דרך מחודשת - בדבר פסיקת מרן בשו"ע

[אורייתא!]

מחקתי את ההודעה המקורית.
וכתבתי ג' עניינים להלן.
בעתיד בנ"ד אכתוב עוד כמה
אשמח לקבל תגובות

[מורה צדק]

כת"ר מכביד מעט, אולי יתמצת את דבריו?

[אורייתא!]

עניין ראשון
ספר "בית יוסף" אין מטרת כתיבתו להכריע ההלכה להדיא!

מדברי מרן בהקדמתו לב"י ובהקדמתו לשו"ע, מבואר שדרכו כך היא: שבב"י מלקט הוא כעמיר גורנה לכל הפוסקים הנזכרים. ופעמים שדן בדבריהם ומותיב ומפרק, אך שם מטרתו אינה להכריע ההלכה להדיא. אמנם לאחר הבירור בדבריו יהיה ניתן להכריע ע"פ הכללים שנתן הוא לפסוק ולהכריע הלכה. כלומר אחר הביאו בב"י דברי הפוסקים ולאחר שדן בדבריהם, נכריע אנו ע"פ הכללים שקבע הוא ששלשת עמודי ההוראה הרי"ף הרא"ש והרמב"ם הם המכריעים. ובמקום שנחלקו יש לפסוק ע"פ הרוב מבניהם. ובמקום שלא גילו דעתם יש לפסוק שאר הראשונים המפורסמים כדוג' הרמב"ן הרשב"א הר"ן המרדכי וסמ"ג. ובמקום שנחלקו יש להכריע ע"פ הרוב מבניהם. ומלאכה זו לא עשה מרן בב"י אלא בשו"ע. וכמ"ש בהקדמתו לשו"ע "החיבור הגדול שחיברתי על הארבעה טורים אשר קראתיו בית יוסף, אשר כללתי בו כל הדינים הנמצאים בכל הפוסקים חדשים גם ישנים, עם מקומות מושבותם בחצריהם ובטירותם. בתלמוד בבלי ובתלמוד ירושלמי בתוספתא בספרא בספרי ובמכילתא, ודברי המפרשים והפוסקים ובעלי התשובות חדשים גם ישנים, ונתבאר שם כל דין ודין באר היטב דבר דבור על אופניו, וארמון על משפטו ישב, תלוי עליו כל שלטי גבורים אנשי השם, אשר מעולם" עכ"ל. הרי מבואר שכל תכלית חיבור הב"י הוא לכלול כל הדינים הנמצאים בכל הפוסקים וכו' וכן לבאר כל דין ודין דבר דבור על אופניו. ולא כתב מרן שיכריע או שיפסוק הלכה (רק כתב בהקדמה לב"י את הכללים כיצד להכריע). ואח"כ כתב מרן "ראיתי אני בלבי כי טוב ללקט שושני ספירי אמריו בדרך קצרה בלשון צח וכולל יפה ונעים". פי' שהנה עתה לאחר שהביא לכל דברי הגמ' והפוסקים וכו' בחיבור הב"י. עתה יכריע הלכה בספר השו"ע. והוא כולו מבוסס על חיבור הב"י. כלומר גם ללא ספר השו"ע אם יבוא אדם וילמד היטב את מה שכתב וביאר מרן בב"י. ויבוא להכריע הלכה ע"פ הכללים הנזכרים שכתב מרן. בסוף דרכו יראה לנוכח שהוא בשווה למה שהכריע מרן בשו"ע. ואם ידוק היטב ימצא שלעולם מרן פסק בשו"ע ע"פ העולה ממש"כ בב"י. כלומר לא יהיה ולו פעם אחת שנאמר שחזר בו מרן ממש"כ בב"י והוא משום שבב"י מעולם לא הכריע אלא הביא לכל הפוסקים ופעמים שדן בדבריהם. וההכרעה היא על פי הכללים שקבע. ולכן במקום שמרן דן באיזה דין בב"י, ולא הביאו בשו"ע אין לשער מדוע עשה כן, או לומר שחזר בו. וכן אם תמה בב"י על איזה מן הפוסקים ובשו"ע פסק כמותו י"ל שלא סמך על תמיהתו שפעמים אינה מספקת עד כדי לדחות הפוסק ההוא ולכן הכריע כמותו. וכן בכל מקום ולכן יש לדון היטב בדברי הב"י, ואח"כ יש להכריע ע"פ הכללים שייסד מרן. ופעמים מביא מרן בשו"ע הרבה דינים שלא נזכרו אפי' ברמז בב"י, והוא משום שאחר שחיבר הב"י ראה עוד סברה אחרת בספרים וכתבה בשו"ע. [ועיין בשו"ת גינת ורדים חאו"ח כלל ד סימן ל]. פי' אמנם תכלית חיבור השו"ע הוא 'ללקוט שושני ספירי אמריו' שנאמרו בב"י. אך להוסיף על מש"כ וודאי אפשר.
עוד צריכים אנו לומר שמה שכותב מרן פעמים רבות בב"י לשון: 'לעניין הלכה' וכדו' אין רצונו לומר ההלכה, ומה שכותב כך, הוא לסיבת ריבוי הדעות שהובאו בדין, והוא רוצה לומר כיצד יצא הדין ע"פ כלליו וע"פ כללי הפסיקה משום כן כתב כן, והעין רואה שבכל מקום שכותב מרן 'לעניין הלכה' הוא במקום שהובאו כמה וכמה דעות בדין והדין מסועף רצה מרן לסכם וכנ"ל. וכגון מש"כ: ואנו אין לנו לענין הלכה אלא דברי הרי"ף והרא"ש ז"ל דהוו תרי לגבי הרמב"ם ז"ל: (סימן ג ד"ה וכשנפנה בשדה). ולענין הלכה כיון דדברי הרמב"ם מבוארים כרבי שמעון והרי"ף והרא"ש אפשר לפרש דבריהם דהכי נמי סבירא להו הכי נקטינן דכל מאי דאפשר למעט במחלוקת עדיף טפי: (או"ח סימן י' ד"ה הייתה מרובעת). ולענין הלכה מאחר שאין בדברי הרמב"ם הכרע נקטינן כסברא קמייתא שכתב רבינו שהסכימו בה ר"י והרא"ש ז"ל (ס' י"ב ד"ה אם נפסקו). ולענין הלכה נהוג עלמא כדברי המכשירים דרובא נינהו וגם כי טעם נכון יש להם: (סימן יד ד"ה עשאה גוי). ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם ז"ל דספק ברכות להקל (סימן יז ד"ה סומא חייב). וכן הלכה מאחר שהרי"ף והרמב"ם ז"ל מסכימים בכך וכל שכן שרש"י והרשב"א סוברים כן וכן נהגו העולם שלא לברך אלא ברכה אחת לבד: (סימן כה ד"ה ויברך אשר). ולענין הלכה כדאי הם הנך רבוותא דשרו לסמוך עליהם (סימן קמו ד"ה גרסינן). ולענין הלכה כיון דרובא דרבוותא סברי דאינו מתאחה הכי נקטינן: (ב"י יו"ד סימן שמ ד"ה ועל רבו). בכל אלו המקומות הוצרך מרן לכתוב לעניין הלכה והטעם כנ"ל. ואמנם מצינו מקומות שאע"פ שרבות הדעות ומסועף הדין, לא כתב מרן ולעניין הלכה. הנה במקום כזה כשנעיין בשו"ע בפסק ההלכה נראה שמרן הביא ב' או ג' דעות בדין וזאת לסיבה שע"פ כלליו א"א להכריע כדעה אחת. [ובמקום שנראה בעינינו שמסועף הדין, ובב"י לא כתב מרן עניין ההלכה, ואף בשו"ע לא כתב מרן כי אם דעה אחת בסתם, הוא משום שע"פ כללי מרן ה"ז ברור לעיין שיש לפסוק כאותה דעה אי משום שהינה מן העמודים אי משום שאר כללי מרן] ודו"ק.

