כדכד כתב:שבעסק מחללים שבת בעצם היותו עסק ובדירה גרים ולכן גם אם יש שם חילול שבת אין זה נזקף על בעל הבית
לא זכיתי להבין. חלק משימושי הדירה המצויים כמו בישול, הדלקת אור וכו', הינם דברים שהם בגדר חילול שבת.
כדכד כתב:שבעסק מחללים שבת בעצם היותו עסק ובדירה גרים ולכן גם אם יש שם חילול שבת אין זה נזקף על בעל הבית
עושה חדשות כתב:אשה שעשתה הפסק טהרה כדין, אבל במוך דחוק שהניחה אח"כ נמצא כתם. באופן שיש לה מכה ידועה שאפשר לתלות בה. ואמנם על הפסק טהרה ל"מ תלייה כי סו"ס לא הפסיקה בטהרה וה"ה מוחזקת בטומאה, אבל אחרי שעשתה הפסק כדין, ואין נתינת המוך מדינא אלא מנהג טוב בעלמא, אולי כבר נחשבת מוחזקת בטהרה לענין תלייה במכה? (זכורני שעסקו בזה, אשמח למקורות).
יעקל כתב:שנינו באבות (אם אני לא טועה) ולא המדרש עיקר אלא המעשה. ומצד שני, מבואר (לדעתי הקלושה) בילקוט הושע דלהלן שלא המעשה עיקר אלא המדרש, והראיה שהעיקר שיש שלום ביניהן ולא מחלוקת, דהיינו לא קנאה ולא תאוה ולא כבוד, וגם אם הם עובדי אלילים.
תקכ ד יז, חבור עצבים אפרים הנח לו ב"ר פרשה לח רבי אומר גדול השלום שאפילו עובדים אלילים ושלום ביניהם כביכול אינו יכול לשלוט בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מהו אומר הושע י כ חלק לבם עתה יאשמו הא גדול השלום ושנואה המחלוקת
אשמח להסבר בעניין.
...אמר רבי יוחנן ג' דברים נתנו מתנה לעולם ואלו הן התורה והמאורות והגשמים התורה מנין שנאמר (שמות לב) ויתן אל משה וגו' המאורות מנין שנא' (בראשית א) ויתן אתם אלהים ברקיע השמים גשמים מנין שנאמר (ויקרא כו) ונתתי גשמיכם בעתם רבי עזריה בשם רבי יהודה ב"ר סימון אומר אף השלום שנאמר (שם) ונתתי שלום בארץ....
אותן של דור המבול לא נשתיירה מהן פליטה ואלו של דור הפלגה נשתיירה מהם פליטה, אלא דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל שנא' (שם /איוב/ כד) גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו, לפיכך לא נשתייר מהן פליטה אבל אלו על ידי שהיו אוהבים זה את זה שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת לפיכך נשתיירה מהן פליטה,
עושה חדשות כתב:ר' נוריאל, לא הבנתי מה זה עונה על השאלה.
כעת ראיתי באלשיך - ושמא תאמר הלא גם להם נחלה ערים לשבת בקרב אחיהם, אינו נקרא נחלה כי אם כנותנים להם ישראל מחלקם בתורת צדקה ערים לשבת, וזהו ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו, הנה כי אך דלים המה.
ועצ"ע במה זה מתבטא. ואולי איה"נ אין הבדל 'בשטח', והלוויים גרים באר"י באותם תנאים כמו שאר השבטים, וכל החילוק הוא באופן השגת הנחלה, שהם "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן".
עושה חדשות כתב:האם יש בקדמונים למה לא קבעו חג וזכרון לנס של מפלת סנחריב, (או שזה חלק מהטענה שלא אמרו שירה).
נוריאל עזרא כתב:יעקל כתב:שנינו באבות (אם אני לא טועה) ולא המדרש עיקר אלא המעשה. ומצד שני, מבואר (לדעתי הקלושה) בילקוט הושע דלהלן שלא המעשה עיקר אלא המדרש, והראיה שהעיקר שיש שלום ביניהן ולא מחלוקת, דהיינו לא קנאה ולא תאוה ולא כבוד, וגם אם הם עובדי אלילים.
