ירדה תורה לסוף דעתו של אדם

[אשרי יושבי ביתך]

נתבקשתי מידידי להכניס לפורום:

שלו' וברכה לכל רבני הפורום,
כבר תקופה מסויימת שאני 'אוגר' כל מה שקשור לנושא של
'ירדה תורה לסוף דעתו של אדם'.
מחלק לפי נושאים וכו' וכו'

ואפילו מצאתי שהרשלא"צ המהרי"י אלגאזי זללה"ה בעל השלמי ציבור ושלמי חגיגה ועוד
יש לו ספר דומה!
הכי קרא שמו 'מידות חכמים', נמצא ב'אוצר' עם הערות.

[כגון: יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, או אין מרצין לאדם בשעת כעסו, ואפילו מסורת סייג לתורה.
כל החזקות: שליח עושה שליחת, אין אדם מעיז פניו, (על זה התמקד המהרי"י אלגאזי)
כל האמור בחז"ל: עביד איניש ד... וכו' וכו'].

אשר על כן לקראת חיבור עתידי שנקווה שבעז"ה ייצא לאור,
נשמח מאד לקבל כאן באשכול, או למייל: 089740740t@gmail.com

כל חומר המראה ומגלה איך ירדה תורה לנפש האדם.
כמובן כשהראיה ברורה ולא בהקשר רחוק.
בתודה מראש ובברכת התורה!

[ישא ברכה]

יש איסור להחזיר את גרושתו אם נשאת לאדם אחר, והביטויים על כך בתורה חריפים מאד.
וראה שם ברמב"ן את טעם האיסור "כדי שלא יחליפו נשותיהן זה לזה, יכתוב לה גט בערב – ובבוקר היא שבה אליו, וזה טעם 'ולא תחטיא את הארץ', כי זה סיבה לחטאים גדולים".

[אשרי יושבי ביתך]

באמת מחזיר גרושתו אינו חוזר מעורכי המלחמה,
דאינו בשמחה והסחת הדעת כמו אשה חדשה.
א"כ גם בזה חזינן יסוד הנ"ל דירדה תורה לסוף דעתו של אדם.

[ביליצר]

להבנתי אי"ב מחפש על תורה שבעל פה ,על תורה שבכתב יש בהרחבה את טעמי המצוות בספר החינוך ובמו"נ.

[הוה אמינא]

חזקת ג"ש שאדם לא שומר שטר יותר מג"ש, אבל אם מחה ישמור את השטר יותר וכו'.
חזקת נזיקין ע"י שלא יתכן שאדם יראה שמזיקים חצרו וישתוק.

כל הקנינים לפי חבל רחב מאוד מרבותינו האחרונים הוא רק בגלל שהם ביטוי לגמירות דעת, והקנין נעשה בגמ"ד ולא בפעולה.

למה אמרה תורה חמשה בקר תחת השור וארבע תחת השה, כי בגניבת שה התבזה...

[הוה אמינא]

בהלכות תרומות ומעשרות, מה מותר לאכול עראי ומה קובע למעשר, כשלוקח בידו ומה שמותיר יזרוק בחזרה ל"ה קביעה ופטור ממעשר, ואם לא מטיל בחזרה חייב מה שהרים כי בזה גילה דעתו שהוקבע.

בהלכות חלה, העושה חלות תודה ורקיקי נזיר לעצמו פטור דחושב רק על הקרבן והקדש פטור מחלה. עשאן למכור לחייבי תודה ונזירות, חושב גם על צד שיוותר בידו ויאכלם חולין, וחייב מלכתחילה בחלה.
וכהאי גוונא נחתום שעושה עיסות מחולקות למכור חייב בחלה כי לא מקפיד להפריד. ונשים שעשו יחד עיסות מחולקות, פטורות כי מקפידות על ההפרדה.

"גט ישן" פסול בגלל שאין אדם עבב"ז.

[הוה אמינא]

הדברים דלהלן מזכרון פחות טוב ויל"ע אם איני טועה.

הכניסה לרבקה ודשה, על מנת שתינק ותדוש, שלא איכפת לו שגם תדוש, פסולה לעגלה ערופה ולפרה אדומה.