[אורייתא!]

עניין שני
מתי מכניס מרן ראשו בין ההרים ומכריע?
ומה הטעם שמנה מרן בהקדמתו את אותם פוסקים שיביא בספרו ואטו כי רוכלא לחשוב וליזיל לכל אלו?

מש"כ מרן בהקדמתו: "ומי זה אשר יערב ליבו לגשת ולהוסיף טענות וראיות" אין כוונתו שלא ימצא מקום בב"י שבו ידון ע"י טענות וראיות. וכמש"כ בהמשך דבריו "ואיזהו אשר ימלאהו ליבו להכניס ראשו בין ההרים הררי אל להכריע בניהם ע"פ טענות וראיות לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם" כלו' במקום שביררו הם או במקום שלא הכריעו הם - אז אין לנו להכניס ראשינו בניהם. אך במקום שלא ביררו הם, או אפי' במקום שביררו הם והכריעו, או במקום שאותו פוסק יחידאה הוא וחידוש דין הוא אומר – (כלו' ממש"כ 'להכריע ביניהם' 'ביררו הם' משמע שאין להכניס ראשנו אלא שרבים הם שביררו הדין) רשאים אנו להכניס ראשינו בניהם ולהכריע בטענות וראיות. והעין רואה שכן הוא דרך מרן שבמקום שלא נתברר הדין היטב על ידיהם או שכבר הוכרע הדין, או במקום שדין זה חידוש דין הוא של פוסק יחידאה. אזי מרן מכניס ראשו ובטענות וראיות מכריע הדין.
והנה כתב מרן "נמצא שמי שיהיה ספר זה לפניו יהיו סדורים לפניו דברי התלמוד עם פירוש רש"י והתוס' והר"ן ופסקי הרי"ף והרא"ש והמרדכי והרמב"ם והגהותיו ומגיד משנה ורבינו ירוחם וספר התרומה ושבולי הלקט והרוקח ושערי דורא וספר התשב"ץ וספר העיטור ונימוקי יוסף וסמ"ג וסמ"ק וארחות חיים ותורת הבית והגהות אשרי וספר המנהיג והאגור וספר בעלי הנפש לראב"ד ותשובות הרא"ש והרשב"א והר"י בר ששת וה"ר שמעון בן צמח ומהר"י קולון ותרומת הדשן. כל דבריהם מבוארים היטב. ובקצת מקומות מאמרי הזהר" ובכאן מנה מרן את אותם חיבורים שיביא בב"י. והנה כל הרגיל בלימוד ב"י יראה שמרן מביא בנוסף על אלו הנזכרים עוד עשרות רבות של מחברים ופוסקים שלא הוזכרו ברשימה זו, מהם: אבודרהם (בכל הקשור לנוסח וטעמי הברכות והוא בעשרות מקומות: באו"ח וביו"ד), אבן עזרא (או"ח סי' קפח ותרצ, אבה"ז סי' קכח), אגרת התשובה לרבינו יונה (או"ח סי' רלד. יו"ד סי' עג), אהל מועד לרבי שמואל ירונדי (בעשרות מקומות מהם מהם: או"ח סי' נא, קעח, רו, רלג, רפו. ויו"ד ס"ב) ברוך שאמר (או"ח סי' לב ולו), הגהות מרדכי (במאות מקומות מהם: או"ח סי' ד,כא, נה, עא, קכג), הגהות סמ"ג לרבי אליהו מזרחי (במאות מקומות מהם: או"ח סי' ג, ז, ט, י, יא), הגהות סמ"ק לרבינו פרץ (במאות מקומות מהם: סי' ג, ט, יא), הגהת הנקדן בסמ"ג (או"ח סי' לב), הלכות גדולות (במאות מקומות מהם: או"ח סי' יז,לב, מג, סא, קנט), הלכות טריפות לר"ד בן יחיא (יו"ד סי' לט ב' פעמים), המקח והממכר לרבינו האי גאון, (ח"מ סי' קז, רל, רעה, רצב), הערוך (בעשרות מקומות מהם: או"ח לב, צה, קכד, קכח, קלה), הרוקח, הריקנאטי, התשב"ץ לר' שמשון בר צדוק תלמידו של מהר"ם מרוטנבורג. חזה התנופה (או"ח סי' שא, שצב. יו"ד סי' ריז), חידושי הרמב"ן הרמ"ה, הרא"ה, רבנו יונה (במקומות רבים), כלבו (או"ח סי' שו, תרו), מורה נבוכים (או"ח סי' קיג), מכלול לרד"ק (או"ח סי' סא), מערכת האלהות (או"ח סי' כח, קסז), משפט החרם לרמב"ן (או"ח סי' רכח), ספר הבתים לר' דוד הכוכבי (או"ח סי' יא), ספר החינוך המיוחס להרא"ה (או"ח סי' תקמז, תרמ. חו"מ רז), ספר היראה לרבינו יונה (בעשרות מקומות מהם: או"ח סי' ב, ג, כד, כה). ספר הנקרא מקדש (או"ח ריש סי' שח), ספר העקידה (או"ח סי' תרכא), ספר הפליאה (או"ח סי' סא), ספר הפרדס לרש"י, (או"ח סי' ט, נו, נט, קכח), ספר השאילתות לרב אחאי גאון (או"ח סי' קפא, של, תעב) ספר התרומות לר' שמואל הסרדי (תלמיד הרמב"ן), עבודת הקדש להרשב"א (או"ח סי' רמח, רעט, שיג, תרלח), עין יעקב לר' יעקב בן חביב (או"ח סי' תצד), פירוש המשניות להרמב"ם (אבה"ז סי' קסט. חו"מ סי' סז), פירוש הרמב"ן על התורה (או"ח סי' קלד), פירוש הרשב"ם לב"ב ולערבי פסחים (חו"מ סי' כח, לו), פירוש רש"י על התורה (או"ח סי' תרע"א), פסקי חלה לרשב"א (יו"ד סי' שכז), פסקי תוספות (או"ח סי' תקלא), קרית ספר של המאירי (או"ח סי' לב), ר' יוסף אסכנדרי (מחכמי ירושלים, ומביאו מרן בהל' תפלין), רבי חסדאי (או"ח סי' י. יו"ד סי' שלד), רבינו יהונתן הכהן מלוניל על הרי"ף עירובין, רבינו מנוח (על הרמב"ם), שו"ת הר"ן (או"ח סי' תסז. אבה"ז קלד), שו"ת הרד"ך (או"ח סי' לב), שו"ת הרי"ף (או"ח סי' רסד. אבה"ז סי' לד, קנ. חו"מ סי' עב, פב, צט, קג, רז) שו"ת הריטב"א (אבה"ז סי' קנד, קסה, קסט. חו"מ סי' עא), שו"ת הרשב"ש (או"ח סי' רסו, תקעז, תרסד. יו"ד סי' רסח), שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (או"ח סי' לב, רכה, תסז). שו"ת מהרי"ל לר' יעקב הלוי (בעשרות מקומות מהם: או"ח סי' ו, ח, ט, יז, כה, לב), שו"ת ר' יהודה בן הרא"ש - זכרון יהודה (או"ח סי לב), שולחן של ארבע לרבינו בחיי (או"ח סי' קנח, קפא), שיטה להרב יהודה ן' מיניר (יו"ד סי' רכח קמו.), שער המים לרשב"א (יו"ד, סי' רא), שערי אורה לרבינו יוסף גיקטיליא (או"ח סי' כה), שערי שבועות להרי"ף (יו"ד סי' קעז. חו"מ סי' עב), שערי תשובה של רבינו יונה (יו"ד סוף סי' יח), תורת האדם של הרמב"ן (בעשרות מקומות מהם: או"ח סי' לח, ריח, ריט, רמד). תשובות הגאונים (או"ח סי' קלז, רצח, רצט, תמב). ויש עוד פוסקים רבים פרט לאלו שהביאם מרן בב"י פה ושם מפוזרין הנה.
וצריך להבין מדוע מרן בא בהקדמתו ומנה את הפוסקים הללו ולא מנה את שאר הפוסקים שהזכיר בב"י. ונראה לומר בזה בנ"ד תשובה ברורה, דכל הפוסקים שהזכיר מרן בהקדמתו רצה מרן לומר ולהבטיח להלומד, שבכל מקום שדיברו יביא דבריהם. ואלו השלשים ואחד חיבורים כותב עליהם מרן "שמי שיהיה ספר זה לפניו יהיו סדורים לפניו" והלך ומנה את כל אלו ואח"כ כתב "כל דבריהם מבוארים היטב". והוסיף אח"כ "ובקצת מקומות מאמרי הזהר" ר"ל דלא כהשלשים ואחד שהזכיר שיביאם בכל מקום אם דברו בדין ההוא, וזאת התחייב מרן שלהשלשים ואחד הללו יביאם תמיד (עד שהוצרך מרן לומר שששה מן הפוסקים שהביא, והם הרא"ש והמרדכי וסמ"ג וסמ"ק וספר התרומה והגהות מימון, שנמשכים על הרוב, על הרוב אחר דברי התוס', לכן במקצת מקומות אם יביא רק דעת התוס, ולא יביא להשישה הנ"ל שלא יחשדני שומע, משום שסתמם כפירוש התוס'. - פי' לכל השאר נתחיב מרן להביאם, ובאלו הששה הוסיף שלא יחשדנו שומע). ומה שהביא מרן בקצת מקומות מאמרי הזהר הוא משום שהיה למרן קטעים מן הזהר ולא כולו שבזמנו היה מודפס בקונטרסים, ובמקום שראה מרן שדיבר הזהר הביאו, אך לשאר פוסקים כהאבודרהם והרוקח ועוד, הביאם אחת הנה ואחת הנה.

