לפני עיוור במידות

[אריאל ביגל]

מישהו יכול לעזור לי למצוא עוד מקורות בשאלה האם המכשיל את חברו במידות עובר על לפ"ע?

המקורות שיש בידי:
-מוסר אביך לראי"ה קוק, ג' ה' (והערת הגרי"מ חרל"פ שם)
-פלא יועץ לר"א פאפו, אות ד' דיבור
-החפץ חיים לר"ח פלאג'י (לא זוכר את מראה המקום המדויק)
-ברכי יוסף לחיד"א הל' כיבוד הורים
-ראשית חכמה לר"א די וידאש שער הענווה (כמדומני)
- מאמרו של הגר"ש דבליצקי
- תורה לשמה לרי"ח מבגדד סי' שע
- כוכבי אור לר"י סלנטר
-שו"ע המידות.

אשמח למקורות נוספים!

[אדג]

(מפני קדושת המועד)

ברוך הבא, אריאל!
מה כוונתך 'מכשיל את חברו' מכעיסו, מעליבו?
(אגב, המקום הנכון להפניית שאלתך הוא ב'מטפחת' הסמוך ולא כאן).

[אריאל ביגל]

כוונתי גורם לחברו שיכעס או שיקנא.

בעז"ה במשך הזמן אלמד להשתמש נכונה בפורום.

מועדים לשמחה.

[למאי_נמ?]

לידידי היקר,

אצרף בזאת בלנ"ד מכתבי אאמו"ר הי"ו בעניין תלמידי ר"ע שמתו בימים אלו, מפני שלא נהגו כבוד זב"ז (יבמות סב:). ותמוה איך קרה מצב כזה ומדוע לא מחה בידם ר"ע (והדברים מפורסמים).

ואלו דבריו:
אור יחזקאל (להגר"י לווינשטיין)

במדרש (ב"ר ס"א,ג') איתא בל' קצת אחר : אמר להם (לרבותינו שבדרום) הראשונים לא מתו אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה אתם לא תהיו כן, מיד עמדו ומילאו כל א"י תורה. משמע מל' המדרש שר"ע אמר כן לתלמידיו לאחר הסתלקות תלמידיו הראשונים, ומשמע שאף ר"ע עצמו לא הרגיש בחיסרון המידה בתלמידיו ורק לאחר מיתתם הרגיש בדבר. וכן יש להתבונן שבשינוי הל' שבגמרא מבואר הטעם שלא נהגו כבוד זב"ז ואילו במדרש מפורש שעיניהם היתה צרה בתורה זב"ז, ובאמת הדבר תמוה איך נכשלו תלמידי ר"ע בעוון חמור כ"כ...
ונראה ביאור הענין שתלמידי ר"ע עבדו כל ימיהם על בריחה מהכבוד (ואחד ממ"ח קניני תורה הוא מתרחק מן הכבוד) ושאפו לבטל מעצמם כל המידות המגונות כאהבת הכבוד וכו' ולכן אף לחבריהם מתוך מחשבת לש"ש נהגו בדרך זו כדי שלא להרגילם המידה מגונה זו. ורק לאחר שמתו כולם התבונן ר"ע והבין שאי נתינת הכבוד היתה טמונה בזה מידה רעה שעיניהם צרה בתורה זב"ז.
והיינו שהגמרא פירטה את המעשה בפועל שעשו, ור"ע גילה את שורש הנהגתם, ולמדנו מדברי ר"ע שרק בנוגע לעצמנו יש להתנהג בבריחה ושנאה מהכבוד ובמה ששיך להנהגתנו עם הזולת יש להתנהג בדרך ההפוכה.

(יש הסברים אחרים, אך אאמו"ר שליט"א בדבריו עסוק בביאור זה.)

[למאי_נמ?]