מחלוקת אם כל המוכר בעין יפה מוכר, ולכו"ע הנותן מתנה בעין יפה נותן, נפק"מ אם צריך המקבל / הלוקח ליקנות דרך לבורו שו לשדה שלפנים מהשדה.

בחלון שיש בו טפח שבין אהל המת לאהל הסמוך ונסתם ע"י עוף, אם הטומאה עוברת או שלא, תלוי בדעתו, בכשרה לא חוצץ כי דעתו לשוחטו. בטמאה לא חוצץ כי רטצה ליתנו לנכרי. ורק בטמאה כחושה שאינה ראויה לכלום ממעטת את החלון וחוצץ.

דברי הרמב"ם בכפיה עד שיאמר רוצה אני, שאפילו שאינו רוצה מ"מ האמת שרוצה בפנימיותו לקיים דברי חכמים.

היוצא באמצע סעודה לחוץ וחזר אם צריך ליטול ידיים שוב, דאם השאיר חלק מבני סעודה בפנים ודאי לא הסיח דעת.

[אשרי יושבי ביתך]

ייש"כ להרב הוו"א על כל חידושיו והוספותיו!
אשמח לקבל עוד!

[הוה אמינא]

שכיב מרע שנתן כל נכסיו עם עמד חוזר ואם שייר קרקע כלשהו אם עמד אינו חוזר, כי רואין שחשב על עצמו ושייר וממילא התכוין להקנות מה שהקנה כבר מחיים ולא רק ע"ד אם ימות.

כל מוכר ומשייר לעצמו דבר שאין בו ממש, ושאין בו חלות מכירה, כגון זכות דיור, תשמישין, וכו', לגבי עצמו בעין יפה משייר דהיינו גם זכות בגוף, וחל.


טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו.


אונאה בפחות משתות הוי מחילה.

שליח ששינה מקום או צורת השליחות [בריש פרק האומר בקידושין ובריש פרק האומר בגיטין], אם מראה מקום הוא לו או קפידא קאמר.
וכן בסופר ששינה מגט מקושר לגט פשוט או להיפך אליבא דרשב"ג [בריש פרק ג"פ]

אבידה מדעת... דרך הינוח לא יטול...

[אשרי יושבי ביתך]

בא במחתרת:

אמר רבא: מאי טעמא דמחתרת? חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והאי מימר אמר אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי, ואי קאי לאפאי קטילנא ליה, והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו. (סנהדרין עב.)

שמעינן מהכא תרתי, גם את עצם הדין שהבא במחתרת מתכוין עד רציחה, אף שלכאורה בא רק על עסקי ממונות, אבל עוד שמעינן מזה שכל הדין מתבסס על כך שבעל הבית יעמוד על ממונו עד כדי רציחה, שרק מחמת כן הגנב מתכוין ג"כ לשם רצח.



הבא לגנוב ממון בסתר ברשות חברו, חזקה עליו שיהרוג חבירו כדי שיוכל לקחת ממונו, או אם יעמוד לפניו יהרגנו (סנהדרין עב. רמב"ם גניבה וגזילה פ"ט ה"ט)

צ"ע שיעור הדבר, האם יהרוג את חבירו בשביל ממון, או רק אם יתנגד לו יהרגנו.



כאן באב על הבן כאן בבן על האב. (סנהדרין עב:)

אב בא במחתרת לגנוב מבנו - לא יהרגהו, מרחמי האב על בנו, לכך אסור לבן להרוג את אביו, אבל בן הבא במחתרת לגנוב מאביו - יהרגהו, וא"כ מותר לאב להרוג את בנו, וכ"ש שאר בני אדם.



ואחד הבא במחתרת או גנב שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חצרו או בתוך קרפיפו, בין ביום בין בלילה, ולמה נאמר במחתרת לפי שדרך רוב הגנבים לבוא במחתרת בלילה". (רמב"ם גניבה וגזילה פ"ט ה"ח)

אמר אברהם: איני נמנע מלכתוב את דעתי, שנ"ל אף על פי שדרשו חכמים אם זרחה השמש עליו דרך משל, אם ברור לך הדבר כשמש שלא בא על עסקי נפשות וכו' אעפ"כ אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ביום אינו רשאי להרגו - שאין גנב בא ביום אלא להשמטה, שומט ובורח מיד, ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולעמוד על בעליו להרגו אלא גנב בלילה, מפני שגנב לילה יודע שבעל הבית בבית, או בא להרוג או ליהרג, אבל גנב יום אין בעל הבית מצוי בביתו ושמוטה בעלמא הוא. (השגת הראב"ד שם)



אוכל בשוק:

ת"ר האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב, ויש אומרים פסול לעדות. אמר רב אידי בר אבין: הלכה כיש אומרים. (קידושין מ' סוף ע"ב)

פירש רש"י: הואיל ואין מקפיד על כבודו, אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל.

