כל אלמנה ויתום לא תענון - תמיהה על דברי החפץ חיים בפתיחה

[מקדש מלך]

בפתיחה לחפץ חיים לאוין ט"ו כותב בזה הלשון:

ושיטת רש"י בפרשת משפטים משמע דהוא הדין בכל אדם שהוא אומלל יש גם כן לאו זה, עיין שם

ומבואר דדווקא באומלל.

וצ"ע דזה לשון רש"י

כל אלמנה ויתום לא תענון - הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם:

ומבואר לכאורה דגם אדם שאינו אומלל בכלל הלאו.
ולכאורה יתכן שהחפץ חיים הבין שדיבר הכתוב בהווה שהם אומללים, והוא הדין לכל אומלל. כי נראה תמוה בעיניו להוציא את הכתוב מפשטיה לגמרי. ודוחק, כי אינו משמע בלשון.

וביותר מבואר דכל אדם הוא כפשוטו במכילתא מקור הדין, ובדברי הגור אריה שם:

הוא הדין לכל אדם. במכילתא. והכי איתא התם, "כל אלמנה ויתום לא תענון", שאר כל אדם מנין, תלמוד לומר "לא תענון". ונראה לי לפרש דהכי פירושו, מדכתיב "כל אלמנה ויתום לא תענון", ולא כתיב 'לא תענון יתום ואלמנה', דהוי כמו כלל ופרט, "לא תענון" כלל, "אלמנה ויתום" פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט (פסחים ו:), אבל עכשיו דכתיב "לא תענון" בסוף, הוי פרט וכלל, ומרבה הכל (שם). אלא דקשה לי למה הניח דברי רבי עקיבא, דהלכה כמותו נגד חבירו (עירובין מו.), דסבירא ליה ביתום ואלמנה דבר הכתוב, שמצוי לענותן, לכך מזהיר עליו ביותר, ולא שדבר הכתוב בהוה, ואפשר כי רש"י מפרש דבין לרבי ישמעאל ובין לרבי עקיבא אין חילוק בין יתום ואלמנה ושאר אדם, אלא דרבי ישמעאל דריש מקרא כדלעיל, וקאמר רבי עקיבא שאין צריך לדרוש ולרבות שאר כל אדם, שהרי מצוי לענותם, ומדבר הכתוב בהוה, ואין צריך לרבות שאר בני אדם. וכן משמע מדברי רש"י שמפרש כך דברי רבי עקיבא, שהרי אמר 'אלא שדבר הכתוב בהוה', וכן הן דברי רבי עקיבא. אבל לא נראה לי פירוש זה דבהא פליגי הך תנאי:

[עזריאל ברגר]

כנראה שמסתמך (גם) על לשון הרמב"ם שכתב במנין המצוות שבפתיחה להלכות דעות "שלא לענות אומללין".

[מקדש מלך]

לפי הבנתו של החפץ חיים שם בשיטת הרמב"ם, הלאו הוא על יתום ואלמנה דווקא. וצריך לומר שלשון הרמב"ם שציטטת בא לבאר את טעם הלאו, כיון שהם אומללים, ולא להוסיף גם אומללים אחרים.

[ישא ברכה]

יתכן שהחפץ חיים הבין שהאיסור המיוחד של התורה אינו סתם על הפגיעה בזולת (שלזה יש את איסור אונאה ועוד) אלא על הניצול של החולשה של השני כדי לפגוע בו, ועל כך הזהירה התורה שלא לפגוע בחלשים. ועל כן סבר הח"ח שכל מי שהוא חלש מאיזו סיבה שהיא הרי הוא בכלל איסור זה. ואת לשון רש"י הוא יפרש: כך הוא לכל אדם שיש בו חולשה מסוימת, וכן גם את דברי חז"ל. ונפק"מ שאדם שפוגע ומשפיל אדם מכובד שאינו משתייך לקטגורית החלשים בשום השוואה, לא יעבור על איסור זה.

[דרומי]

נראה כי כל אדם שנפגע מאדם אחר הוא בעצם 'אומלל'...

האדם אמור להיות חזק ובלתי פגיע, ועצם היותו פגיע מכניסה אותו לקטגוריה בלתי מכובדת זו.

אגב, מה באמת ההגדרה המילונית למלה זו?

