להלן עיונים בפשטי המקראות בפר' השבוע.
ז,טו והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך.
משמעות הכתוב, דיש כאן שתי דרגות, מדוי מצרים לא ישימם בך כלל, ואילו כל חולי יהא בך רק יסירם ה'. והנה בב"מ קז,ב מצינו שנחלקו בביאור 'כל חולי', לרב היינו עין הרע, לשמואל זה הרוח, לר' חנינא זו צנה, לריב"ח זו צואה, לר"א זו מרה.
והנה אם זה עין הרע מובן שהקב"ה רק מסיר, שהרי זה אינו בא משמיא, אלא ע"י בנ"א אחרים, וכן אם הוי צנה שהרי אמר ר' חנינא גופיה בכתובות ל,ב הכל בידי שמים חוץ מצנים ופחים, וזה בא בגרמת האדם עצמו ואינו ביד"ש. אבל לשאר הפירושים קשה למה כל חלי הקב"ה רק מסיר.
אכן ראה ברמב"ן דכל חולי היינו שרגיל לבא בעולם, וכן בספורנו דזה בא ע"י המערכת, ועי' אוה"ח הק'. וזה שייך בכל הני חליים המבוארים שם, דבאמת אין צריכים שימה מיוחדת אלא זה בא באופן טבעי כחלק ממערכת הבריאה, ונצרך להסרה ע"י הקב"ה.
ז,כא לא תערץ מפניהם כי ה' אלוקיך בקרבך אל גדול ונורא.
כתב הרמב"ם בספר המצוות ל"ת נח: שהזהירנו מלירא האויבים בעת מלחמה ושלא נברח מפניהם,. אבל חובה עלינו להתגבר ועמוד ולחזק...והוא אומרו יתברך לא תערץ מפניהם, ונכפלה זאת האזהרה ואמר לא תיראום.
והרמב"ן כתב, דזו הבטחה היא ולא מצוה, וכן כתב הראב"ד בהשגות על מנין המצוות דהבטחה היא ולא אזהרה.
ונראה לבאר שורש הפלוגתא בגוף פירושא דקרא, דפשוטו של מקרא וכן משמע בתרגומים, הביאור הוא כדברי הרמב"ן והראב"ד דיש כאן הבטחה דתהא השראת השכינה בתוך עם ישראל, וממילא 'כי ה' א' בקרבך אל גדול ונורא' זה טעם שלא לפחד.
אכן ראה בפי' ראב"ע שמפרש: לא תערץ מפניהם-רק תערץ מה' שהוא אל גדול ונורא, ונראה ביאורו כמו שכתב הגאון מלבי"ם, וז"ל: מוסיף לומר שחוץ מכל זה ראוי שלא לערץ מפניהם והוא כמ"ש בחובת הלבבות שאמר החסיד בושתי מיראת אלקי שאירא זולתו, ר"ל כי היראה הגדולה תכבה את היראה הקטנה, למשל מי שנפל עליו ארי טורף ושואג לא יירא אז מפני דבורה הרוצה לעקוץ אותו כי יראתו מפני הדבורה תבטל מפני יראתו הגדולה מפני האריה. וא"כ אחר שאלקיך בקרבך אל גדול ונורא ראוי לך לירא יראה גדולה מה', ואיך תירא אז יראה הקטנה של בשר ודם.
ולפי זה באמת האי קרא הוי אזהרה ולא הבטחה, ומיושבת היטב שיטת הרמב"ם.