בתוס' וראשונים נמצאו כמה פרטי דינים בענין זה, שהם למעשה ויכוח על נפשו של אדם, מתי הפעולה מעידה על פנימיות הנפש ומתי לא. לרבינו חננאל הוא פסול לעדות רק כשחוטף ואוכל. ולרבינו אליהו פסול עדות הוא כשהלך אצל המוכרים וטועם משל כולם מעט מעט כאילו רוצה לקנות מהם. ולר"ת הוא כשאוכל בשוק סעודת פת דגנאי יותר. [ובפרטי כל אלו הדינים ד"האוכל בשוק", ראה באוצה"ח בקונטרס שלמי חיים, שהאריך בכ"ז בטוטו"ד].

[אשרי יושבי ביתך]

א' שלח:

ביו''ד בסי' שלו העוסק בהיתר רפואה של הרופא מאריך הט''ז שם בסק''א מדוע לשון הגמ' הוא יש "רשות" לרופא לרפאות ולא "מצוה"?
ומאריך שם בדברים נפלאים שבעצם, העיקר בזמן חולי הוא בטחון ותפילה וזה מה שמרפא,
אך כיון ש"ירדה תורה לסוף דעתו של אדם" שלא יהיה זכאי שיהיה רפואתו ע''י כך ע''כ שרי ליה להתרפא אך א''א לומר שזה מצוה עיי''ש ובאבנ''ז באו''ח כמדומה סי' קלג ע''ס זה התיר במקום יש בעיה בכשרות הרפואה לסמוך שלא להתרפא ע''י תרופה זו עיי''ש
וחשבתי לפי''ז דאולי זה הסיבה שדעת השו''ע בסי' רמ שאסור לאדם בשום אופן לרפא את אביו ואמו במקום חשש הוצאת דם אף שסובלים מכך, מפני שאם בעצם כל ההיתר הוא מחמת ירדה תורה לסוף דעתו ואם באמת יהא מסוגל לא לפעול כך אזי עדיף ע''י בטחון ע''כ אין היתר להבן ע''ס מה שרק ירדה תורה להוריד דם לאביו או מחמת חשש להורדת דם לרפא כך את אביו.


והקשיתי, דקצת צ"ע מה עניינו לירידה ל"דעת" האדם, הא יותר הוי נידון מצד "זכות" האדם. ואולי היא ירידה לדעתו שלא יבטח כ"כ, וממילא אין לו זכות, וצ"ע.


א. מחלוקת הנוב"י וחתנו בהא דקידושין ט ב הן הן הדברים הנקנים באמירה אם הוא מצד שירדו חכמים לסוף דעתן דאיידי דמתחתני אהדדי גמרי ומקני או שהוא תקנת חכמים

בקצוה''ח סי' ש''מ סק''א בי' בחילוק התוס' בכתובות נו. מ''ט בשומר יכול להתנות כשואל וכדו' ואין בזה משום מתנה עמש''כ בתורה ובאשה נחל' ר''מ ור''י אם יכול להתנות אפ' בדבר שבממון ותי' התוס' דשאני התם שריבתה תורה שומרים הרבה וכו'. ובי' הקצוה''ח דהוא משום שכל פרטי דיני שומרים נקבעו ע''י שירדה תורה לסוף דעתו של אדם.

[אשרי יושבי ביתך]

קיבלתי מידידי חיבור העומד לראות אור בענין נושא האשכול, ושלח לי להעלותו לכאן לתועלת חברי הפורום,
המחבר ישמח לקבל כל הערה והארה:

[דרומי]

דברי הרמב"ם בסוף הלכות תמורה (סוף ספר קרבנות)