שרט לנפש

[עושה חדשות]

וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם - יכול אפילו שרט על ביתו שנפל, ועל ספינתו שאבדה בים יהי חייב תלמוד לומר לנפש, לא אמרתי שריטה אלא שהוא על מת.

ועפ"ז כ' הפוסקים ביו"ד סי' קפ דגדידה ושריטה על צער אחר שרי, (אמנם מקצתם כ' דפטור אבל אסור).

ועוד כ' האחרונים לבאר בזה מה שהביא הטור שם לפרש בהא דהיה ר"ע מכה על בשרו אחר מיטתו של רבי אליעזר, שרבי עקיבא היה עושה כן על התורה כמו שהיה אומר הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותם, וכ' האחרונים דטעם ההיתר בזה הוא כנ"ל דל"ח שריטה על המת אלא כמו על צער אחר.

אמנם לא נתברר כ"כ מתי נחשב שרט לנפש ומתי נחשב שאין השריטה על המת אלא על צער אחר. ולדוגמא האם מי ששורט על כך שהמת עזבו לאנחות (ולא על עצם סילוקו של המת מהעולם) ל"ח שרט לנפש. ולכאו' יש בזה הרבה חילוקים עדינים, האם נתבאר ענין זה בספרי רבותינו.

[מכון חכמי ליטא]

ספרי רבותינו לא ריאתי אבל מסתברא דבשלמא רבי עקיבא ידע ואמר להדיא על מה הוא שורט אבל המצטער אינו מודע לחילוקים עדינים
גם אני הקטן שאינני מצטער לא הבנתי ההבדל בין זה שהמת עזב ועצם סילוקו

[עושה חדשות]

קל להבין. יש צער על חסרון האדם שנפטר, ויש צער (כדוגמת ר"ע) על כך שנשארנו עם מעות בלי שולחני. או במקרה של פטירת ראש משפחה שיתכן והצער הגדול המביא את השרט והקרחה היא העובדה שנשארו ללא מפרנס. ומסיימים בטוב.

[עושה חדשות]

וכ' האחרונים דטעם ההיתר בזה הוא כנ"ל דל"ח שריטה על המת אלא כמו על צער אחר.

כעת ל"מ מיהם האחרו' שכ"כ, לאידך גיסא ראיתי שהרבה הבינו שזה היתר מיוחד של צער על התורה וכו' ולמדו מזה לעוד ענינים. אכן המאירי בסנהד' דס"ח כ' להדיא "שלא נאמר אלא על צער המת אבל ר' עקיבא על צער התורה שאבדה עשה כן והרי הוא כשורט על ביתו או על ספינתו".

וכנ"ל דיל"ע לפ"ז מה הגדר של שריטה על מת עצמו, כי לכאו' אם האלמנה והיתומים שורטים על כך שנשארו לבד מבחינה כלכלית או רוחנית, או אם מישהו שורט כי 'יחסר לו ההארת פנים של הנפטר' וכיו"ב, צריך בזה גדר מה נחשב שריטה על המת עצמו ומה נחשב שריטה על המעות שנשארו בלי שולחני.

[פלוריש]

וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם - יכול אפילו שרט על ביתו שנפל, ועל ספינתו שאבדה בים יהי חייב תלמוד לומר לנפש, לא אמרתי שריטה אלא שהוא על מת.

ועפ"ז כ' הפוסקים ביו"ד סי' קפ דגדידה ושריטה על צער אחר שרי, (אמנם מקצתם כ' דפטור אבל אסור).

ועוד כ' האחרונים לבאר בזה מה שהביא הטור שם לפרש בהא דהיה ר"ע מכה על בשרו אחר מיטתו של רבי אליעזר, שרבי עקיבא היה עושה כן על התורה כמו שהיה אומר הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותם, וכ' האחרונים דטעם ההיתר בזה הוא כנ"ל דל"ח שריטה על המת אלא כמו על צער אחר.

אמנם לא נתברר כ"כ מתי נחשב שרט לנפש ומתי נחשב שאין השריטה על המת אלא על צער אחר. ולדוגמא האם מי ששורט על כך שהמת עזבו לאנחות (ולא על עצם סילוקו של המת מהעולם) ל"ח שרט לנפש. ולכאו' יש בזה הרבה חילוקים עדינים, האם נתבאר ענין זה בספרי רבותינו.