והוסיף בזה אאמו"ר שליט"א:

כתב רבי ישראל סלנטר זי"ע בס' אור ישראל:

והיותר כבד בבחינת התיקון הוא בדבר המידות, כי זה כלל גדול במידות שרוב מידות הטובות המה רק במה שנוגע להאדם בעצמו, אכן במה שנוגע לחבירו החוב להשתמש בכל עוז בהפוכה. (עי"ש שהדגים ממידת הכבוד, הפרישות והענווה)
ומאמר חז"ל (דברים רבה, וזאת הברכה, יא, ד) מהו "איש הא-להים" (דברים לג, א)? אמר ר' אבין מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה א-להים. כי משה רבנו אם כי היה איש א-להים, קדוש, פרוש מכל מחמדי תבל, בכל זאת היה בבחינת איש במה שנוגע לישראל התלויים עליו...

ועי' בספר "אחר האסף" שהגר"י סרנא זצ"ל חקר האם שייך "לפני עיוור" במידות. וידוע שרבי מאיר חדש זצ"ל אמר שהדבר אינו רלוונטי כיוון שמדובר בחוב כלפי הזולת ואין זה מענייננו כיצד ישתמש בהם (ראה באריכות בספר 'המשגיח', לבתו הרבנית אזרחי, עמ' 412). אכן ראה בספר 'חשוקי חמד' (למו"ר הרב יצחק זילבשטיין שליט"א) ע"ז עמ' ל, בנושא "לפרוע חוב בע"ש כשהמלווה יחלל בו שבת".

והראו לי בספר "מוסר אביך" (פרק ג' אות ה') לראי"ה קוק זצ"ל שכתב:

לענ"ד נראה שיש איסור מכשול לפני עיוור גם במידות. אעפ"י ששמעתי משמי דגברא רבא (והוא כנראה ר"י מסלנט) שאין במידות משום לפני עיוור, לא אדע טעמו של דבר. שהרי גם בעצה שאינה הוגנת יש איסור מיכשול לפני עיוור, אלא שבמידות אינו מוכרע כ"כ שהרי דין לפ"ע הוא דהיכא דאיכא למיתלי בהיתרא תלינן (ע"ז ט"ו,א'), וחזינן שאין הספק בכלל אזהרת לפ"ע ואפילו במיעוט תולים... א"כ כל זמן שאין אנו יודעים שדבר זה יביא למידה זו אסורא איכא למיתלה בהיתר... אבל במי שברור לנו שבהתעוררו לאיזה מידה הרעה ברובי שימושיה ישתמש בה ברעתה, ה"ז איסור גמור ככל איסורי תורה, שמצוה עלינו להרחיקו ואסור לגרום כל דבר שיביאהו לזה.

ועיי"ש בהערה מהרי"מ חרל"פ זצ"ל: אמר אאמו"ר הרב [קוק] זצ"ל שלא מצא אח"כ בספרים מי שהזכיר על דבר איסור מכשול לפנ"ע במידות רק בספר פלא יועץ (אות ד'- דיבור, ד"ה המספר בשבחו של אדם).

ועיי"ש (בספר פלא יועץ) שכתב: וכן האומר שבחו של אדם בפניו באופן שיכול להיות גורם לו שיגיס דעתו, במקום מצוה עבירה היא בידו שעובר על "ולפני עיוור לא תיתן מכשול".
ובספר הנ"ל (שבח - ד"ה ומאחר) ומאחר שהמחטיא את חבירו הוא יותר רע מההורגו, ראוי להזהר מאוד שלא להחטיאו בחטא החמור של גאווה, ושלא לומר שבחו בפניו, ושלא להגיד לו שבח שאמרו עליו שלא בפניו, כי יש לחוש הרבה פן ואולי ח"ו יחטא ויכעיס את הבורא ית"ש בחטא החמור של הגאוה ותאבד נפשו ח"ו. ואפילו אם יתגבר על יצרו לא יחטא מה לו ולצרה הזו להכניסו בתגר זה, וראוי לחוס על כבוד קונו ועל נפש חבירו.