[אורייתא!]

עניין שלישי
כיון שכתב מרן בהקדמתו שכל הספר הינו הלכה פסוקה, כיצד נמצאו מקומות רבים בהם הביא מרן ב' דעות בדין. ונמצינו נבוכים בדין?!
מה דעת מרן במקום בו כתב בדין דעה אחת בלשון סתם והאחת בלשון יש אומרים. או בשם יש אומרים ויש אומרים, יש מי שאומר ויש מי שאומר? [בירור יסודי בס"ד].

כתב מרן "כי כאשר ישאלו לת"ח יאמר לחכמה אחותי את, כשם שברור לו שאחותו אסורה לו כך יהיה ברור לו כל דין שישאלו עליו הלכה למעשה" והוסיף וכתב "ותהיה גרסא דינקותא מסודרת בפיהם מקטנותם הלכה למעשה" וחיזק דבריו עוד והוסיף "אשר כולו מחמדים הלכה פסוקה באין אומר ואין דברים". הרי מבואר מדבריו שבספר השו"ע ימצא אדם כל דין "הלכה למעשה". והנה אנו מצינו מקומות רבים שבהם הביא מרן ב' או ג' דעות בדין שהא' בסתם והב' בשם י"א או בלשון יש מי שאומר או ב' דעות בשם י"א וכו' וא"כ ה"ז לכאורה אינו "הלכה למעשה" שהרי פש גבן לברורי כמאן ס"ל מרן, וכמו מי יש להכריע.
הנה במקום כזה שמרן לא הכריע כדעה אחת, אלא הביא לי"א ואח"כ הביא לעוד י"א. או במקום שהביא לסתם ואח"כ הביא לי"א. הנה שנעיין במש"כ בב"י בדין זה וננסה אנו להכריע ע"פ הכללים שייסד מרן, נגיע לאותה מסקנה שהגיע מרן בשו"ע. פי' אם הביא מרן לשנים מן שלשה העמודים שדברו בדין פלוני ושניהם נחלקו בדין. ושאר הראשונים המפורסמים שכתב מרן להכריע כמותם במקום צורך לא דברו בזה. או שדברו אך שנים מהם הלכו אחר העמוד האחד ושנים אחר העמוד השני והשאר לא הזכירו מזה כלום. או ששנים דברו ופליגי. ולא נמצאו אחרים שדברו אז הרי זה נחשב כי"א וי"א משום ששוים הדעות החולקות, וכיון שבכהאי גוונא לא קבע מרן כלל כיצד להכריע, כתב הוא י"א וי"א. וכן במקום שכתב מרן דין בסתם ואח"כ הביא לחולקים וכתב זאת בשם י"א. המעיין בב"י ויבוא להכריע ע"פ הכללים שכתב מרן יראה לנוכח שמסקנתו תהיה כמו מסקנת מרן בשו"ע פי' אם הביא מרן לג' העמודים שדברו בדין פלוני והרי"ף והרא"ש נטו לצד זה והרמב"ם פליגי עליהו ונצטרפו עמו עוד כמה מן הראשונים המפורסמים כדוג' הרמב"ן והרשב"א והר"ן. הנה בכה"ג לפי כללי מרן יש להכריע כהרי"ף והרא"ש. אך עכ"פ משום שמרן מחשיבו להרמב"ם בהכרעותיו לפוסק כביר (וכש"כ שיירי כנה"ג [או"ח סימן תצה' בהגב"י או' ה'] הובא ביד מלאכי כללי הש"ע ורמ"א [או' ג] שספר השו"ע מיוסד כולו על הרמב"ם) ועוד שנצטרפו עמו ג' מן הראשונים המפורסמים, פעמים שראה מרן לחוש לדבריהם והביאם בשם י"א. (הנה בב"י (או"ח סימן קנט ד"ה חבית) הביא מרן להתוס' והרא"ש וכמה גדולים שפסקו שקוף פסול ליתן לידים, ורב יהודאי והרשב"א והרמב"ם פסקו שקוף מכשר ליתן לידים. וסיים מרן: ולענין הלכה כיון דנטילת ידים דרבנן נקטינן כהרמב"ם והרשב"א ורב יהודאי דפסקו כת"ק עכ"ל. ובשו"ע (סי"ב) אם הקוף נותן מים לידים יש פוסלים ויש מכשירים ונראין דבריהם [וע"ש בט"ז ס"ק טז]). [ובזה מרן מצרף גם כללים אחרים כדאו', ואפשר בקל, וספק ברות וכיוצ"ב].
ועתה משום שכתב מרן בהקדמתו שכל ספר השו"ע 'הלכה למעשה' 'הלכה פסוקה באין אומר ואין דברים'. לדעתו יש לנו לפסוק כפי שכתב. ועל פי רוב מביא מרן רק את הדעה שפוסקים כמותה. ופעמים מביא מרן עוד דעה בשם י"א. והוא משום שדעתו דהיכא דעבד כוותה יידע שיש לו מקום לישען. ובהביאו דעה נוספת בדין, וודאי שדעתו שיש לחוש לדעה זו. וכן במקום שהי"א הוא הדעה המקילה בדין כוונתו שבמקום צורך יש על מי לסמוך. וקשה לומר שכל כוונתו בהביאו דעת הפוסק השני הוא רק כדי לחלוק כבוד לבעליה. שהנה ברוב המקומות שפסק מרן דין בסתם ולא הביא לי"א, ועשה כן אע"פ שהדעה החולקת היא אחת מן העמודים לא הזכיר דעתה לתת לה כבוד. לכן צ"ל בהביאו לדעה החולקת כוונתו שיש לחוש לדעתה בין להקל בין להחמיר וכנ"ל.
