האיך נודע מי אביו של המקלל

[רחמים]

רש"י ויקרא פרק כד פסוק י

(י) ויצא בן אשה ישראלית - מהיכן יצא, רבי לוי אומר מעולמו יצא. רבי ברכיה אומר מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר ביום השבת יערכנו, דרך המלך לאכול פת חמה בכל יום, או שמא פת צוננת של תשעה ימים, בתמיה. ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא מחוייב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו מה טיבך לכאן, אמר להם מבני דן אני. אמרו לו (במדבר ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף:
בן איש מצרי - הוא המצרי שהרגו משה:
בתוך בני ישראל - מלמד שנתגייר:

רש"י שמות פרק ב פסוק יא

איש מצרי - נוגש היה, ממונה על שוטרי ישראל והיה מעמידם מקרות הגבר למלאכתם:
מכה איש עברי - מלקהו ורודהו. ובעלה של שלומית בת דברי היה, ונתן בה עיניו, ובלילה העמידו והוציאו מביתו, והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו, כסבורה שהוא בעלה, וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר, וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר, היה מכהו ורודהו כל היום:

מנין ידעו מי היה אביו? הרי רוב בעילות אחר הבעל?

[מה שנכון נכון]

שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן רח

דהנה הא דלא בשמים היא ושאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה [שבת ק"ד ע"א] הוא יסוד ושורש כל התורה כולה, דאי לאו הכי אין כאן תורה כלל, דהרי כבר היה לעולמים בשבת קי"ו ע"ב דאמר ההוא מינא מיומא דגליתון מארעכון אתנטלו אורייתא דמשה ואתיהיב אורייתא אחריתי ע"ש, ואפשר יעשה אותות ומופתים ע"י תחבולות וכישוף, ונביא הישמעאלים עשה כן, ושבתי צבי תר"ו אמר שנתהפכו המצות ונעשו מעשיין לאוין ומלאוין עשיין, ואפילו אם לא נאמין כן בכללות התורה, מ"מ אין שום מצוה שתשאר במתכונתה, כל אחד יאמר חלמתי חלום שחלב זה אסור וזה מותר וזה יאמר כך וזה כך ותפוג תורה, על כן כללא כייל הקב"ה שאין הנביא רשאי לחדש שום מצוה מהישנות, יתבאר ויתפרש משמים כי אם על דעת חכמי ישראל, וזהו צורך גדול, וממילא אפילו יאמר אלי' בשם ת"ח בארץ ואין אנו יכולים לברר הדבר, כמו שהיה בהא דר"ח ורבא בעירובין הנ"ל שהיה אפשר לברר, אבל היכי דאי אפשר לברר כגון עובדא דרבה שכבר מת ואלי' יאמר בשמו ואין אנו יכולים לברר דבריו, אם כן אם נעשה מעשה עפ"י עדותו של אלי' תפוג תורה, כל אחד יאמר נגלה לי בחלום או אלי' אמר לי בשם פלוני ת"ח שאמר קודם מותו כך וכך, על כן אין לפסוק הלכה על זה וכיוצא בזה:

ומשו"ה אין זה נוהג אלא אחר מיתת משה רבינו ע"ה, אבל /אצל/ מרע"ה בעצמו לא היה שייך חשש זה, דהרי המגדף שרצה לנטוע אהלו בשבט דן ויצא מבית דינו של משה חייב דלמשפחותם לבית אבותם כתיב [תו"כ אמור פי"ד ומובא ברש"י שם כ"ד י'], וקשה מ"מ מי הגיד לנו שאיננו משבט דן, וכי מפני בעילה א' שבעל הנוגש המצרי את אמו נדון לבן איש מצרי, הלא קיי"ל רוב בעילות אחר הבעל אפילו פרוצה ביותר, כ"כ בה"ג בהל' מילה והובא בהרא"ש פ' יש נוחלין דף קכ"ז ע"ב ומביאו ב"ש סי' ד' ס"ק כ"ו:

