נחלקו הראשונים בפשרו של הציווי בתחילת פרשת קדשים.
לרש"י קאי אדלעיל, על איסורי העריות שבפרשת אחרי מות:
קדשים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, אשה זונה וחללה וגו' אני ה' מקדשכם, (ויקרא כא ז - ח) ולא יחלל זרעו אני ה' מקדשו (ויקרא כא טו) קדושים יהיו אשה זונה וחללה וגו' (ויקרא כא ו - ז):
לרמב"ם [שורש רביעי מספהמ"צ] קאי אכל התורה:
השרש הרביעי שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה. הנה יבואו בתורה צוויין ואזהרות אינן בדבר רמוז אבל יכללו המצות כולם כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו או לא תעבור דבר ממה שצויתיך בו. ואין פנים למנות הצווי הזה מצוה בפני עצמה. שהוא לא יצוה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות עשה ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצות לא תעשה, וזה כאמרו (משפטי' כג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. וכאמרו (קדושים יט) את חקותי תשמורו, ואת משפטי תעשו (אח"מ יח) ושמרתם את משמרתי (ס"פ אח"מ) ורבים כאלה. וכבר טעו בשרש הזה גם כן עד שמנו קדושים תהיו (קדושים יט) מצוה מכלל מצות עשה. ולא ידעו כי אמרו קדושים תהיו, והתקדשתם והייתם קדושים (שם כ וסוף שמיני), הם צוויין לקיים כל התורה. כאילו יאמר היה קדוש בהיותך עושה כל מה שצויתיך בו ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו. ולשון ספרא קדושים תהיו פרושים תהיו. רוצה לומר הבדלו מן הדברים המגונים כלם שהזהרתי אתכם מהם. ובמכלתא (דכספא) אמרו ואנשי קדש תהיון לי איסי בן יהודה אומר כשהקדוש ברוך הוא מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה. רוצה לומר כי זה הצווי אינו צווי עומד בעצמו אבל הוא נמשך אחר מצוה שנצטוו בה ומקיים הצווי ההוא יקרא קדוש. ואין הפרש בין אמרו קדושים תהיו או אילו אמר עשו מצותי. התראה שנאמר שזה מצות עשה מחוברת אל המצות הרמוז אליהם שנצטוינו לעשותם כן לא נאמר בקדושים תהיו והדומים לו שהוא מצוה כי לא צוה לעשות דבר זולת מה שידענו. ולשון ספרי (ס"פ שלח) והייתם קדושים זו קדושת מצות. הנה כבר התבאר מה שהלכנו סביבו. ומזה השרש גם כן אמרו (עקב י) ומלתם את ערלת לבבכם. רוצה לומר שיקבל וישמע כל מה שקדם זכרו מן המצות. וכן וערפכם לא תקשו עוד (שם). רוצה לומר אל תקשה את לבך ותקבל כל מה שצויתיך ולא תעבור עליו:
לחזקוני קאי אדלהלן, המצוות שפותחות את פרשת קדשים:
דבר אל כל עדת בני ישראל מלמד שפרשה זו נאמרה בכנוס כעשרת הדברות ולמה לפי שכל הדברות כלולות בה, כאן אנכי וכאן אנכי ה' אלוקיכם, כאן לא יהיה לך וכאן אל תפנו אל האלילים, כאן לא תשא וכאן לא תשבעו בשמי, כאן זכור וכאן את שבתותי תשמורו, כאן כבד את אביך ואת אמך וכאן איש אמו ואביו, כאן לא תרצח וכאן לא תעמוד על דם רעך, כאן לא תנאף וכאן מות יומת הנואף והנואפת, כאן לא תגנוב וכאן לא תגנובו, כאן לא תענה ברעך וכאן לא תלך רכיל בעמך, כאן לא תחמוד וכאן לא תעשוק. ונסמכה פרשה זו לפרשת עריות שלא יהיו סבורים שבשביל שמירת עריות לבד יעמדו בארץ כי גם יש מצות אחרות שעליהם להתקיים בארץ. קדשים תהיו מכל אשר הזהרתי אתכם בסמוך.
