קנאת סופרים תרבה חכמה

[מבקש חכמה]

מעניין הוא גלגולו של ביטוי.

ראשיתה של מימרא זו במסגרת דיני השגת גבול בסוגיה בבבא בתרא (כא-כב) ובה היתר למלמדים להורות לתלמידים אפילו שיש כבר מלמדים לפניהם ואין לחשוש לפגיעה בהם שכן אדרבא "קנאת סופרים תרבה חכמה" ומשום המצוה של תלמוד תורה יש להתיר זאת.
מעניין שהרמב"ם שהביא את ההלכה שינה קצת בטעם הגמרא וכתב (הלכות ת"ת ב,ז): "נאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר." וראה בעבודת המלך ובמשנת יעקב שדנו בגרסת הרמב"ם בגמרא.
ובוודאי שאין הכוונה בתחילה למידת הקנאה כי אם לצורך בשיפור לימוד התורה וחיזוק התורה.
וראה בדיונים הארוכים של הפוסקים סביב מינוי כלי קודש והשגת גבול ברבנים, שוחטים, ושאר מצוות (בין היתר בתשובה מעניינת בשו"ת משיב דבר (ב,ח) כנגד "הצעיר", אשמח לדעת מיהו הצעיר הזה? וראה גם בשו"ת מנחת יצחק ד, עה שהביא דברים נפלאים מהחזון איש על הדין שנקבע באמרית "קנאת סופרים תרבה חכמה" והשפעתו על המציאות).

אך אין "ביטוי יוצא מידי פשוטו" וכבר בתקופת הראשונים נתפרש הביטוי בתחום המידות.
רבינו יונה בפירושו לאבות (ד, כא) מציין שזו קנאה שאינה פסולה: "ויש דרך טובה בקנאה ואם אחרת טובה ממנה מה שאחז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה כי על ידי שרואה חבריו קדושים וחכמים גם הוא חפץ להיות כמותם ומפני הקנאה מרבה על חכמתו וטורח ומוסיף לעשות טובה וללכת בדרך ישרה."
וכן הוא בספר המשלים לר"י ג'יקטילא (לא).
אמנם רבינו יונה מדגיש שהעיקר הוא שלא ללמוד מתוך קנאה אלא מתוך הרצון הטהור לקיום המצווה (וראה במגן אבות לרשב"ץ שהבהיר את הדברים). בכך מיושבת הערת המהרש"א על הלשון "קנאת סופרים" ולא נקט "קנאת חכמים" שכן החכמים לומדים בלא המימד של הקנאה (ואולי זו כוונתו של המהרש"א בתירוצו שהחכם נוספת בו חכמה ממילא וצ"ע לפי הפשט נראה שסופרים היינו המלמדים וזהו ההקשר שם).
וכך כותב בעל הרוקח בספר סודי רזיי בפתיחה: "כל מצוה עשה בסתר שנאמר (מיכה ו, ח) והצנע לכת עם אלקיך ואם תעשה כדי שילמדו ממך עשה בפני הכל כגון תפילין וציצית ותלמוד תורה שקנאת סופרים תרבה חכמה ומצות." דהיינו הפן החיובי שבקנאה מאפשר לאדם לעשות מצוות בפרהסיא בכדי להוות מקור לחיקוי ולקנאה.
וראה בדיונו המרתק של ה"דדברי יציב" חו"מ סה על היכי תמצי לאיסור לא תחמוד בד"ת.
ובשפתי צדיקים למהר"ם מרימנוב פרשת וירא כבר מצינו קנאה כזו שהיא לכתחילה:
"לא ודאי צריכין לחלק ולומר שיש קנאה הבא מצד ענוה כמו שאמר החסיד בעל חובת הלבבות ע"ה (עיין שער הכניעה פרק י) דעיקר מדת ענוה הוא שיגדיל שפלותו בעצמו דהיינו אם עושה איזה מצוה או איזה הנהגה טובה לא יחזיק טובה לעצמו, רק אדרבה ידמה בעיניו שעדיין לא עשה כלום ולא יצא ידי חובתו נגד מה שהוא חייב לעשות באהבה עצומה ובזריזות בחפיצה ובתשוקה ובדביקות גדול. אבל אם רואה מחבירו עושה מצוה כזאת יקנא אותו ויאמר בלבו כך הוא ראוי ונכון לעשות כמו שזה עושה בלב שלם ובכל אופן היותר טוב וזה הקנאה בא מכח עניוות, ועל זה אמרו חז"ל (אבות ד, ד) מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם, ר"ל שידמה בלבו שכל אדם הוא טוב יותר ממנו."

[מגיב ומניב]

דברים מענינים מאוד בענין 'קנאת סופרים תרבה חכמה', ראה בדברי מרן בחזו"א על עניני אמונה ובטחון ועוד (שנד' בשילהי טהרות) פרק ג אותיות יד-טו. ולפי הדברים שמביא שם בשם הגהות יד שאול דקנאת סופרים שייך רק במקרי דרדקי ולא במלמדים משנה וגמ', מבואר היטב הא דקרי ליה קנאת סופרים ולא קנאת חכמים, דסופרים הוי כינוי לעוסקים בתורה שבכתב, ראה נדרים לז,ב. ובאמת הוא כינוי מיוחד למלמדי תינוקות כדאיתא בקידושין פב,א, ומיושבת היטב קושיית רבינו המהרש"א.

[מחשב מסלול]

כתב בספר החסידים סימן ס"ד, אל ישבח עשיר בפני עשיר אחר ולא סופר בפני סופר אחר, וכן כל איש שהוא מעניינו. אבל ירא שמים מותר לספר בשבחו בפני ירא שמים אחר, שאינו מתקנא בו אלא מוסיף חכמה ואומר אעשה כמעשיו. (יוסף אומץ חלק ג פרק המידות אות א').

ובהערת כת"י הנדפס במהדור"ח - כתב רבי חיים אולמא: וכן הוא אומר, מי יתן כל עם השם נביאים (שם). וכן: קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כא, א; כב, א).