הודעהעל ידי אשרי יושבי ביתך » א' מרץ 29, 2020 10:47 am
בא במחתרת:
אמר רבא: מאי טעמא דמחתרת? חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והאי מימר אמר אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי, ואי קאי לאפאי קטילנא ליה, והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו. (סנהדרין עב.)
שמעינן מהכא תרתי, גם את עצם הדין שהבא במחתרת מתכוין עד רציחה, אף שלכאורה בא רק על עסקי ממונות, אבל עוד שמעינן מזה שכל הדין מתבסס על כך שבעל הבית יעמוד על ממונו עד כדי רציחה, שרק מחמת כן הגנב מתכוין ג"כ לשם רצח.
הבא לגנוב ממון בסתר ברשות חברו, חזקה עליו שיהרוג חבירו כדי שיוכל לקחת ממונו, או אם יעמוד לפניו יהרגנו (סנהדרין עב. רמב"ם גניבה וגזילה פ"ט ה"ט)
צ"ע שיעור הדבר, האם יהרוג את חבירו בשביל ממון, או רק אם יתנגד לו יהרגנו.
כאן באב על הבן כאן בבן על האב. (סנהדרין עב:)
אב בא במחתרת לגנוב מבנו - לא יהרגהו, מרחמי האב על בנו, לכך אסור לבן להרוג את אביו, אבל בן הבא במחתרת לגנוב מאביו - יהרגהו, וא"כ מותר לאב להרוג את בנו, וכ"ש שאר בני אדם.
ואחד הבא במחתרת או גנב שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חצרו או בתוך קרפיפו, בין ביום בין בלילה, ולמה נאמר במחתרת לפי שדרך רוב הגנבים לבוא במחתרת בלילה". (רמב"ם גניבה וגזילה פ"ט ה"ח)
אמר אברהם: איני נמנע מלכתוב את דעתי, שנ"ל אף על פי שדרשו חכמים אם זרחה השמש עליו דרך משל, אם ברור לך הדבר כשמש שלא בא על עסקי נפשות וכו' אעפ"כ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ביום אינו רשאי להרגו - שאין גנב בא ביום אלא להשמטה, שומט ובורח מיד, ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולעמוד על בעליו להרגו אלא גנב בלילה, מפני שגנב לילה יודע שבעל הבית בבית, או בא להרוג או ליהרג, אבל גנב יום אין בעל הבית מצוי בביתו ושמוטה בעלמא הוא. (השגת הראב"ד שם)
אוכל בשוק:
ת"ר האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב, ויש אומרים פסול לעדות. אמר רב אידי בר אבין: הלכה כיש אומרים. (קידושין מ' סוף ע"ב)
פירש רש"י: הואיל ואין מקפיד על כבודו, אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל.
בתוס' וראשונים נמצאו כמה פרטי דינים בענין זה, שהם למעשה ויכוח על נפשו של אדם, מתי הפעולה מעידה על פנימיות הנפש ומתי לא. לרבינו חננאל הוא פסול לעדות רק כשחוטף ואוכל. ולרבינו אליהו פסול עדות הוא כשהלך אצל המוכרים וטועם משל כולם מעט מעט כאילו רוצה לקנות מהם. ולר"ת הוא כשאוכל בשוק סעודת פת דגנאי יותר. [ובפרטי כל אלו הדינים ד"האוכל בשוק", ראה באוצה"ח בקונטרס שלמי חיים, שהאריך בכ"ז בטוטו"ד].