בבאור הלכה סימן תרי"ח ד"ה ואם אמדוהו - על סעיף ח' כתב וז"ל:
"ואם אמדוהו וכו': עיין בתשובת בנין ציון סי' כ"ד דבכל אכילה ואכילה אף אם הותר לו לאכול פעם אחת יותר משיעור, מ"מ על אכילה השניה אם היה די לו בפחות משיעור והוא יאכל כשיעור - חייב כרת..."
וראיתי שהביאו להקשות על זה קושיא אלימתא בשם ספר "שלמי תודה":
היאך יתחייב בכרת? הא תחילת אכילת השיעור (חצי השיעור הראשון) הינה בהיתר גמור, שהרי הותר לו משום פיקוח נפש, ולמה יתחייב כרת רק משום שגמר ואכל עוד חצי שיעור באיסור? הרי לא אכל שיעור שלם באיסור?
חשבתי שניתן לענ"ד אולי ליישב את הדברים כך:
בפשטות (וכן איתא באחרונים) אין המאכל נאסר ביום הכיפורים מחמת שהוא "חפצא מאוס" (כנבילה וחזיר), אלא פעולת אכילה בשיעור "כותבת הגסה" המיישב דעתו של אדם ומבטלו מהעינוי הנדרש ביום הכיפורים - היא שנאסרה ועונשה בכרת.
לעומת זאת "חצי שיעור" שנאסר גם ביוכ"פ וגם בכל איסורי אכילה שבתורה, אינו משום שהוא מיישב דעתו של אדם (אפילו לא חלקית), אלא כדאמרינן בגמרא יומא, "דחזי לאצטרופי". וביארו אחרונים (עיין לדוגמא באחיעזר), שהוא כעיין "גזירה" מן התורה, שאסרה עליו תורה לאכול אף פחות מכשיעור פן יגמור את השיעור ויתחייב בעונשו של הלאו, מלקות/כרת/מיתה חלילה.
ואם כן, לפי זה, אמנם התירו לחולה את איסור הגזירה על "חצי שיעור" הראשון מחמת פיקוח נפש, אבל לא התירו לו את יישוב הדעת וביטול העינוי שיש באכילת אותו חצי שיעור ראשון ככל שיושלם לשיעור שלם.
כלומר, באותו חצי שיעור ראשון טמונים שני איסורים שונים. האחד - "גזירה", שאותה התירו לו מחמת פיקוח נפש, והשני - יישוב הדעת, שלא התירו לו.
ולכן, יתחייב בכרת אם השלים לשיעור שלם, כי גם תחילת אכילת השיעור לענין "יישוב הדעת" הינה באיסור.
ומה דעת חו"ר הפורום בענין זה?