והנה הרמ"ע מפאנו בתשובה [סימן צ"ד] כתב בזה"ל "דע כי המחבר ההוא [שלחן ערוך] רבן של בני הגולה זה דרכו בשלחן ערוך הקבוע להוראה, להביא תחלה הדעת היותר מוסכמת, והיכא דאיכא למיחש לסברא אחרת מייתי לה בשם יש אומרים. א"כ מה שסתם תחלה כדעת הגאונים להתיר הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו, ולא זכר הסברא השניה אלא לחלוק כבוד לבעלה שגם הם גדולים ורבים ובהרבה מקומות פשט המנהג לאסור כוותייהו" ע"כ. והנה מה שכתב בתחלה, "והיכא דאיכא למיחש", לכאורה הוא סותר למה שכתב בהמשך "לחלוק כבוד וכו'". והגאון הגדול רבי יצחק יוסף בספרו הבהיר כזוהר החמה עין יצחק [ח"ג עמ' תסה] כתב עד דברי שאלה זו דאפשר לבארה בכמה דרכים: וע"ש דבריו [וכיון שספרי הרב שליט"א מצויים המה בכל בית בפ"י אמרנו לא להעתיקם והמעיין יראה דבריו שם].
ואנכי איש צ'עיר מקופא דמחטא זעיר ק"ק לי דבריו שם. דהנא מש"כ בתי' ה-1 לא הבנתי כיצד מיושב מש"כ הרמ"ע "והיכא דאיכא למיחש". ומש"כ בתי' ה-2 גם קשה דוכי הרמ"ע כתב 'ויש מקום לחומרא זו', או 'שאינה חומרא של שטות' או 'דאין לחוש ליוהרא' כל זה אינו כתב. ומש"כ הוא "דאיכא למיחש" היינו יש לחוש. ומש"כ בתי' ה-3 אחר שכתב שמה שאמר והיכא דאיכא למיחש וכו' היינו להיכא דנהגו כן. אבל היכא דלא נהגו כן לא צריך לחוש לדעת החולקים דהא משום דאמר דמרן הביא להי"א משום שראה שנהגו כמותה, למה נאמר שרק באותו מקום שראה שנהגו כן כך ינהגו, אדרבא משום שראה מרן להעתיקו לספרו, ר"ל דין לכל ישראל ובמקום שהוא לחומרא הרוצה לחוש לדעה זו שפיר עביד. ואי לקולא הוא ר"ל דבמקום צורך או הפסד יש לו ע"מ לסמוך. ומ"ט דנימא שרצון מרן להורות רק למקום שנהגו כן שימשיכו במנהגם שאם זה רצונו, מאי קמ"ל כבר כתב בהקדמתו שבמקום שנהגו היפך מש"כ הוא כן ינהגו במקום שהוא לחומרא. וא"ל שמרן גילה דעתו רק לעניין אותם אלו שנהגו קולא היפך דבריו, אך לחומרא לא גילה דמצינו מקומות אין מספר שהדעה שהובאה בשם י"א הרי היא לחומרא. ומש"כ בתי' ה-4 ממ"נ אי אמרינן דט"ס היא אז אה"נ יש לחוש לדעת הי"א ואי לא אמרינן הכי נשוב ונקשה דדבריו סתרי אהדדי. ומש"כ בתי' ה-5 ראה מש"כ על התי' ה-2 [ועוד דזה מיישב רק היכא דהי"א הוא לחומרא].
ופעמים מצינו שמרן מהיא איזה דין בב"י ומביא דעות לכאן ולכאן ולא מכריע, ואף בשו"ע לא הכריע בזה הדין. ונביא כאן דוג' נפלאה לזה. ראה בב"י (יו"ד ס"ס סט) כתב הטור: במקום שאין מלח מצוי יצלו הבשר עד חצי צלייתו ואח"כ יבשלוהו ע"כ. וכתב בב"י דבהגהות אשרי פכ"ה (סימן מט) בשם או"ז (ח"א סימן תעז) במקום שאין מלח כלל יצלנו תחילה עד שיזוב כל דמו ואח"כ יבשלנו. ומשמע לרבנו שבחצי צלייתו כבר זב כל דמו. ובאורחות חיים כתב בשם הר"ר פרץ והר"ם כצולים יונים וכיוצ"ב שרגילים לטגן במחבת אח"כ קודם שיצלו כ"צ שצריך למלוח ולשהות כדי מליחה לקדירה לפני שמטגנים אותם קודם גמר צלייתן עכ"ל. עכ"ל מרן בב"י. ובשו"ע (ס' כא) כתב מרן: במקום שאין מלח מצוי יצלו הבשר עד שיזוב כל דמו ואח"כ יבשלוהו ע"כ. ועינך לנוכח יביטו דמרן לא הוכרע דין זה. ובשו"ת אבקת רוכל (סימן רטז) שאלו למרן "שנית נסתפק לי במה שכתב הטור שילהי סימן ס"ט דבמקום שאין מלח מצוי יצלו הבשר עד חצי צליה כו' ועל דברי הטור מייתי מר לשון ארחות חיים בשם הרי"ף והר"ם ז"ל כשצולים יונים וכיוצא בהם שרגילין לטגן במחבת שצריך למולחן ולשהות כדי מליח' לקדר' כו' ומלישניה משמע דבחצי צליה אינו זב כל דמו ופליג אסברת הטור שכתב דבחצי צליה זב כל דמו וכן נראה מהגהות שערי דורא הכתובות בדפוס קושטאנדינא יע"א יורנו רבינו וגאוננו אי פליגי תרוייהו בזה ואם תמצא לומר דפליגי על מי נסמוך להורות וכמאן עבדינן עובדא". והשיב לו מרן" ועל השאלה השנית אפשר דלא פליגי ומאי כל צורכן דקאמר ארחות חיים חצי צליה ומ"מ לכתחילה יש לחוש למאי דמשמע מפשטא דלישנא דכל צורכן שהוא יותר מחצי צליה ומיהו אם ניכר שזב כל דמו תו לא צריך" עכ"ל. ובזה יראה הרואה בשנית שמרן עצמו לא הוכרע אצלו הדבר. ועוד יראה הרואה שאע"פ שמרן ז"ל ענה להשואל אותו שראוי להחמיר ולחוש, מ"מ בשו"ע לא ראה מרן על ככה, ואע"פ שהוא להחמיר לא מרן שבזה הוא להחמיר על כל ישראל - משא"כ לשואל יחיד. וההסבר בזה הוא דהלא ודאי עתה שבא מרן לפסוק דין לכל ישראל, ובאלפי אלפים של גופי הלכות, ובתוכנם פרטים ופרטי פרטים. וכי לא ימצא אף לגדול כמרן [ואולי כיון שמרן הוא וענוותן, וירא הוראה כ"ש הוא!] איזה דינים שלא הוכרע אצלו ההלכה?! וודאי שימצא כדוג' אלו וכעין המובא לעיל.