ובגיליון "יתד נאמן" (שב"ק וישלח תשס"ז) היו מספר מכתבים בנושא והביאו מס' מקורות כלהלן:
א. בספר זה השולחן (או"ח ח"ב סי' קנ"ו) הביא ראיה מברכות נה: שכשרבא היה חלש אמר לשמש שלו לצאת ולהכריז על חולשתו, כדי שאוהביו יתפללו לשלומו ושונאיו ישמחו, ועי"ז הקב"ה ישיב מעליו אפו, ומכאן שאין לפנ"ע במידות שאל"כ רבא לא היה מכשיל את שונאיו בשמחה לאיד.
ב. בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א מרש"י (עירובין סב: ד"ה מהו) שכתב שלהורות הלכה לפני רבו הוא חוצפה, ומ"מ מובא שם בגמ' שכל השנים שרב הונא היה חי רב יוסף שאל את רב חסדא אם מותר לאכול ביעתא בכותחא, ופרש"י שהתכוון לנסותו אם יורה במקום רבו, ומשמע מכאן שבמידות אין איסור לפנ"ע.
ג. בשו"ת תורה לשמה (סי' ש"ע) כתב שאין איסור לפנ"ע במכעיס את חברו (אף שאומר דברים שבוודאי חברו יכעס) וראיתו מקידושין לב. שרב הונא קרע שיראי באנפי רבה בנו לבדוק אם יכעס. והגמ' מסבירה שאין כאן לפ"ע של כבוד אב כיון שרב הונא מחל על כבודו, ומשמע שעל מה שגרם לו לכעוס אין כאן בעיה.
ד. בספר אורחות צדיקים (שער האהבה): ואמרו חכמים כשתרצה להתחבר לאיזה אדם הכעיסהו ואם יודה לך האמת בשעת כעסו התחבר לו. (מובא גם בפי' רבנו יונה על משלי כה).
ה. בספר הליכות שלמה – תפילה (עמ' רצ"ד) כתוב שרבינו האריך לבאר דברי הגר"י מסלנט שאין לפ"ע במידות בקשר להא שמברכים לפני חכם ברוך שחלק מחכמתו ליראיו ולא חיישינן שמכשילים אותו בגאווה.


<><><>

מעניין אם אי-מי מבאי הפורום ימצא מי שדיבר בזה עוד לפני הפלא יועץ.

[למאי_נמ?]

להלן מקור באדיבות גוגל - יוסף דעת (כמדומה) קידושין לב.


לאריאל, הרבה מהמקורות שהבאת - אינם ידועים. למשל, נשמח אם יכניסו לאשכול את מאמרו של הג"ר שריה שליט"א.

[אריאל ביגל]

ללמאי נ"מ
1. תודה רבה על המקורות
2. כפי שכתבתי, חלק מהמקורות שהבאת כברי ודעים לי.
3. מה כוונתך 'להכניס למאגר' את מאמרו של הגר"ש דבליצקי (מצאתי אותו באוצר החכמה...)
לא הבנתי כ"כ את הקשר של דברי הרב לווינשטיין ודברי אביך לשאלתי.

[למאי_נמ?]

לאריאל,
א. ישנם בדברים כמה וכמה מקורות וסברות שלא הזכרת. (אגב, אאמו"ר דרכו לקצר ומקצת מהמקורות שציין בקצרה הרחבתי, ולכן כדאי לקרוא את הדברים שביני-ביני בדקדוק).

ב. דברי הגר"ש דבליצקי שליט"א נמצאים בתוכנה, אך לא בפורום. (היכן נמצא מאמרו - באיזה ספר? ב'זה השולחן' הנ"ל?)

ג. השאלה האם נכון שלא לכבד את חברו כדי שלא להכשילו בגאווה, שבה - אולי - שגו תלמידי ר"ע, היא ממש משיקה לנושא שלנו, ובוודאי לדברי רבי מאיר חדש הנ"ל. (המעניין שבאור יחזקאל לא כתב שטעו בעיקר הרעיון, כד' ר' מאיר הנ"ל, אלא שעינם הייתה צרה זב"ז - וזה היה הגורם, משמע שבעצם הדבר הם צדקו, רק שאין לעשות כן - "ולמדנו מדברי ר"ע שרק בנוגע לעצמנו יש להתנהג בבריחה ושנאה מהכבוד ובמה ששיך להנהגתנו עם הזולת יש להתנהג בדרך ההפוכה" - רק מחשש לנגיעות ונטיות זרות, אולם יתכן שאני טועה).

