מקובל לומר, שהשו"ע חולק עם הרמ"א אם מועיל תפיסה בבעיא דלא איפשטא.
והוא ע"פ מחלוקת הרמב"ם והרא"ש. שלרמב"ם תפיסה מועילה. ולרא"ש אין מועיל. ואדרבה מוציאין מיד התופס.
והנה בסימן שס"ב לגבי גזלן שמכר לעכו"ם, ונשבחה הגזילה ביד העכו"ם, ושוב מכרה לישראל, הגמ' הסתפקה, אם תיקנו שבח לגזלן
דהיינו האם הישראל השני זכה בשבח או שהוא חוזר לנגזל כי לא תיקנו שבח לעכו"ם.
והשו"ע פוסק שאם תפס נגזל אין מוציאין מידו. ולפלא שהרמ"א שותק ולא מגיה דבר [כדרכו בכל הסימנים להביא יש חולקין].
הש"ך במקום מתמיה על הטור שרגיל להביא את פסיקת אביו הרא"ש שאין מועיל תפיסה בספיקות, ומוציאין מיד התופס, והכא לא מביא כלום.
ועל כן מיישב הש"ך, שהטור סמך על מה שמביא בשאר מקמות כגון בסי' שפח וש"צ. [וממילא גם הרמ"א, שתק ולא הגיה].
והנה בכללי פסיקה לבעל הנתיבות בסימן כ"ה, מביא בכלל ד' שהיכן שהרמ"א לא מגיה על השו"ע, הכרעתו להלכה כשו"ע.
דהיינו שהגהת הרמ"א היא בדוקא באותו מקום שמגיה. וא"כ נתקשינו איך הש"ך מיישב שדעת החולקים לסמוך על מה שכתבו בסימנים אחרים
והיה על בעל הנתיבות להעיר כשיטתו בכללי הפסיקה, ולחלוק על הש"ך.
ואחר עיון חוזר, מצינו שהש"ך כלל לא מדבר על הרמ"א אלא רק על הטור. והדברים תואמים לשיטתו בתקפו כהן [סימן ע"ה]
שהלכה למעשה הרמ"א סבירא ליה כשו"ע, שמועיל תפיסה ואין מוציאין. ועיקר ראייתו, שאף במקום שהרמ"א מביא את דעת החולקים [טור, הרא"ש]
אין הוא כותב בלשון הכרעה 'והכי קיימא לן או 'והכי נקטינן' וכדומה, אלא מביא זאת כמידע שיש חולקין.
וא"כ מובן למה הנתיבות לא מעיר על הש"ך בסימן שס"ב, כי גם הש"ך סבירא ליה שלהלכה הרמ"א כשו"ע, וכן הנתיבות ס"ל שרק במקום שיש הגהת הרמ"א הוא בדוקא.
ולסיום הסמ"ע בכללי תפיסה שלו, מציין את השו"ע בסי' שס"ב שהרמ"א לא הגיה דבר, כי התם זה לכו"ע התפיסה מועילה, כי לדינא שייך לנגזל ולא יצא מרשותו, עיי"ש.