[אורייתא!]

חכמים נכבדים אשריכם!
תעיפו מבט כל שהוא על מה שכתבנו למעלה, אם יש באפשרותכם.
ותחכימוני בדבריכם.

[איסתרא בלגינא]

עניין ראשון
ספר "בית יוסף" אין מטרת כתיבתו להכריע ההלכה להדיא!

'לעניין הלכה' וכדו' אין רצונו לומר ההלכה, ומה שכותב כך, הוא לסיבת ריבוי הדעות שהובאו בדין, והוא רוצה לומר כיצד יצא הדין ע"פ כלליו וע"פ כללי הפסיקה משום כן כתב כן, והעין רואה שבכל מקום שכותב מרן 'לעניין הלכה' הוא במקום שהובאו כמה וכמה דעות בדין והדין מסועף רצה מרן לסכם וכנ"ל.

בסוף דרכו יראה לנוכח שהוא בשווה למה שהכריע מרן בשו"ע. ואם ידוק היטב ימצא שלעולם מרן פסק בשו"ע ע"פ העולה ממש"כ בב"י. כלומר לא יהיה ולו פעם אחת שנאמר שחזר בו מרן ממש"כ בב"י והוא משום שבב"י מעולם לא הכריע אלא הביא לכל הפוסקים ופעמים שדן בדבריהם. וההכרעה היא על פי הכללים שקבע.

איני בקי כלל לא בב"י ושו"ע ולא בכלליהם, אך מהמעט שבמעט שלמדתי אפילו אני יודע לומר ששני הדברים הנ"ל הם קשקוש מוחלט.
מאיפה זה יצא לך? לא חסר פעמים שהב"י מכריע להלכה בלשון ברורה כחד מ"ד ואפי' בנושא פשוט וברור, ולא חסר פעמים שחוזר בו ממה בשו"ע מהכרעתו בב"י.
ודוגמא לשני הדברים באותו דין תמצא בעניינא דיומא בסי' תקנ"ב בענין ב' מינים באותה קדירה פסק בב"י להדיא לדינא כדעת הרמב"ן דשרי ודחה את דעת הטור (והוא נושא פשוט יש בו רק ב' דעות פשוטות), ובשו"ע חזר בו ופסק כהטור ולא הזכיר כלל דעת הרמב"ן.
עוד פסק להדיא לדינא בדברים פשוטים לדחות סברת המתירים ללכת במנעל חוץ לרחוב היהודים גם דחה בשתי ידיים את המנהג להקל לנשים לחוץ ראשן אחר חצות, וכתב ע"ז דנשתקע הדבר ולא נאמר, וכהנה רבות מאד בב"י, וגם המקומות שחוזר בו בשו"ע רבו מספור והדברים פשוטים.

[אורייתא!]

ודוגמא לשני הדברים באותו דין תמצא בעניינא דיומא בסי' תקנ"ב בענין ב' מינים באותה קדירה פסק בב"י להדיא לדינא כדעת הרמב"ן דשרי ודחה את דעת הטור (והוא נושא פשוט יש בו רק ב' דעות פשוטות), ובשו"ע חזר בו ופסק כהטור ולא הזכיר כלל דעת הרמב"ן.

