בזוהר הק' איתא:
וכי לא היה להם זהב אחר, רק נזמי זהב. אלא אמר אהרן בעוד שיתקוטטו עם בניהם ונשיהם יתעכבו. מהו ויתפרקו, כמו שנאמר מפרק הרים ומשבר סלעים שחבלו וקרעו את אזניהם.
ועוד שם:
פתח רבי שמעון בבכיה ואמר: והגישו אדניו אל האלקים וגו', כבר בארוהו בני החבורה אזן ששמעה בהר סיני כי לי בני ישראל עבדים וגו', והוא פרק עול מלכות שמים מעליו ומכר עצמו לאחר תירצע. ואלו החוטאים הרשעים אנשים רעים בתשוקתם לחזור לסורם לא בקשו נזמי זהב מנשיהם ובניהם, אלא חבלו באזניהם ופרקו מעליהם עול מלכות שמים שצוה להם משה וקרעו אזניהם, אין להם חלק בשם הקדוש.
ועי' בקידושין כב,ב שמובאת מימרא זו גבי עבד עברי: רבי יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר, מה נשתנה אוזן וכו'. ברם נראה, דהרי מבואר בדברי הזוה"ק שענין חבלת האוזן בחטא העגל הוא ג"כ מענין זה, ובע"כ שגם חטא זה ביסודו היה פריקת עול העבדות שקבלו בהר סיני במתן תורה.
וכאן המקום לבאר עומק הענין לפי מה ששמעתי בשם הגאון בעל 'פחד יצחק' שאמר דבר נפלא בביאור מה שמצינו דמחד גיסא סומא הוא המום הגדול ביותר שלא נמצא דוגמתו, עד שאמרו סומא חשוב כמת, ומאידך גיסא, הרי לגבי תשלומי חבלה אינו כן, דקיי"ל (ב"ק פה,ב) חירשו נותן לו דמי כולו, בעוד שבסימא עינו לא נותן לו דמי כולו רק שמין בעבד כמה היה שוה עם עינו וכמה הפסיד בדמיו.
וביאר, דאמנם מילתא דפשיטא הוי דהסומא גרוע מחרש והוא לבדו חשוב כמת, אבל בתשלומי חבלה דין הוא ששמין בעבד, ועבד כזה שאינו שומע הרי איבד שם עבד בכלל, וכמו שכתב הרמב"ם שאינו ראוי לכל מלאכה, דכל מושג עבד שהוא שומע בקול אדונו וחרד למוצא פיו. ואם אינו שומע ודאי יוכל לחייות חיים שלמים כאדם עצמאי אבל לא כעבד.
ולפי דבריו מבואר, אמנם על פריקת עול עבדות דין הוא שתרצע האוזן. ונראה שזה נרמז ג"כ במה שבחטא העגל חבלו באזניהם, שבטאו בזה את פריקת עול העבדות, ע"י שפגמו באבר השמיעה שהיא סמל העבדות, ודוק .
ולפי האמור בס"ד דחוש השמיעה מיוחד הוא לענין העבדות, מיושבת קושית המהרש"א בקידושין כב,ב למה רציעת האוזן מתייחסת רק כעונש על אי-שמיעת מאמר כי לי בני ישראל עבדים וגו', ולא על שאר איסורים.
ואולם לפי הנ"ל מבואר היטב, דענין העבדות הוא מיוחד לחוש השמיעה, והאוזן שלא שמעה לצו העבדות האמיתי תרצע.
ומה מאוד יומתקו לפי"ז דברים שמצאתי בספר הנחמד 'מעוז הדת' להג"ר יהושע העליר מטעלז בעל חוסן יהושע, דבאמת חושי הראיה והשמיעה מכוונים כנגד שתי התורות, התורה שבכתב בה יראו עינינו והתורה שבע"פ שאותה ישמעו אזנינו שכן היא נמסרת מפה לאוזן.
והנה מצינו חביבות יתירה לתורה שבע"פ על פני תורה שבכתב, שכן אמרו חז"ל בגיטין ס,ב: אמר ר"י לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, ועוד אמרו בע"ז לה: מאי כי טובים דודיך מיין, אר"ד אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, ערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה של תורה. ופירש"י: מעיקר תורה שבכתב. וכן בירושלמי פאה פ"ב: חביבין הן הדברים הנדרשים מן הפה מן הדברים הנדרשים מן הכתב, יעו"ש.
וזה מקביל למה שמצינו שחוש השמע חשוב מחוש הראות כמו שמצינו בדיני נזיקין וכנ"ל, ע"כ תורף דבריו.
ולפי האמור בטעמא דמילתא הדברים מאירים, דאמנם סגולת חביבות דברי סופרים היא מחמת ענין העבדות וההכנעה לחכמים, שכן מצינו בדברי רבינו יונה בשערי תשובה שער ב פיסקא יב, וז"ל: עוד אמר עליו השלום (משלי טו, ל-לא):
הרי שתפקיד שמיעת האוזן הוא לשמוע תוכחת חכמים ולקבל את מרותם, וזה מענין התורה המסורה לנו בע"פ, שענינה בשמיעה.מאור עינים ישלח לב ושמועה טובה תדשן עצם, אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין...
אכן זה פשר הדבר, מאור עינים ישמח לב העין אבר נכבד מאוד, כי יראו בו את המאורות המשמחין את הלב, ונכבד ממנו האזן כי ישמעו בו שמועה טובה המדשנת את העצם שאין בו הרגשה ולא ידושן במאור עינים בלתי בתענוג יתר. וכן אמרו ז"ל כי האוזן נכבד משאר האברים, שאם סימא את עינו נותן לו דמי עינו, חרשו נותן לו דמי כולו, והן האדם חייב לעבוד את הבורא ית' באבריו כולם...ובאר אחרי כן כי תהיה עבודת האוזן בשמוע אל התוכחת, ואמר אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין, פי' ראוי לשכון בין החכמים אשר יקשיב לתוכחתם.