והנה הרמב"ן חידש שיש כאן מצווה חדשה, לפרוש מן הדברים המותרים:
קדושים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, לשון רש"י. אבל בתורת כהנים (פרשה א ב) ראיתי סתם, פרושים תהיו. וכן שנו שם (שמיני פרק יב ג), והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים:
ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים: והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה:
לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב א) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו:
באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב. כי אף על פי שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים:
וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו יח), שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקדוש ברוך הוא. וכן בענין השבת, אסר המלאכות בלאו והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות, ועוד אפרש זה (להלן כג כד) בע"ה: וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלהיכם - לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים. והנה זה כענין הדבור הראשון בעשרת הדברות (שמות כ ב):
אלא שלפי זה היינו מצפים שימנה הרמב"ן מצווה זו בכלל תרי"ג.
אלא שמהשגתו לשורש הרביעי עולה שלא כך הם הדברים:
העיקר הרביעי אמר הרב שאין ראוי שימנו המצות הכוללות התורה כולה. ובזה טען על בעל ההלכות, אמר וכבר טעו בעיקר הזה עד אשר מנו קדושים תהיו מצוה בכלל מצות עשה ולא ידעו שאמרו יתעלה קדושים תהיו והייתם קדושים הם מצות לעשות כל התורה כולה ולשון סיפרא קדושים תהיו פרושים תהיו, כלומר הסירו המדות המגונות כלם שמנעתי אתכם מהם. ואמנם בעל ההלכות לא מנה קדושים תהיו אבל מנה [אות קסג] והתקדשתם והייתם קדושים. והקדושה באמת להיות פרושים. ואשר הם כלל למניעות כלן לא ימנו, קדושים תהיו, ושמרתם את מצותי (אמור כב), ושמרת ועשית את מצותיו, ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום (עקב יא) ועוד כל המצוה תשמרון לעשות (שם ח), שמור את כל המצוה (תבוא כז), ושמרת ועשית אותם (שם כו) ורבים כן בתורה. אבל אמרו יתעלה והתקדשתם והייתם קדושים היא מצוה להיותם קדושים מליטמא באכילת השרצים והרמשים בייחוד כאשר מפרש (שמיני יא מד) והתקדשתם ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ. ואם כן הפורש מאכילתם מקיים מצות עשה מיוחדת בהן. אבל ואנשי קדש תהיון לי (משפטי' כב) הבטחה לא מצוה, כעניין והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (יתרו יט). וזהו מדרשו של איסי בן עקביה שאמר הוא מוסיף להם קדושה. שאילו לפירוש הרב היה לו לומר כשישראל עושין מצוה מוסיפין לעצמן קדושה, וכן לרבי ישמעאל שדרש שם כשאתם קדושים אתם שלי הבטחה מיעודי התורה הוא. ואל תשתבש ותאמר לי והלא אמרת (ש"א עמ' מ: וש"ו קלא:) כי בעל ההלכות לא ימנה לאו הבא מכלל עשה, כן הדבר בלאוין שאין בהן מצוה כגון כל צפור טהורה תאכלו שאין לאוכל מן הצפור הטהור שום מצוה אבל המצוה היא על הטמאה והיא בה לאו וכיון שכבר נמנע /נמנה/ ממנה בלאו אחר מפורש בה אינה באה במנין. אבל העשה הנאמר בפרישה מהן והוא מצוה נמנה הוא כעניין בשבות דשבת וימים טובים שהם נימנין בעשה והמלאכה בהם בלא תעשה. וכן ענוי דיום הכיפורים כי בהשמרנו מן הלאו נקיים מצות עשה. וכן בשרצים נשמר מהן בלאו ונקיים מצות עשה נאמר בהן בעצמן והתקדשתם. וזה דעת ההלכות שלא מנה הנזכרים למעלה וכיוצא בהן ונתכוון בזה למה שהזכרנו.