תקכ ד יז, חבור עצבים אפרים הנח לו ב"ר פרשה לח רבי אומר גדול השלום שאפילו עובדים אלילים ושלום ביניהם כביכול אינו יכול לשלוט בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מהו אומר הושע י כ חלק לבם עתה יאשמו הא גדול השלום ושנואה המחלוקת
אשמח להסבר בעניין.
נמצא גם במדרש רבה לח, ו.(בשינוי לשון קלים). ושם( ו, ה). נכתב:...אמר רבי יוחנן ג' דברים נתנו מתנה לעולם ואלו הן התורה והמאורות והגשמים התורה מנין שנאמר (שמות לב) ויתן אל משה וגו' המאורות מנין שנא' (בראשית א) ויתן אתם אלהים ברקיע השמים גשמים מנין שנאמר (ויקרא כו) ונתתי גשמיכם בעתם רבי עזריה בשם רבי יהודה ב"ר סימון אומר אף השלום שנאמר (שם) ונתתי שלום בארץ....
א"כ לפי דברי ר' יהודה ב"ר סימון אפשר לומר שמה שנאמר שהעיקר הוא המעשה הוא לגבי תורה שהיא אחת מד' מתנות. אך לא לגבי המתנה הרביעית שהיא השלום.
וגם לכו"ע ראה שם במדרש רבה שעשה חילוק בין דור המבול לפלגה וז"ל:אותן של דור המבול לא נשתיירה מהן פליטה ואלו של דור הפלגה נשתיירה מהם פליטה, אלא דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל שנא' (שם /איוב/ כד) גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו, לפיכך לא נשתייר מהן פליטה אבל אלו על ידי שהיו אוהבים זה את זה שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת לפיכך נשתיירה מהן פליטה,
הרי שדור הפלגה זכו בניגוד לדור המבול שתישאר מהם פליטה. וזה בגלל השלום אך לא ניצולו מכל וכל א"כ לא סותר שודאי שהמעשה עיקר אך יש גם מעלה לשלום אך כיון שהוא לא עיקרי לא ניצולו לגמרי. ואולי זה הכוונה שכתוב שם:"רבי אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהן כיון ששלום ביניהם".
והכוונה שנאמר כביכול אפשר לומר ששכן יכול רק לא לגמרי.
אי נמי שגם למי שסובר שזו לא מתנה בפני עצמה עדיין הוא יוצא מן הכלל שנאמר ונתתי שלום בארץ. כיוון שנזכר להדיא הרי שיש בו מעלה מיוחדת ואפשר לרמוז "ונתתי שלום בארץ" וכתוב "והארץ לעולם עומדת" א"כ נסמכה תיבת שלום לתיבת ארץ לומר שכמו שהארץ לעולם עומדת אף מי שיש בו שלום יש בו קיום לעולם.
עושה חדשות כתב:בע"ח גובה את השבח, האם זה כולל גם מגדל עשרים קומות של דירות יוקרה וכד'?
איתן נוי כתב:מי שיש לו אבטיח גדול (וכה"ג) שלא נכנס למקרר כמות שהוא, האם מותר לו לקלף את כולו כדי שיוכל להיכנס למקרר- חתוך. מחד גיסא אמנם עושה זאת לצורך העכשווי אך לא לצורך האכילה דעכשיו. כמו"כ סו"ס בורר לאחר זמן ושלא לצורך אכילה?
או דלמא כל מאי דהתירו אי"ל הווא דווקא לצורך אכילה ולא לכל צורך אחר?
עזריאל ברגר כתב:איתן נוי כתב:מי שיש לו אבטיח גדול (וכה"ג) שלא נכנס למקרר כמות שהוא, האם מותר לו לקלף את כולו כדי שיוכל להיכנס למקרר- חתוך. מחד גיסא אמנם עושה זאת לצורך העכשווי אך לא לצורך האכילה דעכשיו. כמו"כ סו"ס בורר לאחר זמן ושלא לצורך אכילה?
או דלמא כל מאי דהתירו אי"ל הווא דווקא לצורך אכילה ולא לכל צורך אחר?
לפי הפוסקים שסבורים שדיני בורר הם רק בעניני אכילה (אבל - לדוגמא - אין בורר בכלים) - אולי יש מקום לדבריך.
אבל לפי הדעה הרווחת שדיני בורר נאמרו בכל דבר - ה"ה שנאמרו לכל צורך, וכל ברירה שהיא לצורך שימוש מיידי - אינה נחשבת "בורר לאחר זמן", וכאן נראה שזהו צורך שימוש מיידי.
איתן נוי כתב:עזריאל ברגר כתב:איתן נוי כתב:מי שיש לו אבטיח גדול (וכה"ג) שלא נכנס למקרר כמות שהוא, האם מותר לו לקלף את כולו כדי שיוכל להיכנס למקרר- חתוך. מחד גיסא אמנם עושה זאת לצורך העכשווי אך לא לצורך האכילה דעכשיו. כמו"כ סו"ס בורר לאחר זמן ושלא לצורך אכילה?
או דלמא כל מאי דהתירו אי"ל הווא דווקא לצורך אכילה ולא לכל צורך אחר?
לפי הפוסקים שסבורים שדיני בורר הם רק בעניני אכילה (אבל - לדוגמא - אין בורר בכלים) - אולי יש מקום לדבריך.
אבל לפי הדעה הרווחת שדיני בורר נאמרו בכל דבר - ה"ה שנאמרו לכל צורך, וכל ברירה שהיא לצורך שימוש מיידי - אינה נחשבת "בורר לאחר זמן", וכאן נראה שזהו צורך שימוש מיידי.
אשמח להרחבה במקורות.
יעקל כתב:תודה על התשובה, הרב נוריאל.
בכ"ז עדיין לא מובן לי : כולנו יודעים שבית שני נחרב בעוון שנאת חינם, וא"כ מבואר שהמדרש כן עיקר, והדרא קושיא לדוכתא, אחרת המקדש עדיין היה קיים ?!
נוריאל עזרא כתב:יעקל כתב:תודה על התשובה, הרב נוריאל.
בכ"ז עדיין לא מובן לי : כולנו יודעים שבית שני נחרב בעוון שנאת חינם, וא"כ מבואר שהמדרש כן עיקר, והדרא קושיא לדוכתא, אחרת המקדש עדיין היה קיים ?!
לא הבנתי, אם הוא נחרב בגלל שנאת חינם איך זה מלמד שהמדרש עיקר? שנאת חינם היא מעשה וכיון שחטאו המעשה שהוא עיקר נחרב.
יעקל כתב:לא ולא! שנאת חינם היא רגש הלב ולא מעשה (כמו האהבה) שהתורה אסרה להרגיש אותו ושעל האיש הישראלי לעבוד ולבערו מקרבו.
יוסף חיים אוהב ציון כתב:איתן נוי כתב:עזריאל ברגר כתב:איתן נוי כתב:מי שיש לו אבטיח גדול (וכה"ג) שלא נכנס למקרר כמות שהוא, האם מותר לו לקלף את כולו כדי שיוכל להיכנס למקרר- חתוך. מחד גיסא אמנם עושה זאת לצורך העכשווי אך לא לצורך האכילה דעכשיו. כמו"כ סו"ס בורר לאחר זמן ושלא לצורך אכילה?
או דלמא כל מאי דהתירו אי"ל הווא דווקא לצורך אכילה ולא לכל צורך אחר?
לפי הפוסקים שסבורים שדיני בורר הם רק בעניני אכילה (אבל - לדוגמא - אין בורר בכלים) - אולי יש מקום לדבריך.
אבל לפי הדעה הרווחת שדיני בורר נאמרו בכל דבר - ה"ה שנאמרו לכל צורך, וכל ברירה שהיא לצורך שימוש מיידי - אינה נחשבת "בורר לאחר זמן", וכאן נראה שזהו צורך שימוש מיידי.
