ראיתי חמותי כי בין הזמנים נותן מקום לביטוי חפשי להגיגינו ואמרתי אעשה כן גם אנוכי, הא לכם רעיון נחמד ששמעתי מאאמו"ר שליט"א.
גמ' ערוכה היא (ברכות מט.) "וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ - לא יצא ידי חובתו", וצ"ב מה באמת הקשר בין אכילתינו לברית ותורה, הלא בברכת המזון עסקינן, וא"כ מה הענין להודות על הברית והתורה בברכת המזון.
ובאמת כבר עצם ההודאה על האכילה - "ועל אכילת מזון"- צריכה ביאור, דבשלמא בברכה ראשונה שנתקנה ע"י משה רבינו על המן מוזכר רק הכח הזן, ולא האכילה בעצמה (כי באמת לא היה במן אוכל גשמי, אלא רק הכח המזין שבאוכל, ואכמ"ל) כי זה חסד עצום של השפעת החיים עלינו, אבל להודות על הפעולה הגשמית עצמה – מדוע?
עוד צריך ביאור במה שאנו אומרים בסוף הברכה "כאמור ואכלת" וכו' איפה הראיה על מה שאמרנו לעיל, הרי כשאומרים כאמור הכוונה שאנו עושים כן כמו מה שנאמר בפסוק פלוני, ואיפה בפסוק יש ראיה שצריך להודות על ברית ותורה, הרי בפסוק מוזכר רק ענין הארץ.
ובאמת היא גופא קשיא, למה באמת צריך להודות על הארץ כהודאה על המזון, הלא אם אנו היינו מנסחים את הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת את ה' א' על..." לכאו' היינו גומרים את הפסוק "המזון אשר נתן לך" ואיך ולמה נכנס כאן ענין הארץ.
והנראה שזה גופא ביאור הענין, כי באמת אכילתו של גוי היא פעולה גשמית בלבד, אבל עם ישראל- מכח הברית הארץ והתורה ניתן לנו רוממות שגם לאכילתינו יש איכות אחרת (זה פשוט שענין הברית הוא לקדש את הגוף, וכן התורה מקדשת אותנו ומצילה מכוחות החומר וכמ"ש "בראתי יצה"ר- בראתי לו תורה תבלין", וכן קדושת ארץ ישראל הוא כח הקדושה בבחינת המקום) וע"כ בברכה זו כשרוצים לבוא ולהודות על האכילה, מוכרחים בעצם להודות על עיקר הדבר, והוא הברית ותורה והארץ, שהם נותנים לעם ישראל את האיכות הרוחנית בכל דבר, ורק אח"כ אפשר להודות גם על פעולת האכילה הגשמית, כי עכשיו כבר היא בעלת איכות מרוממת, וע"כ אפי' אם אוכל לחם בחוץ לארץ גם מודה על הארץ, כי זה לא רק ארץ שמוציאה מזון, הרי זה גם כל אדמה עושה, אלא ארץ שבה ניתן לנו כח להוציא את כח הזן מתוך המזון ע"י פעולה גשמית (ואעפ"כ) מרוממת.