פשוט, שאע"פ שבב"י כתב "ומכל מקום לענין מעשה כדאי הוא הרמב"ן לסמוך עליו". רק רצה לומר שלעניין הלכה דברי הרמב"ן מסבר טעמייהו. ובשו"ע לא סמך על סברתו זו. ופסק כדברי הטור. ויש כעין זה מקומות לרוב.
וא"כ, כיון שבב"י רק ר"ל טעמא דמי הוא מסתבר. אע"פ שהסיק שכהרמב"ן מסתבר, כבר כתב [בהקדמתו] שאין בכוחינו להכניס ראשינו בין ההרים הררי אל להכריע בניהם. כ"ש להתחכם עליהם...".
ולכן בשו"ע כתב כדעת הטור לחומרא.

ובב' הדברים התיישבנו. [ואחד מתרץ השני ודו"ק].

עוד פסק להדיא לדינא בדברים פשוטים לדחות סברת המתירים ללכת במנעל חוץ לרחוב היהודים גם דחה בשתי ידיים את המנהג להקל לנשים לחוץ ראשן אחר חצות, וכתב ע"ז דנשתקע הדבר ולא נאמר, וכהנה רבות מאד בב"י, וגם המקומות שחוזר בו בשו"ע רבו מספור והדברים פשוטים.

.

עיין בדברינו היטב, ותמצא מרגוע!!

[אורייתא!]

על מה שכתב:

איני בקי כלל לא בב"י ושו"ע ולא בכלליהם, אך מהמעט שבמעט שלמדתי אפילו אני יודע לומר ששני הדברים הנ"ל הם קשקוש מוחלט.
מאיפה זה יצא לך? לא חסר פעמים שהב"י מכריע להלכה בלשון ברורה כחד מ"ד ואפי' בנושא פשוט וברור, ולא חסר פעמים שחוזר בו ממה בשו"ע מהכרעתו בב"י.
ודוגמא לשני הדברים באותו דין תמצא בעניינא דיומא בסי' תקנ"ב בענין ב' מינים באותה קדירה פסק בב"י להדיא לדינא כדעת הרמב"ן דשרי ודחה את דעת הטור (והוא נושא פשוט יש בו רק ב' דעות פשוטות), ובשו"ע חזר בו ופסק כהטור ולא הזכיר כלל דעת הרמב"ן.

כתבתי:

פשוט, שאע"פ שבב"י כתב "ומכל מקום לענין מעשה כדאי הוא הרמב"ן לסמוך עליו". רק רצה לומר שלעניין הלכה דברי הרמב"ן מסבר טעמייהו. ובשו"ע לא סמך על סברתו זו. ופסק כדברי הטור. ויש כעין זה מקומות לרוב.
וא"כ, כיון שבב"י רק ר"ל טעמא דמי הוא מסתבר. אע"פ שהסיק שכהרמב"ן מסתבר, כבר כתב [בהקדמתו] שאין בכוחינו להכניס ראשינו בין ההרים הררי אל להכריע בניהם. כ"ש להתחכם עליהם...".
ולכן בשו"ע כתב כדעת הטור לחומרא.
ובב' הדברים התיישבנו. [ואחד מתרץ השני ודו"ק].

ואת זה כתבתי קודם שעיינתי בדברי הב"י והשו"ע שציין איס"ב.
ועתה לאחר שעיינתי בדברי הב"י והשו"ע נמצא שעל דבריו [של איסתרא] נאמר: "לא היו דברים מעולם"!
ואכתוב בקיצור:
מה שכתב הרמב"ן: "ואינו כן קל הוא לענין עירוב ואינו לענין תשעה באב". לא נתכוון לחלוק בדבריו אלו על מי שמחמיר לאסור בשני מינים בקדרה אחת. רק רצה לחלוק על מה שכתבו אותם מחמירים "ואפילו בדג וביצה שעליו וחותך קפלוט תחת הדג מפני שהם קרויים שני תבשילין לענין עירוב".
ומש"כ מרן "ומכל מקום לענין מעשה כדאי הוא הרמב"ן...", הוא לעניין מה שמבואר בדבריו [כפי שכתבנו] שדג וביצה שעליו וכו' מותר. ודלא כהמחמירים בזה. ולא שבא לאפוקי מדברי הטור. [ועי' ב"ח].
והוא שכתב מרן בשו"ע: וכן יש להחמיר ולהזהר משני מינים בקדרה א' [ובזה גם מודה הרמב"ן]. אא"כ הוא דבר שדרכו בכך כל השנה כגון אפונין שנותנין עליהם בצלים ובצים [ובזה לא מיירי הרמב"ן אלא הטור - ודברי מרן על הטור "זה אינו..." אינו אלא הערה בעלמא].
ודו"ק ותשכח דהכי הוא כמה דאמינא...

[אורייתא!]

כת"ר מכביד מעט, אולי יתמצת את דבריו?

מו"צ.
ממתין אני לתגובותיך, אחר שקיצרתי את מש"כ כבקשתך.

[מורה צדק]

אמת היא שעדיין לא מצאתי זמן לעיין בזה,
אני עוסק כעת בתשובה מורכבת.

[ידידיה]

אורייתא, יש"כ גדול.

החכמתני.

[איסתרא בלגינא]

פשוט, שאע"פ שבב"י כתב "ומכל מקום לענין מעשה כדאי הוא הרמב"ן לסמוך עליו". רק רצה לומר שלעניין הלכה דברי הרמב"ן מסבר טעמייהו. ובשו"ע לא סמך על סברתו זו. ופסק כדברי הטור. ויש כעין זה מקומות לרוב.
וא"כ, כיון שבב"י רק ר"ל טעמא דמי הוא מסתבר. אע"פ שהסיק שכהרמב"ן מסתבר, כבר כתב [בהקדמתו] שאין בכוחינו להכניס ראשינו בין ההרים הררי אל להכריע בניהם. כ"ש להתחכם עליהם...".
ולכן בשו"ע כתב כדעת הטור לחומרא.

ובב' הדברים התיישבנו. [ואחד מתרץ השני ודו"ק].

כשהב"י כותב לסמוך על הרמב"ן לענין מעשה, הוא מתכוין לזה, ואין טעם לעשות מהב"י מושל משלים רק מפני דרך שבררת לך בדברי הב"י, ואם באנו לידי מידה זו לומר שהב"י התכוין רק בעיקרון אבל בעצם התכוון להפך לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש ולא יוותר לנו דבר מדברי הראשונים והאחרונים כי בכל אשר יכתבו נאמר שכתבו דבר אחד ונתכוונו להפכו.

