בין מנוחת שבת למנוחת יו"ט

[דרומי]

כידוע, שבת נחשבת 'יום מנוחה' יותר מאשר יו"ט, והטעם פשוט שכן בשבת המנוחה היא גמורה ושלימה, ואילו ביו"ט מותר לעסוק במלאכת אוכל נפש ובמילא אין המנוחה שלימה.

לעומת זאת, יו"ט נחשב 'יום שמחה' יותר מאשר שבת, ולכן איתא בפוסקים שבגדי יו"ט צריכים להיות חגיגיים יותר מאשר שבת, וכן יש מצוה לשתות יין וכו' וכו'.

שאלתי היא, האם מצינו פרט מסויים שבו ביו"ט יותר 'נחים' מאשר בשבת, או במעשה או לפחות במחשבה. ולכאורה במציאות כן הוא, ובפרט בחו"ל שיש יומיים יו"ט, שבשבת עדיין האדם מוטרד באופן טבעי מטרדות ער"ש ומתכונן במחשבתו לטרדות מוצ"ש, ואילו ביו"ט שבא לפרקים הרי יש יותר 'רגיעה' מחשבתית והאדם מנותק יותר מחיי היום יום. השאלה היא האם מוזכר באיזה מקום מוסמך שאכן ביו"ט יש צד מסויים של 'מנוחה' ו'רגיעה' יותר מאשר שבת?

ולדוגמא, האם יש מי שאומר שיש ענין לנוח מנוחת הצהריים ביו"ט, כעין שבת, או אפילו לנוח יותר זמן וכיו"ב?

[שמואל שלומוביץ]

ולדוגמא, האם יש מי שאומר שיש ענין לנוח מנוחת הצהריים ביו"ט, כעין שבת, או אפילו לנוח יותר זמן וכיו"ב?

המנוחה האמורה בתורה היא מנוחה ממלאכה ולא שינה, הטעם שהשינה בשבת מצווה הוא משום עונג, ובזה לכאו' שוו שבת ויו"ט שבשניהם יש מצוות עונג כמבואר בראשונים ובפוסקים, (הגם שבפרטים מסויימים התלויים בעונג חמורה שבת מיו"ט כמו סעודה ג' ועוד).

[עושה חדשות]

מעולם לא ראיתי ענין 'מנוחה' מוזכר אצל יו"ט.

[ביליצר]

ותתן לנו השם א-להינו באהבה "שבתות למנוחה" - "ומועדים לשמחה"

אבל עיין ברמב"ן ויקרא כג- כד מפורש שיש דין מנוחה ביום טוב

יהיה לכם שבתון - שיהיה יום שביתה לנוח בו. ואמרו רבותינו (שבת כד, ב) שבתון עשה הוא. והנה העושה מלאכה בי"ט עובר בלאו ועשה, והשובת בו מקיים עשה... ובמכילתא ראיתי בפרשת החדש (בא ט), ושמרתם את היום הזה (שמות יב, יז) למה נאמר, והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם, אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה, להביא דברים שהן משום שבות... ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות, ולשקול הפירות והמתנות, ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים, ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט, ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשולחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה, שבכל זה אין בהם משום מלאכה! לכך אמרה תורה "שבתון", שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה.



ועיין משנה ברורה רמ"ו סעיף י"ט

אין אדם מצווה - דשביתת בהמתו ילפינן ממה דכתיב למען ינוח שורך וחמורך כמוך והאי קרא בשבת כתיב ואפ"ה לא ישכירם אלא בהבלעה דלא יהיה שכר יו"ט והנה המרש"ל חולק ע"ז ודעתו דיו"ט ושבת שוין הן בזה כמו בכל מלאכות ועין במג"א שהאריך בזה ומביא דהב"י בסימן תצ"ה הביא דעות הראשונים בזה ומצדד שם לאיסור וע"כ יש להחמיר ובביאור הגר"א ג"כ האריך בזה ומסיק דהעיקר כדעת מהרש"ל הנ"ל וגם לקמן בסימן תצ"ה ס"ג מפרש הגר"א מה שכתוב שם בשו"ע דאין מוציאין משא על הבהמה ביו"ט הטעם הוא משום שביתת בהמתו: