וכי ילקה אינו מצווה ואינו עושה?

[אליהו בן עמרם]

חזקוני בראשית פרק ג' פס' ט"ז:
"אל האשה אמר, שאלו גויים את רבי יהושע למה נתקללה חוה על אכילת עץ הדעת מאחר שעדיין לא נוצרה בשעת הצווי?"
תשובה שניה ב"חזקוני" שם:
"דבר אחר:
היא כללה עצמה באזהרה, כשאמרה: ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו."

ולכאורה, באמת לא נצטוותה, וכיצד תחויב בעונש אם מכניסה וכוללת עצמה ב"התנדבות" באיסור?
לדוגמא: אישה שלא חייבת במצות עשה שהזמן גרמא, כגון תקיעת שופר, ומכניסה עצמה לחיוב, האם תענש אם לא גמרה לשמוע את כל התקיעות המחוייבות, בדיוק כמו איש שביטל מצות עשה שמחוייב בה? לכאורה פשוט שלא.

[עזריאל ברגר]

אולי סוג של נדר?

[צופה_ומביט]

אינו דומה כלל להתנדבות לקיים מצוה מעשית, עאכו"כ כשאומרת בפיה שאינה מצווה אלא מתנדבת.

משא"כ כאן היא אמרה לנחש שאלקים ציווה אותה לא לאכול, וכשהיא עוברת על זה א. שוויא אנפשה חתיכה דאיסורא, ב. היא מחללת שם הקב"ה כמי שעובר על דיבורו.

משל למה"ד: מי שיאמר לחילוני (או לילדיו שלו, או לתלמידיו) שדבר פלוני אסור מה"ת, ולאחר מכן יעבור עליו בפניהם.

ועוד: אולי כוונת החזקוני שאדם אמר לה שגם היא מצווה. והיא סברה/ידעה שהיא מצווה, ועכ"ז עברה. כה"ג בוודאי אין שום חילוק בינה למצווה באמת ועובר. זו אותה מרידה. (ונשאר רק לדון על פגם העץ עצמו האם חל בה בכה"ג, ובכלל באם נניח שלא היתה בכלל הציווי - איך נבין מציאות זו שלאשה מותר לאכול מעץ הדעת, וכי הוא לא יפעל בה? וכי לא תזיק לאדם שהיא אשתו בהתחברותה עמו?).

[סגי נהור]

לכאורה פשט דברי החזקוני, שבוודאי כוונת הציווי היתה שאף חוה לא תאכל, אלא שהיתה חוה יכולה להציל נפשה מן הקללה בטענה שלא נוצרה בשעת הציווי, אבל כיון שהודתה ואמרה בפירוש שאף היא כלולה באזהרה ממילא בטלה טענתה.

[אליהו בן עמרם]

לכאורה פשט דברי החזקוני, שבוודאי כוונת הציווי היתה שאף חוה לא תאכל, אלא שהיתה חוה יכולה להציל נפשה מן הקללה בטענה שלא נוצרה בשעת הציווי, אבל כיון שהודתה ואמרה בפירוש שאף היא כלולה באזהרה ממילא בטלה טענתה.

נראה לכאורה דחוק, כי העיקר חסר מן הספר בתירוץ זה, למה באמת פשוט שהיא בכלל הציווי?
בתירוץ א' שם באר, כיון שהיא היתה אבר מאבריו וכל אבריו בכלל הציווי.
אבל בתירוץ ב', שהבאתי לעייל, לדבריך הוא לא מבאר למה פשוט שהיא בכלל הציווי, רק דוחה טענה אפשרית שלה להצלת עצמה. ומאי ס"ד?
לכן, לענ"ד זה נשמע דחוק בדבריו.

[אליהו בן עמרם]

אינו דומה כלל להתנדבות לקיים מצוה מעשית, עאכו"כ כשאומרת בפיה שאינה מצווה אלא מתנדבת.

משא"כ כאן היא אמרה לנחש שאלקים ציווה אותה לא לאכול, וכשהיא עוברת על זה א. שוויא אנפשה חתיכה דאיסורא, ב. היא מחללת שם הקב"ה כמי שעובר על דיבורו.

משל למה"ד: מי שיאמר לחילוני (או לילדיו שלו, או לתלמידיו) שדבר פלוני אסור מה"ת, ולאחר מכן יעבור עליו בפניהם.

ועוד: אולי כוונת החזקוני שאדם אמר לה שגם היא מצווה. והיא סברה/ידעה שהיא מצווה, ועכ"ז עברה. כה"ג בוודאי אין שום חילוק בינה למצווה באמת ועובר. זו אותה מרידה. (ונשאר רק לדון על פגם העץ עצמו האם חל בה בכה"ג, ובכלל באם נניח שלא היתה בכלל הציווי - איך נבין מציאות זו שלאשה מותר לאכול מעץ הדעת, וכי הוא לא יפעל בה? וכי לא תזיק לאדם שהיא אשתו בהתחברותה עמו?).

לענין הבאור האפשרי מצד "שוויא אנפשא חתיכה דאיסורא", יש לעיין בדבר מכמה צדדים:
א. בקצה"ח סי' ל"ד הביא 2 אפשרויות לבאר. מצד נאמנות לכאורה לא שייך לבאר כאן, כי את העונש קיבלה מא-ל דעות שיודע שלא נצטוותה.
ב. אם מצד "קבלת איסור" כ"שבועה" - א"כ לכאורה איננה עוברת על הציווי עצמו של הקב"ה אלא על "שבועה". ודל מהכא, שעוד לא היה קיים ענין "שבועות" לפני מתן תורה, מ"מ גם אם נימא ששייך, צריכה להענש רק כמי שעובר על שבועת עצמו, ולא צריכה להענש כמי שהמרה פי ה' על אכילת עץ הדעת. (לכאורה "שוויא אנפשיה" של חזיר לדוגמא - אינו מחיל איסור "חזיר" אלא רק איסור שבועה).
ג. באחרונים (פרי יצחק ח"ב) כתבו, שאין דין "שוויא אנפשיה" בדבר ידוע שהוא מותר.

[מקדש מלך]

חזקוני בראשית פרק ג' פס' ט"ז:
"אל האשה אמר, שאלו גויים את רבי יהושע למה נתקללה חוה על אכילת עץ הדעת מאחר שעדיין לא נוצרה בשעת הצווי?"
תשובה שניה ב"חזקוני" שם:
"דבר אחר:
היא כללה עצמה באזהרה, כשאמרה: ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו."

ולכאורה, באמת לא נצטוותה, וכיצד תחויב בעונש אם מכניסה וכוללת עצמה ב"התנדבות" באיסור?
לדוגמא: אישה שלא חייבת במצות עשה שהזמן גרמא, כגון תקיעת שופר, ומכניסה עצמה לחיוב, האם תענש אם לא גמרה לשמוע את כל התקיעות המחוייבות, בדיוק כמו איש שביטל מצות עשה שמחוייב בה? לכאורה פשוט שלא.

יתכן שלפני קבלת התורה אכן היה בידיו של כל אדם לשנות את מצבו ולקבל על עצמו עול עבודת ה' על פי בחירתו. ומעין אותו עניין אומרים עם האבות שיש דעות שיצאו מכלל בני נח (לחומרא, או אף לקולא) כי קבלו על עצמם עולו של מקום. ולאחר מתן תורה (שגם הוא היה על ידי אמירת נעשה ונשמע) נקבע שכל זרע האבות הם ממלכת כהנים וגוי קדוש ואין הדבר תלוי בבחירתם, ואם ירצו להצטרף אליהם נזקקים למילה וטבילה וכו'. וראה מה שביאר בזה בדרך ה' לרמח"ל בביאור החילוק בין ישראל לאומות העולם לאחר מתן תורה.

[צופה_ומביט]

לענין הבאור האפשרי מצד "שוויא אנפשא חתיכה דאיסורא", יש לעיין בדבר מכמה צדדים:
א. בקצה"ח סי' ל"ד הביא 2 אפשרויות לבאר. מצד נאמנות לכאורה לא שייך לבאר כאן, כי את העונש קיבלה מא-ל דעות שיודע שלא נצטוותה.
ב. אם מצד "קבלת איסור" כ"שבועה" - א"כ לכאורה איננה עוברת על הציווי עצמו של הקב"ה אלא על "שבועה". ודל מהכא, שעוד לא היה קיים ענין "שבועות" לפני מתן תורה, מ"מ גם אם נימא ששייך, צריכה להענש רק כמי שעובר על שבועת עצמו, ולא צריכה להענש כמי שהמרה פי ה' על אכילת עץ הדעת. (לכאורה "שוויא אנפשיה" של חזיר לדוגמא - אינו מחיל איסור "חזיר" אלא רק איסור שבועה).
ג. באחרונים (פרי יצחק ח"ב) כתבו, שאין דין "שוויא אנפשיה" בדבר ידוע שהוא מותר.

דבר ראשון, אני חושב שאתה מאד מחמיר ברצון להשוות את עניין הפרשה והחטא הזה להלכות ופרטיהן שאחרי מתן תורה.

דבר שני, כשהיא קיבלה על עצמה את האיסור - במילים כאלה שהקב"ה ציווה גם אותה ולא רק את אדם, הרי שקיבלה על עצמה גם את העונש כמו של אדם. הכל כלול בהתחייבות שלה, להיות כמותו.

דבר שלישי, לגבי שלא היה קיים עדיין עניין שבועה וכו'. היסוד שדיבור האדם על עצמו - מה שהוא מקבל על עצמו בוודאי ובדיבור - מחייב אותו, ואף את זרעו אחריו לעולם, חיוב גמור - הוא יסוד היסודות של כל התורה, ובלעדיו כולנו פטורים מכל התורה, כי לא אנחנו עמדנו בסיני וקיבלנו את התורה על עצמנו, ולא אנחנו חיינו בזמן מרדכי ואסתר וקיבלנו פורים על עצמנו וכו', ולמה שהתחייבות אבותינו תחייב אותנו. ורואים שאכפת לקב"ה שהחיוב יבוא מהמתחייב ולא בכפיה ובכוח מהקב"ה. אלה הן כל הבריתות שכרת ה' עם ישראל המפורשות בתורה [ובמכילתא עה"פ אנכי שלא גזר עליהם כלום ולא רצה לגזור עליהם כלום עד שלא קיבלו מלכותו ברצון ואמרו הן, עיי"ש], ויסודן הוא ההנחה הפשוטה המובנת לכל אדם [לפני שהתקלקלו הבריות] שהתחייבות של אדם - מחייבת אותו. כי מותר האדם מן הבהמה, והדעת והרצון וההתמסרות למשהו - ברובד של "אדם" - הן מציאות והיא מחייבת. ומשום שהוא מחוייב - מחוייב גם זרעו.
נמצאנו למדים, שהדבר הזה שרצון המבוטא בדיבור ברצינות הוא מחייב - הוא יסוד האדם ויסוד התורה. עאכו"כ אותו אדם עצמו שנברא בנפיחת פיו של הקב"ה והיתה בו הנשמה לרוח ממללא, וכלשון רש"י "[נפש] זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודבור". דהיינו שהדעה ודיבור והחיים חד הם, וכשקשר עצמו בדעה ודיבור - קשר את חייו אל הדבר.

[סגי נהור]

לכאורה פשט דברי החזקוני, שבוודאי כוונת הציווי היתה שאף חוה לא תאכל, אלא שהיתה חוה יכולה להציל נפשה מן הקללה בטענה שלא נוצרה בשעת הציווי, אבל כיון שהודתה ואמרה בפירוש שאף היא כלולה באזהרה ממילא בטלה טענתה.

נראה לכאורה דחוק, כי העיקר חסר מן הספר בתירוץ זה, למה באמת פשוט שהיא בכלל הציווי?
בתירוץ א' שם באר, כיון שהיא היתה אבר מאבריו וכל אבריו בכלל הציווי.
אבל בתירוץ ב', שהבאתי לעייל, לדבריך הוא לא מבאר למה פשוט שהיא בכלל הציווי, רק דוחה טענה אפשרית שלה להצלת עצמה. ומאי ס"ד?
לכן, לענ"ד זה נשמע דחוק בדבריו.

לנו היודעים שטעם האיסור הוא: הן האדם היה כאחד ממנו לדעת גו' - מובן ופשוט שאף היא בכלל האיסור, וטענת חוה אינה אלא שהאיסור לא נאמר לה. לא שאין כאן איסור, אלא שאין כאן ציווי. וכיון שכללה עצמה באזהרה שוב בטלה טענתה.