[ישא ברכה]

אתה מתכוין שהוא אומלל מחמת הפגיעה או מחמת שהוא פגיע?
בכל אופן, כמו הרבה דברים בתורה קשה או בלתי אפשרי לתת את הגדרה המדויקת, ואולי לכן התורה בחרה בדוגמאות הטובות ביותר, אנשים שהם בדרך כלל במצוקה. ודון מינה ואוקי באתרך.
אם ננסה לדמות את זה לדוגמאות מהחיים, בכל מוסד לימוד יש בדרך כלל את האחד החלש בכשרונתיו הלימודיים והחברתיים ומקומו בשולי החברה, לא פעם טיפוסים חלשים אלו זוכים להתעמרות גסה מצד חבריהם החזקים מהם. יתכן ולפי הח"ח הם עוברים על איסור זה. אבל כאשר אשה זרקה על ראש הממשלה חפץ בכינוס, גם אם הוא נורא התבייש באותו רגע, אני לא חושב שהוא זכאי לאיסור זה. (כמובן באל"ח יש תמיד).

[מקדש מלך]

אגב, מה באמת ההגדרה המילונית למלה זו?

כמדומה שהוא קשור ל'מילה' ו'אֲמִילַם' שהם מלשון כריתה.

[עזריאל ברגר]

רש"י מפרש:
לשון שפלות (ישעיה כד,ד)
נשחת ודל כח קופנדון בלע"ז (תהילים ו,ג)
ענין חלשות ורפיון (נחמיה ג,לד)

לעומתו מצודת ציון:
ענין כריתה (שמואל א ב,ה, וכן בריבוי מקומות)
אמללים - נכרתים וחלושים (נחמיה ג,לד)

[דרומי]

בעצם דברי רש"י על 'אלמנה ויתום' העיר ב'לקוטי שיחות' הערה נפלאה, ואולי זה קצת קשור להבנת הח"ח הנ"ל.

במקומות אחרים שבהם כותב רש"י ש'דיבר הכתוב בהווה' הוא מדגיש שמה שכתוב במקרא הוא דוגמא בעלמא, וכמו 'אחד שור ואחד כל בהמה חיה ועוף' (משפטים כא, כח), 'מכשפה לא תחיה - אחד זכרים ואחד נקבות, אלא שדיבר הכתוב בהווה' (שם כב, יז), 'ובשר בשדה טריפה - אף בבית כן, אלא שדיבר הכתוב בהווה' (שם כב, ל). בכל המקרים הללו עולה מלשון רש"י שאין כל הבדל בין הפרט שהזכיר הכתוב לבין שאר הפרטים, כי זה בסך הכל דוגמא.

אולם לגבי 'אלמנה ויתום' כותב רש"י "הוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה". כלומר, הכתוב עצמו מתייחס דוקא לאלמנה ויתום ואינם בגדר דוגמא בעלמא, אלא שהדין נכון גם לגבי כל אדם.

כלומר, רש"י לא אומר 'אף כל אדם בכלל' או 'אחד אלמנה ויתום ואחד כל אדם' (שאז היה מובן ש'אלמנה ויתום' הוא דוגמא בלבד ל'כל אדם') - אלא רק 'הוא הדין לכל אדם'. ודו"ק היטב.

[מכון חכמי ליטא]

על הצד שהדיוק נכון לא הבנתי מאי נפק"מ כך או כך
גם לא הבנתי מה הקשר לשאלת פותח האשכול

[דרומי]

הדיוק הזה מסביר קצת למה למרות דברי רש"י המפורשים, בכ"ז הלאו שבכתוב נשאר דוקא לגבי 'אומללים' ואינו מתייחס לכל אדם (למרות שלא נראה שהח"ח התכוון לזה).

[ובאמת שבמקור הדברים אין נפק"מ בדיוק זה להלכה, והוא נועד להסביר את לשונות הכתובים, וראה באריכות כאן סימן ד]

[אור החכמה]

אלה דברי מו"א הגרי"ח סופר שליט"א בספרו הדר יעקב ח"ג סי' ז

111.PNG (123.49 KiB) נצפה 2510 פעמים

222.PNG (157.84 KiB) נצפה 2510 פעמים

444.PNG (159.71 KiB) נצפה 2510 פעמים

333.PNG (160.07 KiB) נצפה 2510 פעמים

555.PNG (76.27 KiB) נצפה 2510 פעמים