א. [חולין עה.] דג חי אינו מקבל טומאת אוכלין, (להלכה כדעת ב"ה), אפילו שאינו טעון שחיטה ואפשר לאוכלו כך, כי סוף סוף חי הוא, וחי אינו מקבל טומאה. דנו בגמ' באופן שהדג הזה יש בו סימני טריפה, לכאו' אם 'טריפה אינה חיה' אז צריך לדון את הדג כאילו כבר אינו חי. מסבירה הגמ' צד שני שמכיון שלא מצינו דיני שחיטה וטריפות במין הדגים, א"כ לא נתחשב בטרפיות שלו, ועדיין לא יקבל טומאה.
בעי רב חסדא נולדו בדגים סימני טרפה מהו תיבעי למ"ד טרפה חיה ותיבעי למ"ד טרפה אינה חיה תיבעי למ"ד טרפה חיה בהמה הוא דנפישא חיותה אבל דגים דלא נפישא חיותייהו לא או דילמא אפי' למ"ד טרפה אינה חיה הני מילי בהמה דיש במינה שחיטה [או: טריפות] אבל דגים דאין במינן שחיטה [או: טריפות] אימא לא תיקו.
ב. [חולין ע:] עובר מת בתוך מעי בהמה חיה, אין דינו כנבילה, ומי שנוגע בו טהור. ההסבר הוא כי מכיון שרואים ששחיטת אמו תתיר אותו באכילה, אז בהכרח שהוא נידון כחלק ממנה, וחיי האם הם חיי העובר, אפי' שבאופן עצמאי הוא כבר מת. (נקטתי כשיטת בעה"מ שהק"ו של רב חסדא מועיל גם ל'אבר היוצא' דהיינו מעבר לגבולות היתר השחיטה). דנה הגמ' שכל זה יהיה נכון רק בבהמה טהורה, אבל בטמאה מנא לן.
בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו בין בבהמה טמאה בין בבהמה טהורה טהור ר' יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא ובטהורה טהור. מאי טעמא דתנא קמא אמר רב חסדא קל וחומר אם הועילה אמו להתירו באכילה לא תועיל לו לטהוריה מידי נבלה אשכחן בהמה טהורה בהמה טמאה מנלן.
ג. [חולין ק:] חלב אסור באכילה, ולשיטת ר"ל רק חלב של בהמה שנולדה אסור, אבל קודם לכן עדיין אין לו שם חלב, 'אוירא גרים'. כתבו התוס' שבהמה טמאה, גם בהיות עוברה בתוכה חשובה היא כמו אויר, ורק בטהורה בה מצינו את המציאות שהעובר ניתר בשחיטת אמו, אז המעוברת אינה נחשבת כאויר.
דאיכא למ"ד התם דאסור דאוירא גרים ובהמה טמאה כאוירא דמיא כיון דלא שייך בה כל בבהמה תאכלו.
ד. [חולין פה:] יש הוא"מ בגמ' כדלהלן. הנה לשיטת ר"ש שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, ולכן מי ששחט טריפה בעזרה לא עובר על איסור חולין בעזרה. מאידך הרי גם שחיטת טריפה שהיא אינה ראויה מטהרת את הולד מידי טומאת נבילה. ועדיין ס"ד שאם שחט טריפה בעזרה, ונפטר מאיסור חוב"ע מחמת היות השחיטה בלתי ראויה, זה יגרום שהשחיטה הפעם גם לא תטהר מטומאת נבילה.
ולא לכל אמר רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה מודה ר"ש שמטהרתה מידי נבלה פשיטא דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואי זו זו טרפה ששחטה לא צריכא לשוחט את הטרפה והיא חולין בעזרה דתניא השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טריפה זה וזה חולין בעזרה ר"ש מתיר בהנאה וחכמים אוסרין סד"א הואיל וא"ר שמעון מותר בהנאה אלמא לאו שחיטה היא כלל אימא מידי נבלה נמי לא מטהרה קמ"ל.
מה המשותף לכל הדוגמאות? התורה קובעת דין מסויים, שביסודו עומד יחס והסתכלות כללית, שהעובר הוא חלק מהאמא, שהטריפה אינה חיה, וכדומה. אעפ"כ אנחנו לא נתייחס כך בבהמה טמאה כי טכנית לא מצאנו שם את הנפקותא מהיחס הנ"ל.
מה פשר הדבר?