נחזור להנ"ל מי הגיד שהיה בן מצרי אם לא מרע"ה ברוח הקודש, ולזה יוצדק שיצא מבית דינו של מש"ה מחוייב ומשו"ה חרה אפו של זה וגידף. והנה פשוט דאם יאמר נביא על א' שהוא פסול, לא נפסוק דין על זה, ועיין מתניתין סוף עדיות אין אלי' בא וכו', ונחמי' אמר להכהנים שלא מצאו יחוסיהם עד יעמוד הכהן לאורים ותומים [נחמי' ז' ס"ה], משמע ע"י אורים ותומים יתבררו, היינו היכא שאנו כבר מסופקים, אבל לומר על אחד שהוא בחזקת רוב בנים, בוודאי הוא בכלל לא בשמים היא, ורק מרע"ה היה בידו כן ולא אחר:

[מה שנכון נכון]

משיבת נפש.GIF (10.64 KiB) נצפה 1593 פעמים

רנה טריויש.GIF (6.18 KiB) נצפה 1593 פעמים

רנה טריויש2.GIF (14.23 KiB) נצפה 1593 פעמים

[רחמים]

וז"ל הפנים יפות (ויקרא פרק כד):

ויש לפרש הא דאמר במתנית' מבית דינו של משה יצא מחויב, צריך להבין דהא כתיב בתחילה ויצא בן אשה ישראלית קודם וינצו במחנה, ולפי מה דאמר בתר הכי, נכנס לבית דינו של משה משמע שבתחילה נצו ואח"כ נכנסו לבית דינו, ועוד צריך להבין למה בא ליטע אהלו, ועד אותה שעה היכן היה, ונראה לפי מה דאמר שלא היה במשמר אחד עם מקושש כפירש"י משמע שהיה בזמן אחד, ומעשה דמקושש היה לאחר מעשה דעדת קורח, שהרי אחז"ל (שבת צו ב) מקושש זה צלפחד וכתיב גבי צלפחד (במדבר כז, ג) והוא לא היה בתוך העדה הנועדים, יש לפרש מפני דבאמת אף דאיתא במדרש (ויק"ר לב, ד) דמ"ש והוא בן איש מצרי הוא בן אשתו של דתן דכתיב בפ' שמות וירא איש מצרי מכה איש עברי שראה מה שעשה לו בבית וכו' שבא על אשתו ונתעברה ממנו, מ"מ כיון דקי"ל (סוטה כז א) בא"א שזינתה אין חוששין על בניה שהם ממזרים משום דרוב בעילות אחר הבעל, וסברו העולם שהיה בנו של דתן ותקע אהלו במחנה ראובן, אבל אחר מחלוקת של דתן שאמר משה (במדבר טז, לג) וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, דהיינו נשיהם ובניהם וטפם, וכיון שהוא נשאר בחיים נתברר שאינו בנו של דתן ונכנסו לבית דינו של משה דוקא, מפני שהוא אמר וירדו הם וכל אשר להם ויצא חייב וגרשוהו ממחנה ראובן, ורצה לתקוע אהלו במחנה דן לפי שהיתה אמו משבט דן וינצו עמו ונכנסו לבית דינו של משה, וגם בזה יצא חייב שהוא ראה מה שעשה לו בבית כנ"ל.

אולם זה לא פשוט כלל במפרשים שאביו היה דתן, וגם לא פשוט בחז''ל שמעשה המקלל היא אחרי קורח עיין במזרחי (רא"ם) (במדבר פרק טו פסוק ל"ב) שמסיק שאגדות חלוקות הן.

עיין בצפנת פענח (פרשת שמות) וז"ל:

ועוד, שאמר שבא על אשתו של דתן, שאין זה אלא דברי נבואה, דלא מצינו בשום מקום דשלומית בת דברי היתה אשתו של דתן. ובעל ידי משה פירש שצ"ל תיבה אחת שלדתן של בני נח חייב הריגה. ותמהני, שהרי המדרש פירש שנאמר מות יומת הנואף והנואפת, וזה אפילו לפי דתינו כך הדין.

[איקטורין]

אמר היום יהודי נכבד בביהמד"ר: מתוך שלא היו לה עוד ילדים [האם באמת כך?] וכידוע שילדו שישה בכרס אחת, א"כ ברור שאין האבא יהודי, שע"כ לא התברך זרעה!