ואת זה כתבתי קודם שעיינתי בדברי הב"י והשו"ע שציין איס"ב.
ועתה לאחר שעיינתי בדברי הב"י והשו"ע נמצא שעל דבריו [של איסתרא] נאמר: "לא היו דברים מעולם"!
ואכתוב בקיצור:
מה שכתב הרמב"ן: "ואינו כן קל הוא לענין עירוב ואינו לענין תשעה באב". לא נתכוון לחלוק בדבריו אלו על מי שמחמיר לאסור בשני מינים בקדרה אחת. רק רצה לחלוק על מה שכתבו אותם מחמירים "ואפילו בדג וביצה שעליו וחותך קפלוט תחת הדג מפני שהם קרויים שני תבשילין לענין עירוב".
ומש"כ מרן "ומכל מקום לענין מעשה כדאי הוא הרמב"ן...", הוא לעניין מה שמבואר בדבריו [כפי שכתבנו] שדג וביצה שעליו וכו' מותר. ודלא כהמחמירים בזה. ולא שבא לאפוקי מדברי הטור. [ועי' ב"ח].
והוא שכתב מרן בשו"ע: וכן יש להחמיר ולהזהר משני מינים בקדרה א' [ובזה גם מודה הרמב"ן]. אא"כ הוא דבר שדרכו בכך כל השנה כגון אפונין שנותנין עליהם בצלים ובצים [ובזה לא מיירי הרמב"ן אלא הטור - ודברי מרן על הטור "זה אינו..." אינו אלא הערה בעלמא].
ודו"ק ותשכח דהכי הוא כמה דאמינא...

דקנא ולא אשכחנא כלל כמו שכתבת אלא דעת הרמב"ן שכל שנתבשל בקדירה אחת אפילו שלענין עירוב נידונין כשני תבשילין כאן אינו אלא כתבשיל אחד כמו שכתב הר"ן סוף תענית שהובא שם בב"י וכל הפלפול הזה שהמצאת לחלק בין דג וביצה לשאר תבשילים אינו נכון.
ומה ששלחת לעיין בב"ח טעית בהחפזך כי אין זו דעת הב"י אלא דעת הב"ח שנחלק על הב"י ליישב דברי הטור עם דעת המחמירים המובאת ברמב"ן אבל הב"י אינו סובר כן ולכך השיג על הטור.

[חיים]

עניין ראשון
ספר "בית יוסף" אין מטרת כתיבתו להכריע ההלכה להדיא!

זה לשון הבית יוסף בהקדמתו:

ועלה בדעתי שאחר כל הדברים אפסוק הלכה ואכריע בין הסברות כי זהו התכלית להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד. וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות הנה התוספות וחידושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל מלאים טענות וראיות לכל אחת מהדיעות. ומי זה אשר יערב לבו לגשת להוסיף טענות וראיות. ואיזהו אשר ימלאהו לבו להכניס ראשו בין ההרים הררי אל להכריע ביניהם על פי טענות וראיות לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם. כי בעונותינו הרבים קצר מצע שכלינו להבין דבריהם כל שכן להתחכם עליהם. ולא עוד אלא שאפילו היה אפשר לנו לדרוך דרך זה לא היה ראוי להחזיק בה לפי שהיא דרך ארוכה ביותר:

ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אמרתי אל לבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעת אחת נפסוק הלכה כמותם אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקין על הדעת ההוא ולכן פשט המנהג בהיפך:

ומקום שאחד מן הג' העמודים הנזכרים לא גילה דעתו בדין ההוא והשני עמודים הנשארין חולקין בדבר הנה הרמב"ן והרשב"א והר"ן והמרדכי וסמ"ג ז"ל לפנינו אל מקום אשר יהיה שמה הרוח רוח אלהי"ן קדישין ללכת נלך כי אל הדעת אשר יטו רובן כן נפסוק הלכה:

ובמקום שלא גילה דעתו שום אחד מן הג' עמודים הנזכרים נפסוק כדברי החכמים המפורסמים שכתבו דעתם בדין ההוא. ודרך זו דרך המלך נכונה וקרובה אל הדעת להרים מכשול:

ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אף על פי שאנו נכריע בהפך יחזיקו במנהגם כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר ואסור להם לנהוג היתר כדאיתא בפרק מקום שנהגו (פסחים נא א):

הנה דבריו ברור מללו "שאחר כל הדברים" - אסיפת כל השיטות השונות, "אפסוק הלכה" וכו'. היינו שהוא עצמו יפסוק הלכה ולא המעיין והלומד. וכך הם כל דבריו בהמשך שהוא מכריע ופוסק.
לא נראה בכלל שהבית יוסף הקדים כללים שימושיים למעיינים השונים, ומי שלא למד את ההקדמה אינו יודע כיצד להשתמש בספר בית יוסף, ואינו מסוגל להוציא ממנו פסק הלכה בלי לעיין בשו"ע.

[אורייתא!]

כל מה שכתבתי עד עתה בביאור דברי מרן בב"י בסימן תנ"א. היה מהר מחמת איזה טרדה ועתה אתיישב לכתוב הדברים כהוגן בעזהי"ת.
וזה הוא:
זה לשון מרן בב"י סימן תקנב
"ומ"ש ושני תבשילין כתב רבינו האי וכו' ובאשכנז מחמירין. הכל שם בפסקי הרא"ש וביאור הדברים שרבינו האי סובר דלא אסרו אלא שני תבשילין משני מינין כל תבשיל ממין אחד אבל אם בישל מין אחד בשתי קדירות מותר והרי"צ גיאת חולק ואומר דגם זה אסור.
וכתב הרמב"ן דכדברי הרי"צ גיאת עיקר דכל שני מיני קדירה או אילפס אסורים והם שנקראים תבשיל בתלמוד בכל מקום אבל שני מינים שבקדירה אחת תבשיל אחד הוא ויש שמחמירין לאסור בשני מינים בקדירה אחת ואפילו בדג וביצה שעליו וחותך קפלוט תחת הדג מפני שהם קרויים שני תבשילין לענין עירוב (ביצה יז:) ואינו כן קל הוא לענין עירוב ואינו לענין תשעה באב עכ"ל בתורת האדם. והר"ן כתב בסוף תעניות שיש מהגאונים הראשונים שלמדין דין שני תבשילין לענין תשעה באב מדינן לענין עירובי תבשילין.
ומתוך הדברים האלו יתבאר לך שמ"ש רבינו ונראה דאפילו לדברי המחמירין דבר שדרכו בכך כל השנה וכו' שרי. אינו כן שהרי דג וביצה שעליו דרכו בכך כל השנה ואפילו הכי איכא מאן דאסר ומכל מקום לענין מעשה כדאי הוא הרמב"ן לסמוך עליו שדחה סברת המחמירים". עכ"ל מרן בב"י.
המבואר בדבריו: [הנוגע לעניינינו].
מין אחד בשתי קדירות
לרבינו האי גאון, מותר. ולהרי"ץ גיאת והרמב"ן אסור.
שני מינים בקדירה אחת.
להרמב"ן: מותר. ולהיש מחמירין שברמב"ן אסור.
דבר שדרכו בכך כל השנה כמו דג וביצה שעליו, או אפונים שנותנים עליהם בצלים וביצים.
להיש מחמירין שברמב"ן אסור. ולהרמב"ן מותר. – ועל דברי הרמב"ן אלו כתב מרן: ומכל מקום לענין מעשה כדאי הוא הרמב"ן לסמוך עליו שדחה סברת המחמירים".
וזה לשון השולחן ערוך (ס"ג). [מה שבסוגריים ומודגש זה הוספה על ידי להסבר].
"אפילו בשל מין אחד בשתי קדרות מקרי שני תבשילין. [כרבינו האי גאון שהובא בב"י] וכן יש להחמיר וליזהר משני מינים בקדירה אחת [כהיש מחמירין שהובאו ברמב"ן] אא"כ הוא דבר שדרכו בכך כל השנה כגון אפונין שנותנים עליהם בצלים וביצים. [כהרמב"ן, וכמו שכתב בב"י שלענין מעשה כדאי הוא הרמב"ן לסמוך עליו שדחה סברת המחמירים, ר"ל בעניין מה שדחה סברת המחמירים – דבר שדרכו בכך כל השנה]. .