הרמב"ן מסביר שבה"ג לא מנה את הציווי שבראש פרשת קדושים, אלא את הפסוק מסוף פרשת שמיני שמתייחס למניעת אכילת השרצים, וחידש הבה"ג שהנמנע מאכילת השרצים מקיים מ"ע והתקדשתם והייתם קדשים, ומכל מקום מודה הרמב"ן לרמב"ם בנוגע ל'קדשים תהיו': 'ואשר הם כלל למניעות כלן לא ימנו, קדושים תהיו ...'. ואכן לא מנה הרמב"ן מצווה זו בשכחת העשין [ואף את והתקדשתם והייתם קדושים לא מנה, כך שדבריו לעיל נאמרו לטעמיה דבה"ג].
והקושיא העולה מכלל הדברים: בספר המצוות מודה הרמב"ן שלא מונים את קדושים תהיו [כסברת הרמב"ם כיוון שהיא כוללת את שאר מצוות התורה, ובפשטות נראה שלאו דווקא את כל התורה אלא הוא הדין מצווה פרטית, והעיקר שאין היא מחדשת עוד מצווה על האחרות], ואילו בפירושו לתורה הוא מפרש שהיא מצווה חדשה, לפרוש מהמותרות [מ"ם שרוקה].
והנה בשולי דבריו בפירוש התורה הזכיר הרמב"ן עוד שתי מקבילות לתופעה שקיימת [לפי פירושו] במצוות קדשים תהיו, שהתורה לא פרטה את הדברים המכוערים שיש לפרוש מהם והשאירה זאת לשקול דעתנו: מצוות 'שבתון' בשבת [שלא לטרוח גם במלאכות המותרות], ומצוות 'ועשית הישר והטוב' [שלא לפגוע בזולת גם בדברים שאינם מפורשים ב'חושן משפט']. ובמצווה אחרונה זו כתב שם הרמב"ן את הטעם לתופעה זו:
רמב"ן דברים פרק ו פסוק יח
וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר:
כלומר התורה 'לא יכולה' כביכול לפרט את כל האפשרויות שהיו ושיהיו בעבירות שבין אדם לחבירו [והוא הדין בטרחות השבת, או במעשים מכוערים], ולכן היא נתנה כמה דוגמאות, ואידך זיל גמור.
והנה גם בשתי מצוות אלו [שבתון, ועשית הישר והטוב] לא מצינו שהרמב"ן מנה אותן בשכחת העשין של הרמב"ם [והרמב"ם לשיטתו שאין כאן מצוות חדשות: שבתון היא היא שביתה מל"ט מלאכות שכבר נמנתה עשה קנד: וביום השביעי תשבות, ועשית הישר והטוב מתייחסת כנראה לכלל התורה].
לאור זאת נראה אולי לומר ששיטת הרמב"ן היא, שאין למנות בכלל תרי"ג מצוות מצוות כלליות מסוג זה [מעין לאו דבכללות שאין לוקין עליו, אך כאן הדברים אמורים לענין מנין]. ואף שמלשונו בשורש הרביעי משמע שלא מנה קדשים תהיו כי היא 'כלל למניעות כולן', י"ל דלדבריו דבה"ג קאמר, דמנה והתקדשתם והייתם קדשים ולא מנה קדשים תהיו, והרמב"ן עצמו סובר כמו שכתבנו.
ובשולי הדברים: שמעתי פעם שחכם אחד, לאחר שלמד את פירוש הרמב"ן על נבל ברשות התורה, שאל: האם לפי דברי הרמב"ן אמנם יש מושג של נבל ברשות התורה? והשיב: לא! שהרי לאחר חידושו של הרמב"ן שוב אין הוא ברשות התורה, שהרי עבר על קדושים תהיו.
אך לפי האמור כאן קשה אמנם לומר על אותו נבל שהוא 'ברשות התורה', אך גם לא יהיה מדויק לומר שאותו נבל עבר על עשה מתרי"ג מצוות, וצ"ע.