אשמח להרחבה במקורות.
זה לא שימוש לאכילה.
נוריאל עזרא כתב:יעקל כתב:לא ולא! שנאת חינם היא רגש הלב ולא מעשה (כמו האהבה) שהתורה אסרה להרגיש אותו ושעל האיש הישראלי לעבוד ולבערו מקרבו.
אני מבין אחרת. אבל אקח לי את הזמן קצת לעיין במקורות על זה בע"ה. אם יהיה חדש אעדכן. ואיך שלא יהיה הרי כתוב שלא נהגו כבוד זה בזה וכן העניין שלא מיחו בעניין קמצא ובר קמצא ועוד. כך שגם להבנתך היה כאן מעשה.
וחייב לשלש את זמן למידתו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבעל פה ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא גמרא.
יעקל כתב:אגב בדברי הר"מ וז"ל וכל דבר שלא נמסר למשה, אם מצד שהוא פרטים מתחדשים, אם מצד וכו' ע"כ, איך זה מסתדר עם מאמר המדרש ואפי' כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נמסר למשה בסיני ?
עושה חדשות כתב:"המתפלל צריך שיתן עיניו למטה". האם זה מתקיים גם בעיניים עצומות?
צופה_ומביט כתב:זה לשון הרמב"ם שם:וחייב לשלש את זמן למידתו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבעל פה ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא גמרא.
ועיקר הדברים מבוארים בהקדמת הרמב"ם לפיה"מ, שכל מצוה שניתנה למשה בפירושה ניתנה, וכשנכתבה התורה שבכתב נמסרה עם פירושה, סוכה - מהי סוכה, טוטפות - מהן טוטפות, וכן עזה"ד, וכן פירוש הפסוקים בדרך אחד של פשט [ועל זה נאמר שתרגום אונקלוס נמסר מסיני ע"מ למסרו לישראל כולם, והוא רק פן אחד משבעים פנים לתורה] - ופירוש זה הוא הנקרא "תורה שבעל פה". תורה ממש, שנמסרה למשה בעל פה ולא נכתבה. וכל דבר שלא נמסר למשה, אם מצד שהוא פרטים מתחדשים, אם מצד שבעים פנים לתורה, אותו מוציאים חכמי ישראל במידות שהתורה נדרשת בהן או בכל דרכי הלימוד.
וזהו מקביל בדיוק לג' חלקי התורה: מקרא, משנה, תלמוד. מקרא זו תורה שבכתב, משנה הן ההלכות הפסוקות בתורה שבעל פה, ותלמוד הוא הבנת דבר מתוך דבר במה שלא נתפרש בכתב ולא נמסר כצורתו בעל פה. [ואם יילמד דבר בתלמוד ויוכרע דינו בסנהדרין שעמדו למניין - יהפוך דין זה אצל הדורות הבאים למשנה, כי אליהם כבר מגיע הדבר כהלכה קבועה ופסוקה].
ומעתה אין שום הבדל בשם "תלמוד" בין הוצאת דבר מתוך דבר במה שלא נתפרש במשנה או במה שלא נתפרש במקרא. כל "עמל התורה לפרש דקדוקי" מה שלא נתפרש להדיא, אלא צריך להוציאו מתוך מה שלפנינו - הוא נקרא תלמוד.
כנלענ"ד.
שכֹל שני אנשים בהיותם שווים בשכל ובעיון ובידיעת העיקרים שיוציאו מהם הסברות לא תפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים.
איתן נוי כתב:האם דברו כאן היכן שהוא בעניין סוגיית עוף הפט"ם והסוגייא?
איתן נוי כתב:האם מותר לומר פסוקים שלפני הלימוד, בתשעה באב?
כמו"כ מה דין אמירת פסוקים שלאחר תפילת שחרית?
לגבי מי שצריך לעשות הבדלה על יין הדין שאינו אומר את הפסוקים.
משתמשים הגולשים בפורום זה: Google [Bot] ו־ 167 אורחים