ד. נקווה שהמשתמשים הנכבדים ימצאו מקורות נוספים לשאלה נכבדת זו.

ה. אגב, עדיין לא הבנתי מה הסברא שלא יהיה לפנ"ע במידות (באופן עקרוני, שלא כדברי ר' מאיר חדש הנ"ל)?

[מאיר בן אבי]

יש ראיה ברורה מקידושין לא, א דלמא רתח וקא עבר על לפני עור רק מצד כבוד אב ולא מצד איסור כעס

[שליטא]

לכאורה אינו עובר בזה כוון שאין בכלל איסור בהלכה בענין של מידות רעות ולפי ההלכה זה מותר

ואם כן איך יתכן בזה בכלל לפ"ע? אלא וודאי שאין בזה לפני עיוור

הראיה מקידושין אינה ראיה כוון שמדובר באיסור של כיבוד אב ואב ולא באיסור של מידות
חלק מכיבוד אב ואם קשור למידות אבל אין זה קשור למידות מצד עצמם אלא מצד התוצאה שלהם שזה כיבוד אב ואם

[בברכה המשולשת]

לכאורה אינו עובר בזה כוון שאין בכלל איסור בהלכה בענין של מידות רעות ולפי ההלכה זה מותר

יעויין בדברי הרמב"ם בהלכות תשובה שבודאי שיש איסור על מידות רעות.

[שליטא]

אין בזה שום לאו (אם אני לא טועה)

[אוצר החכמה]

א. לגבי לאו של גאווה הוא מחלוקת הראשונים.
ב. כבר נודע מה שכתב מהרח"ו בשערי קדושה כי הטעם שלא אסרה תורה מידות רעות במצוות הוא בגלל היותן יותר יסודיות עיי"ש.

[בברכה המשולשת]

אין בזה שום לאו (אם אני לא טועה)

וכי מותר להכשיל את חבירו באיסור עשה?

[ההוא תלמידא]

בתוס' גיטין (יא.) מוכח דמכשיל חבירו בעשה עובר אלפנ"ע.
ויש דיעות בין האחרונים שאף המכשיל חבירו באיסור דרבנן עובר אלפנ"ע דאורייתא, דלא
גרע ממכשול.

[אוצר החכמה]

כוונתו היתה שאין בזה לא לאו ולא עשה ולא איסור דרבנן גמור.

[בברכה המשולשת]

כוונתו היתה שאין בזה לא לאו ולא עשה ולא איסור דרבנן גמור.

אם זו היתה כוונת הדברים- הרי שאין זה נכון, וכפי שהובא לעיל מדברי הרמב"ם בהל' תשובה ומעוד מקורות.

[שליטא]

הרמבם לא מונה לאו אלא הוא אומר שזה עוון , וצריך באור בזה

[שליטא]

אין בזה שום לאו (אם אני לא טועה)

וכי מותר להכשיל את חבירו באיסור עשה?

להכשיל זה באיסור ולא בעשה

[אוצר החכמה]

למה אתה חושב שיש הבדל בין מכשילו בלעבור על לאו למכשילו בלעבור על עשה.

[שליטא]

כי זה לא שייך בעשה כוון שבלאו הוא נחשב לעיוור אבל בעשה זו שאלה של רצון ולכן לא שייך לומר שהוא עיוור בדבר

אם תתן דוגמא למה אתה מתכוון להכשילו בעשה אני יותר אבין את הענין

[אוצר החכמה]

אפשר לתת כל מיני דוגמאות למשל אם ראובן יושב בכסאו של אביו של שמעון ונותן לשמעון לשבת שם מכשילו בעשה של איש אמו ואביו תיראו.

[בברכה המשולשת]

או יותר פשוט- ראובן מוכר לשמעון בגד בן ארבע כנפות ואינו אומר לו שיש להטיל בו ציצית.