[שליטא]

אם זכרוני אינו מטעני גם האור לציון חלב ב' בהקדמה כותב שהבית יוסף אינו מכריע בין הפוסקים אלא פוסק לפי כללים של רוב בנין ומנין

כך שכל מה שקבלנו את הוראות מרן אין זה אלא מצד רוב ולא מצד הכרח ושם הוא מביא כמה נפקמינות בענין ע"ש

[חיים]

אם זכרוני אינו מטעני גם האור לציון חלב ב' בהקדמה כותב שהבית יוסף אינו מכריע בין הפוסקים אלא פוסק לפי כללים של רוב בנין ומנין

הבית יוסף כותב כך במפורש, ראה הודעתי הקודמת.

כך שכל מה שקבלנו את הוראות מרן אין זה אלא מצד רוב ולא מצד הכרח ושם הוא מביא כמה נפקמינות בענין ע"ש

לא הבנתי מה הקשר בין קבלת הוראות מרן לדרך פסיקתו.

[אורייתא!]

ר' חיים כנראה שאינך יודע לקרא.
ראה הודעותי כולם בנושא זה.

[חיים]

ר' חיים כנראה שאינך יודע לקרא.
ראה הודעותי כולם בנושא זה.

אתה מגיב על הודעתי האחרונה?
הפניתי את שליטא לבית יוסף המועתק בהודעתי, אתה מתכוון לומר שגם אתה העתקת את הבית יוסף?

[חיים]

כך שכל מה שקבלנו את הוראות מרן אין זה אלא מצד רוב ולא מצד הכרח ושם הוא מביא כמה נפקמינות בענין ע"ש

לא הבנתי מה הקשר בין קבלת הוראות מרן לדרך פסיקתו.

הנה תחילת דברי האור לציון, ובמהירות העיון נראה שאכן אין קשר ברור בין הדברים. כלומר, גם אם הבית יוסף היה מכריע בדרך של ראיות, היה אפשר שקבלת הוראות מרן היא בגדר רוב בלבד.

[שליטא]

מרן לא הכריע מדעתו אלא לפי הכללים של רוב בנין ומנין כך שזה מראה לנו את דרך פסיקתו של מרן, ואגב הזכרתי שיש בזה נ"מ להלכה כדאיתא באול"צ

[חיים]

אני שאלתי מה הקשר בין זה לגדר קבלת הוראות מרן.
מדבריך היה משמע שההתייחסות לקבלת הוראות מרן מושפעת מדרך פסיקתו של מרן בעצמו, ועל כך שאלתי מה הקשר?

[שליטא]

צודק כך משמע מדברי אבל לא כיוונתי לזה

[הזעצער]

עניין שני
מתי מכניס מרן ראשו בין ההרים ומכריע?
ומה הטעם שמנה מרן בהקדמתו את אותם פוסקים שיביא בספרו ואטו כי רוכלא לחשוב וליזיל לכל אלו?

ומה שהביא מרן בקצת מקומות מאמרי הזהר הוא משום שהיה למרן קטעים מן הזהר ולא כולו שבזמנו היה מודפס בקונטרסים, ובמקום שראה מרן שדיבר הזהר הביאו, אך לשאר פוסקים כהאבודרהם והרוקח ועוד, הביאם אחת הנה ואחת הנה.

כעת ראיתי המאמר הזה באגב חפשי עניין אחר , ויש"כ על זה.
אבל רציתי להעיר על הקטע המצוטט , שאין מכאן ראיה שמה שהביא רק במקצת מקומות, כי ידע שחסר לו חלק מהזוהר (כמו שטענו חכמי הקבלה האומרים כי אם היה גלוי לעיניו כל הזוהר היה פוסק כמותו.) אולי היה גלוי לעיניו ורצה לומר שהביאו רק במקצת מקומות, אף שהוא מיוחס לחז"ל. ולכן שונהזה מפוסקים אחרים מהם הביא רק חלק ולא הזכיר.

ואם יש לך עוד פרקים, הביאם לפרסום ג"כ.

[מורה צדק]

עניין שני
מתי מכניס מרן ראשו בין ההרים ומכריע?
ומה הטעם שמנה מרן בהקדמתו את אותם פוסקים שיביא בספרו ואטו כי רוכלא לחשוב וליזיל לכל אלו?

ומה שהביא מרן בקצת מקומות מאמרי הזהר הוא משום שהיה למרן קטעים מן הזהר ולא כולו שבזמנו היה מודפס בקונטרסים, ובמקום שראה מרן שדיבר הזהר הביאו, אך לשאר פוסקים כהאבודרהם והרוקח ועוד, הביאם אחת הנה ואחת הנה.

כעת ראיתי המאמר הזה באגב חפשי עניין אחר , ויש"כ על זה.
אבל רציתי להעיר על הקטע המצוטט , שאין מכאן ראיה שמה שהביא רק במקצת מקומות, כי ידע שחסר לו חלק מהזוהר (כמו שטענו חכמי הקבלה האומרים כי אם היה גלוי לעיניו כל הזוהר היה פוסק כמותו.) אולי היה גלוי לעיניו ורצה לומר שהביאו רק במקצת מקומות, אף שהוא מיוחס לחז"ל. ולכן שונהזה מפוסקים אחרים מהם הביא רק חלק ולא הזכיר.

ואם יש לך עוד פרקים, הביאם לפרסום ג"כ.

מנין לך שלא כל הזוהר היה לפניו?
שמא נתחלף לך במה שאומרים שאילו היה יודע דעת האר"י היה סובר כמותו. ןאי אפשר שהיו קטעי זוהר שהיו לפני האר"י ולא היו לפניו.