כיבוד או"א או מורא

[בן ישיבה]

ברמב"ם (פ"ו מהל' ממרים ה"ז) כתב, עד היכן כבוד אב ואם, אפילו נטלו כיס של זהובים והשליכוהו לפניו בים לא יכלים אותן ולא יצעק בפניהם ולא יכעוס כנגדם אלא יקבל גזרת הכתוב וישתוק.
ועד היכן מוראן אפילו היה לובש בגדי חמודות ויושב בראש בפני הקהל ובא אביו או אמו וקרעו בגדיו או הכהו על ראשו וירקו בפניו לא יכלים אותן אלא ישתוק ויירא ויפחד ממלך המלכים שצוהו בכך, שאלו מלך בשר ודם גזר עליו דבר שהוא מצטער יתר מזה לא היה יכול לפרכס בדבר, קל וחומר למי שאמר והיה העולם ברצונו.
וצ"ב מה שונה המקרה הראשון מהמקרה השני, שבמקרה הראשון נחשב ככיבוד, והמקרה השני נחשב כמורא, ויש עוד חילוק בלשון הרמב"ם בסוף דבריו, שבמקרה הראשון כתב הרמב"ם שיקבל גזרת הכתוב וישתוק, ובמקרה השני כתב הרמב"ם שישתוק ויירא ויפחד ממלך המלכים וכו', וצ"ב.

[יצג]

ביאור על ספר המצוות לרס"ג מהר"י פרלא עשה ט י (מפרוייקט השו"ת):

אך מה שקשה הוא בלשון הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות ממרים ה"ז) שכתב וז"ל עד היכן הוא כיבוד אב ואם אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדן אלא יקבל גזה"כ וישתוק. ועד היכן מוראן אפילו הי' לובש בגדים החמודות ויושב בראש הקהל ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו בראשו וירקו בפניו לא יכלימם אלא ישתוק ויירא ויפחוד ממלך מלכי המלכים שצוה בכך וכו' עכ"ל עיין שם. הרי שדקדק בלשונו. ברישא כתב עד היכן הוא כבוד ובסיפא כתב עד היכן הוא מוראן. ואם כן מבואר לכאורה דדוקא הוא. וכן מבואר בלשון הסמ"ג (עשין קי"ג) עיין שם. ואם כן ע"כ צ"ל דההיא דכדי שיטלו ארנקי שלו ויזרקוהו לים לא משום מורא אלא משום כבוד דוקא הוא. והדק"ל. מיהו נראה דגם הא לא תברא. דודאי בלאו הכי צריך ביאור דכיון דבין ברישא ובין בסיפא האיסור היינו שלא יכלימם ולא יכעוס כנגדן. מאי שנא דההיא דרישא קרו לה כבוד וההיא דסיפא קרו לה מורא. אבל נראה דהוא הדבר אשר ביארנו. דודאי גם בההיא דארנקי דרישא כיון דאינו אלא כדי שלא לצערן יש בה משום עשה דמורא. אלא דמשום דאית בה נמי משום כבוד מטעם שביארנו להכי שייכא נמי בכבוד. ויש לנו שפיר ללמוד מינה עד היכן היא כבוד. אבל בההיא דסיפא ס"ל להרמב"ם והסמ"ג דלית בה אלא משום מורא בלבד ולא משום כבוד. משום דאין כבוד אלא להמכובד דהיינו למי שנוהג כבוד בעצמו. אבל לא נאה לכסיל כבוד. ואב ואם הנוהגין מנהג בזיון כזה בעצמם לבוא בפני כל הקהל למחוץ ראשו ולרוק בפניו של הבן היושב בראש הקהל לבוש בבגדיו החמודות ולקרעם מעליו. וכזה ודאי לא יעשה אפילו הפחות שבפחותין והירוד שבירודין. ולכן ס"ל דלא שייכא בכגון זה עשה דכבוד כלל. ולית בה אלא משום עשה דמורא בלבד. ומש"כ הרמב"ם (שם הלכה י') עיין שם. אינו אלא משום עשה דמורא בלבד. ומש"כ שיצוה אחרים להנהיגם. היינו להאכילם ולהשקותם וכיו"ב. דבזה ודאי חייב אפילו בשוטה. ועי' ב"ח (בסי' ר"מ). ובפרט לרש"י והרמב"ם ז"ל וסייעתם דס"ל דגם לענין חיוב בושת לא מיחייבי אלא על מי שמקפיד על בושתו ובזיונו. אבל מי שאינו מקפיד על בשתו אין לו בושת. כמבואר בפרק החובל (פ"ו ע"ב) וברמב"ם (פ"ג מהלכות חובל) ובטוש"ע (חו"מ סי' ת"כ) עיין שם. ואפילו להחולקים התם. היינו דוקא לגבי חיוב בושת דהו"ל כמזיק בידים. אבל לענין כבוד אפשר דלכ"ע לא שייך כבוד אלא למי שחושש על כבודו ואינו מבזה עצמו בפני הבריות במעשים מגונים. וראיתי להר"ב עצמות יוסף שהעיר על דברי הרמב"ם וסמ"ג שכתבו ועד היכן היא מוראן אפילו היה לובש בגדיו החמודות כו' והכוהו בראשו כו' והרי בגמרא מייתי לה בכלל כבוד. דאמרינן התם (ל"א ע"א) בעו מיני' מרב עולא עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם כו'. שאלו את ר"א עד היכן כבוד אב ואם. א"ל צאו וראו מה עשה נכרי אחד באשקלון כו'. כי אתא רב דימי אמר פעם אחת היה לבוש קרקון של זהב והי' יושב בין גדולי רומי כו' עיין שם. ואיך כתבוה הרמב"ם וסמ"ג בכלל מורא. ומסיק שם דס"ל להרמב"ם וסמ"ג דאע"ג דעובדי קמאי מייתי התם לענין כיבוד. מכל מקום הך עובדא דרב דימי לא מייתי תלמודא אלא לאשמועינן דין המורא עיין שם בדבריו:

