ברשות החברים אתנדב לסכם את הדיון כאן.
תשואות חן לכולם על כך שהעמידו אותי על האמת. התמיהה התבססה על הקריאה הפשוטה של דברי המשנ"ב כשלעצמן, ועל ההנחה כי המשנ"ב בא להציע תחבולה לצאת ידי שיטת הרמב"ם.
ושמעתי לבאר בדרך חידוש, דהנה מעלת חביב דסבר הרא"ש היינו מה שחביב לו בעצם, מין חביב, וזוהי לכאורה תוספת חשיבות להברכה לברך על מין חשוב בעצם משום שחביב אצל המברך, ואולם מעלת חביב לפי שיטת הרמב"ם דהיינו מה שחביב לו עכשיו להקדימו באכילתו, היינו על דרך סברת תרומת הדשן (סי' לב; מובא בב"י סי' קסח): דכל ברכת נהנין תליא בחביבות, דעל חביבות הנאתו הוא מברך ומשבח, וזוהי מעלה בהרגשה של המברך בעת הברכה.
ומעתה יש לומר דזוהי העצה שלא יתמהמה מלאכול את החביב לו להקדימו כדי לא לגרע מעלה זו 'דעל חביבות הנאתו הוא מברך ומשבח', וכלפי זה לא מזיק הטעימה קצת של המין השני שמפסיק בין אכילה זו להברכה. [הרה"ג ר' דוד דזימטרובסקי שליט"א].
אולם באמת האירו את עיני שמקור דברי המשנ"ב הינם דברי הלבוש (סי' ריא סעיף ב):
ובכל מקום שמברך על האחד מפני חשיבותו או מפני חביבותו יאכל ממנו קצת, ואם רצה אחר כך לאכול מן השני הרשות בידו, בין אם נפטר בברכה ראשונה בין אינו נפטר בברכה ראשונה וצריך לברך שנית על זה ואוכלו, ואחר כך חוזר ואוכל מן הראשון בלא ברכה, שאין הברכה השנייה הפסק.הרי מבואר מתוך דברי הלבוש דלא מיירי כלל על מעלת חביב במסוים, אלא בכל מקום שמברך על אחד מפני חשיבותו, ואף מטעם מעלה אחרת כגון מעלת מין שעה בדליכא חביב, שסדר האכילה הוא שדי שיאכל ממנו קצת, והחידוש הוא דלא נימא שצריך לסיים את אכילת כל הדבר שבירך עליו ואח"כ לפנות אל הדבר השני, אלא סגי בטעימה גרידא.
ובאמת צ"ב, מה הצד שנזקיקו לסיים אכילת כל הדבר, מהיכי תיתי. ולכאורה נראה מזה דס"ד שדין הקדימה כולל בתוכו גם הקדמת האכילה ולא רק הקדמת הברכה, אלא שלזה די שטועם ולא צריך שיסיים כל האכילה.
והראו שבשיעורי מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל רצה לייסד כן מכח הקושיא, הרי ברכה שלפני האכילה היא רק מדרבנן, ואיך יתכן להביא מקרא לקדימה בברכות [ועי' פנ"י]. אלא דבאמת דין הקדימה אינו בברכה במסוים, אלא באכילה, שאם יש לפניו כמה מינים צריך להקדים ולאכול המוקדם בברכה. וכה"ג מצינו (שו"ע סי' רעא סעיף ט) שמכסים את הפת בשעת קגידוש מפני בושתה של פת, והיינו משום שיש להקדים אכילת הפת [עי' באבן העוזר שם].
ויעו"ש שביאר לשון 'מוקדם לברכה' דנקט הגמ' דהיינו דווקא לאחר תקנת חז"ל דין הברכה, אבל אה"נ יסוד דין הקדימה הוא בהאכילה, עכ"ד.
ועוד הוסיף הלבוש "ואחר כך חוזר ואוכל מן הראשון בלא ברכה, שאין הברכה השנייה הפסק", והיינו בגוונא שאין ברכותיהן שוות, ומברך על המין השני, דאין הברכה הפסק, והמשנ"ב השמיט תיבות אלו, ועל כן לא נתבררה לן כוונתו.
ובאמת שכפי הנראה מקור דברי הלבוש היינו בלשון הרא"ש (סי' כו) והעתיקו הטור כאן:
אמר עולא מחלוקת בשברכותיהם שוות דר' יהודה סבר מין ז' עדיף ורבנן סברי חביב עדיף פי' אם אחד מהמינים חביב תדיר עליו אפילו רוצה עתה לאכול מין אחר תחלה מברך על החביב ויאכל ממנו קצת ואח"כ יאכל מין אחר דחביב דלרבנן כמו מין שבע דלר' יהודה וכו'.
ויש להפליא על דברי המעדני יו"ט (אות ה):
ואח"כ יאכל מין אחר. ויברך עליו ואח"כ יחזור ויאכל מהפרי הראשון שהתחיל וא"צ לחזור לברך עליו פעם שנית שזה שאכל בינתיים מהפרי האחר ובירך עליו לא הוי הפסקה כיון שדעתו היה לאכול מזה. תהר"י.
וצ"ב, אטו צריך לברך על מין אחר כאשר ברכותיהן שוות.