לכאורה אסור, כי אין לומר שהיתר בת"ח הוא דהוי כמו שורט על דבר אחר, כי הרי בשורט על ספינתו שטבעה אף שפטור אבל אסור.
אמנם ראה בספר דרך חקיך לרב חננאל קורח עמ' רפ-רפד, שהביא דעות בזה.

[מיללער]

מענין לענין

הרמב"ם בהל עבודה זרה (פי"ב הי"ב) שרט שריטה אחת על חמשה מתים או חמש שריטות על מת אחד לוקה חמש ןהוא שהתרו בו על כל אחת ואחת.

על דין השני שחמשה שריטות על מת א' לוקה חמש זה לד"ה במס' מכות (כ.) אולם אם שרט שריטה אחת על חמשה מתים דחייב חמש, בגמרא שלפנינו זה שיטת רבי יוסי - אולם בבהגר"א ביור"ד סי' ק"פ סקי"ג כבר הביא דבתוספתא הגירסא איפכא דלת"ק לוקה חמש ולר"י אחת ופסק הרמב"ם כרבנן.

ובס' תאיר נרי להגר"א גניחובסקי סימן קפ"ב סק"ה, נסתפק באומרים לו שטבעה ספינה בים ושרט על כל הנמצאים בה לאחר שהתרו בו ויודא מספר המתים אם ילקה על כל מת ומת אע"ג שכולם מתו בסיבה אחת, עיי"ש.

א. לכאורה הרמב"ם מסיים הלכתו "והוא שהתרו בו על כל אחת ואחת" ואע"פ שיש לומר שזה קאי רק אם שרט חמשה שריטות על מת א' אבל אם שרט שריטה אחת על חמש מתים סגי בהתראה אחת, לכאורה משטחיות לשון הרמב"ם משמע שבזה הדין שווה, הגם שלכאורה מאי שייך להתרותו על כל או"א במעשה אח', אבל לכה"פ צריך להתרותו שילקה על כל אחד ואחד שמת שם והמתרים יודעים שהמותרה יודע מספר כולם ואעפ"כ שורט על כולם

ב. שמעתי שהגר"י זילברשטיין שליט"א אמר על זה הדין: יש שורט שריטה אחת וחייב שש מיליון מלקיות! שהיינו שאם שרט על כל קדושי השואה יתחייב שש מליון מלקיות בשביל שריטה אחת.

וע"ז שאלתי:
- האם נמצא לאו בדומה לזה שעושה מעשה אחת, ורק בשביל שמכוין בה על כמה אנשים מתחייב על כאו"א?
- החיוב של שרט או קרחה על מת הוא גם על שמועה רחוקה ואבלות על אסון מזמן העבר או רק אם שורט בשעה ששומע על האסון בפעם ראשונה
- בטבעה ספינה בים ושורט בשביל כל המתים בה ואינו יודע מספר כולם שבזה דן הגר"א שם לענין התראת ספק ומבאר שזה לא מיקרי ספק וילקה כמספר שנתברר - א"כ יש נפק"מ להלכה במספר המדויק של קדושי השואה הי"ד
- איסור שריטה וקרחה על מת יש נפק"מ אם המת הוא מישראל או אפי' על מת עכו"ם?

[HaimL]

שמא המקלל שהיו לפניו 2 או יותר, וא"ל יככה השם, והיה בדעתו אכל חדא מינייהו.

[מיללער]

שמא המקלל שהיו לפניו 2 או יותר, וא"ל יככה השם, והיה בדעתו אכל חדא מינייהו.

לכאורה צריך לימוד מיוחד שחייב על כל נפש ונפש, האם יש לימוד כזה במקלל?

[עזריאל ברגר]

מצאנו בתמורה שאם המיר מאה בהמות במאה בהמות - לוקה מאה מלקויות על אמירת ג מילים "אלו תחת אלו".

[מיללער]

מצאנו בתמורה שאם המיר מאה בהמות במאה בהמות - לוקה מאה מלקויות על אמירת ג מילים "אלו תחת אלו".

מצוין, אבל למעשה שם המיר מאה בהמות, משא"כ בשרט, הפעולה הוא בגופו אלא שבמחשבתו מתכוין עבור כמה נפשות.