[יצג]

ראה עוד כאן: http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?9836&&page=20 .
וגם כאן: http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?22188&&page=18 ואילך, ועוד בספר זה בעמ' מב.

[אליהוא]

דברי הגריפ"פ צ"ע. ואעתיק מש"כ בזה.

בגמ' קידושין דף לא ע"ב "ת"ר איזהו מורא, ואיזהו כיבוד, מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו, ולא מכריעו; כיבוד - מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא". וברמב"ם הוסיף שגם האיסור לקרוא בשם אביו הוא מכלל המורא.
ולא נתברר החילוק.דלכאו' לפי פשוטו כל עניני המורא הם העדר כבוד, ומדוע לא יתחייבו בזה כבר משום מצוות כבוד, ומדוע מנאוהו מוני המצוות לשני לאוין. [ועי' בביאור סה"מ להגריפ"פ ודבריו צ"ע].
והיה מקום לומר שהמורא הוא לקיים ציווים וכיבוד הוא שמאכיל ומשקה גם בלא ציווי, אך בגמ' לא משמע כן, שלא נזכר זה במצוות מורא.
ובערוה"ש כתב דכל העדר כבוד הוא בכלל חיוב מורא, אלא במורא נוסף גם היראה בלב, וגם זה לא משמע בגמ'.
ויש שכתבו [קרבן אהרן ותשו' מכתם לדוד יו"ד ל"ב], דהחילוק הוא דכבוד הוא בקו"ע ומורא בשוא"ת וגם זה לא משמע בגמ' בהמשך שמבואר שם שאיסור ביזוי הוא בכלל הכבוד ולא בכלל המורא, אבל הא גופא קשיא אמאי לא הוזכר כאן בכלל הכיבוד.

והנראה בזה דהנה מצוות כיבוד אב ואם, יסודה הוא חיוב הכרת הטוב, כמבואר בירושלמי ובחינוך ועוד, רק שהכרת הטוב כזו שכל מציאותו ממנו, הוא חיוב למעלה מכל חיוב, ולכן מחויב להאכיל ולהשקות להלביש ולכסות וכו'. אבל עניני המורא אין האדם מחוייב גם למי שחייב לו הכרת הטוב, שלא לעמוד במקומו ולקרוא בשמו וכו' שזהו ענין יראת הרוממות וכעין מורא מקדש.
וכ"כ החינוך מצוה רי"ב "לירא מהאבות, כלומר שיתנהג האדם עם אביו ואמו הנהגה שאדם נוהג עם מי שירא ממנו", ומקורו ברמב"ם בסה"מ, והיינו שאין חיוב לירא ולפחד, אלא להתנהג כמו מי שירא ממנו והיינו יראת הרוממות וכמשנ"ת.
אך עניני המורא אינם מחייבים את עניני הכבוד ועניני הכבוד אינם מחייבים מורא, ותרתי נינהו ופשוט.
אמנם ביזיון הוא בכלל שניהם, ולכן לא הוזכר ששם שאלת הגמ' איזהו כבוד ואיזהו מורא היינו מה החילוק ביניהם, והוזכרו הדברים שהם רק כבוד והדברים שהם רק מורא, אבל בזיונו וכדומה שהם בכלל שניהם לא הוזכרו.

והנה בר"פ קדושים "קדושים תהיו כי קדוש אני, איש אמו ואביו תראו". וצ"ב הסמיכות.
ובזה מבואר הסמיכות, דקדושים תהיו קדושה היינו הפרשה הבדלה, דאסר לה אכו"ע כהקדש, ונראה דזה טעם המצוה, כיון דקדושים אתם ומופרשים מהאומות קדושתכם מאבותיכם, ולזה מצווים אתם לירא מהם, היינו לנהוג בהם ביראת הרוממות וכמשנ"ת.

והנה במנ"ח חקר אי כיבוד או"א הוי מצוה ב"א לחברו או ב"א למקום, וברמב"ם בפיה"מ ריש פאה כתב דהוי ב"א לחברו, אך כתב שם רק על כיבוד. ונראה דהוא בדווקא, דכבוד הוא ב"א לחברו אבל מורא ב"א למקום. ולכן מחל על מוראו אין מוראו מחול, כמש"כ האחרונים.