאז אולי פשוט לא תזדמן להתייחד עמו, או לא תתרצה על היחוד).
נוה הלבנון כתב:אעיר מס' נקודות לפני שאעיין בשלל הנקודות שהתייחסת אליהם.
א. אכן ראיתי הריב"ש שציינת ועוד ונראה שכן הוא הדעה לרוב הפוסקים.
אמנם מצאתי שהביאו (טרם סיפק בידי לעיין במקור) בשם שו"ת הפני יהושע (ח"ב מ"ד) ובנו"ב (תנינא אה"ע סי' ל"ז) דסברי דהוא אינו דאורייתא. והציץ אליעזר דן בדברי הנו"ב דנסתר מהריב"ש הנ"ל.
ב. החילוק בין נשואה לפנויה -דפנויה, שמא לא תתרצה לו לאחר זמן.
ע"כ לע"ע.
אוצר החכמה כתב:וכשלמדנו כתובות אצל הגר"ה זקס זצ"ל ביאר שעיקר איסור ייחוד אינו משום שמא יבא עליה אלא דהוא איסור בעצם משום קורבה, ורק האיסור בחתן שפירסה נדה שהוא ישן בין האנשים הוא איסור אחר מדרבנן שמא יבא עליה.
לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן, ויזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול, גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי, כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן הייחוד.
מעט דבש כתב:אוצר החכמה כתב:וכשלמדנו כתובות אצל הגר"ה זקס זצ"ל ביאר שעיקר איסור ייחוד אינו משום שמא יבא עליה אלא דהוא איסור בעצם משום קורבה, ורק האיסור בחתן שפירסה נדה שהוא ישן בין האנשים הוא איסור אחר מדרבנן שמא יבא עליה.
...
וגם לשון הרמב"ם (איסו"ב כב, כ) לא משמע כן, שכתב:לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן, ויזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול, גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי, כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן הייחוד.
מעט דבש כתב:אוצר החכמה כתב:וכשלמדנו כתובות אצל הגר"ה זקס זצ"ל ביאר שעיקר איסור ייחוד אינו משום שמא יבא עליה אלא דהוא איסור בעצם משום קורבה, ורק האיסור בחתן שפירסה נדה שהוא ישן בין האנשים הוא איסור אחר מדרבנן שמא יבא עליה.
ולמה בעלה בעיר אין חוששין משום ייחוד?
מיללער כתב:מתוס' ב"ק יא. ד"ה דאין מקצת, עולה שאיסור בעילת נדה הוא דוקא איסור ערוה ולא טומאה ולכן אין דנין בה דיני טומאה כמו ספק טומאה ברה"ר וברה"י.
האם דנו האחרונים להביא מזה לדיון שעל האשכול?
שמואל דוד כתב:מיללער כתב:מתוס' ב"ק יא. ד"ה דאין מקצת, עולה שאיסור בעילת נדה הוא דוקא איסור ערוה ולא טומאה ולכן אין דנין בה דיני טומאה כמו ספק טומאה ברה"ר וברה"י.
האם דנו האחרונים להביא מזה לדיון שעל האשכול?
עיין ספר רזא דשבתי הרבה ציונים בזה
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 151 אורחים