ובעיקר הסברא, משום מה לא נראה לפענ"ד ש'מספר' הוא הגורם, אלא ה'נפש' - כלומר, אם שורט עבור כל מי שנהרג בטביעת הספינה רח"ל, אף אם יודע 'מספר' ההרוגים, אבל אינו יודע 'מי' נהרג, לא מיקרי ששרט עבור כל נפש נפש, אלא שרט על האסון בה נהרגו מספר הנפשות.

כדי שמחשבתו יחייבו על נפש ונפש, צריך לצייר במחשבתו על ראובן, על שמעון וכו' ובזה אף אם שרט שריטה אחת למדנו מיתורא דלנפש שהנפש הוא המחייב, אבל אין זה ה'מספר' שמחייבו. וצ"ע

[אליהו חיים]

לענין שריטה על גוי שמת אם חייב שנסתפק הרב מילר שליט"א - אולי כיון דכתיב ושרט לנפש וגו' (בפ' קדושים) ומצאנו שגם גוי בכלל נפש, עי' ביצה כ"א דהו"א דלצורך גוי נחשב אוכל נפש אם לא דכתיב לכם לכם ולא לנכרים לר"ע,ור' יוסי הגלילי אינו חולק בזה וכדכתב הפנ"י ומביא קרא בפ' מטות ונפש אדם ששה עשר אלף.

אך מצד שני כפי טעם הענין כאן ובפרט לדברי הרמב"ן עה"ת שם דכתב 'כי טעם עם קדוש הבטחה בקיום הנפשות לפניו ית' יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגולת ה' ולא ישא א' נפשט וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות הנער' כל זה לא שייך לומר בגוי.

וביותר אם החיוב דוקא כשיש הרגשת הצער על נפש האדם שהסתלק ולא על האסון הכללי אף בישראל וכדכתב הרב מילר שליט"א [ואף בתלמיד חכם שנסתלק אם שורט מחמת דמצטער על תורתו ולא על הנפש פטור וכמבואר בתוס' סנהדרין ס"ח א' (ד"ה היה) ושם נראה דמותר אף לכתחילה] מסתבר מאוד שלא ניתן לומר כן בגוי.

[מיללער]

לענין שריטה על גוי שמת אם חייב שנסתפק הרב מילר

אך מצד שני כפי טעם הענין כאן ובפרט לדברי הרמב"ן עה"ת שם דכתב 'כי טעם עם קדוש הבטחה בקיום הנפשות לפניו ית' יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגולת ה' ולא ישא א' נפשט וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות הנער' כל זה לא שייך לומר בגוי.

אם כן אולי יהי' תלוי בטעם האיסור, או בפירוש הכתוב של 'בנים אתם לה' אלקיכם' שאכן לפי' הרמב"ן זהו נתינת טעם לאיסור שריטה וגדידה, 'והבנים' הכוונה להמתים, שאין זה שייך אם המת הוא גוי.

אבל לפירש"י בנים אתם פירושו על המשרט 'לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראוים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים' והרמב"ן הקשה על רש"י 'שאם כן תהי' המצוה גם שלא על המת' - ונניח שלרש"י נאמר שכך גזרה חכמתו שרק על מת אסרה תורה, אבל מכ"מ עדיין מצינו למימר שגם במת גוי עובר על האיסור לפירש"י, וצ"ע.

(ועי' באוחה"ק שפי' כפירושו של הרמב"ן ומסיים שם בדבריו 'והוא אומרו אתם לשלול שאר האומות שעליהם ידוו הדווים ביום מיתתם שמתים מיתה שאינם עוד בנמצא בין החיים' עכ"ל, והגם שאינו מפרש להדיא כוונתו שאף ישראל מותר לדוות על מת עכו"ם יש לכוין זה בפירושו)

ובהיותי בזה אולי יש לחקור גם לכיוון הפוך, האם עבד כנעני מצווה על האיסור של לא תתגודדו ולא תשימו קרחה, לכאורה עבד חייב במצוות כאשה, אבל מצד שני הרי מקרא מפורש דבר הכתוב 'בנים אתם לה' אלקיכם' והרי אין עבד כנעני בכלל זה - וכ"ז רק לפירש"י, אבל לפי' הרמב"ן בנים אתם הכוונה להמתים ולא על המתגודד.