[אוצר החכמה]

אתה צודק אני חיפשתי מקרה של מזיד (שזה היה הנושא) אבל גם כאן יכול להיות כשיודע שלא יטיל בו ציצית. ואגב שאיירינן בהכי מה דעתכם כוונת המשנה ברורה לגבי הנותן לחבירו לחם שיאכל בלא נטילת ידים, שע"ז איתא שעובר בלפני עוור, והוסיף ע"ז המ"ב שהיינו כשאוכל בבית הנותן אבל אם לוקח לביתו שרי, דדלמא לא יאכל בלי נט"י, ומה כוונתו? האם מדובר שאדם שהוא מסופק בו אם יעבור על האיסור, אבל במי שוודאי חשוד לזה לא מיירי, או שכיון שייתכן שיטול ידיו באיזה אופן לצורך אחר כבר מיקרי ספק, שכל שאינו לפנינו כבר מיקרי ספק ואפשר לתלות אפילו ברחוק מפני דרכי שלום וכהא דמשאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית.

[שליטא]

אפשר לתת כל מיני דוגמאות למשל אם ראובן יושב בכסאו של אביו של שמעון ונותן לשמעון לשבת שם מכשילו בעשה של איש אמו ואביו תיראו.

שמעון אינו עובר על איסור כוון שאינו יודע וזה נקרא מתעסק

[שליטא]

או יותר פשוט- ראובן מוכר לשמעון בגד בן ארבע כנפות ואינו אומר לו שיש להטיל בו ציצית.

גם בזה הוא אינו עובר עיין שבת פרק שביעי

ואם אתה מדבר במקרה אחר שהוא כן יודע אז זה אינו נקרא שמכשיל אותו

[בברכה המשולשת]

לא הבנתי למה זה לא מכשיל- אפשר הפניה קצת יותר מדוייקת לדברי הגמ'?

[יאיר]

אמר לך עיין בפרק שביעי נכון?!
למה תמיד לחפש חיים קלים? קצת להתאמץ לא יזיק!
לא תמיד צריך להאכיל בכפית!

[למאי_נמ?]

כוונתו היתה שאין בזה לא לאו ולא עשה ולא איסור דרבנן גמור.

ספר המצוות לרמב"ם מ"ע ח: "והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו והלכת בדרכיו. וכבר כפל צווי זה ואמר ללכת בכל דרכיו ובא בפירוש זה מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד וזה לשון ספרי. וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחר ואמר אחרי י"י אלהיכם תלכו ובא בפירוש גם כן שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם האל יתעלה על צד המשל יתעלה על הכל עילוי רב".
(וכעי"ז בשאר מוני המצוות ואכמ"ל)

[אוצר החכמה]

או יותר פשוט- ראובן מוכר לשמעון בגד בן ארבע כנפות ואינו אומר לו שיש להטיל בו ציצית.

גם בזה הוא אינו עובר עיין שבת פרק שביעי

ואם אתה מדבר במקרה אחר שהוא כן יודע אז זה אינו נקרא שמכשיל אותו

זה אינו נכון לפני עוור הוא גם כשהחוטא מזיד.

בקשר לשבת פ"ז כוונתך כנראה למתעסק אבל איני יודע מה שייכות יש כאן לדבר, הלובש בגד של ד' כנפות ולא יודע שהתורה ציוותה לשים בו ציצית אינו מתעסק אלא שוגג.

[בברכה המשולשת]

אמר לך עיין בפרק שביעי נכון?!
למה תמיד לחפש חיים קלים? קצת להתאמץ לא יזיק!
לא תמיד צריך להאכיל בכפית!

תמהני. למה לא לדון לכף זכות ששאלתי אחרי שעיינתי, ולא מצאתי למה כוונתו?

[יאיר]

אמר לך עיין בפרק שביעי נכון?!
למה תמיד לחפש חיים קלים? קצת להתאמץ לא יזיק!
לא תמיד צריך להאכיל בכפית!

תמהני. למה לא לדון לכף זכות ששאלתי אחרי שעיינתי, ולא מצאתי למה כוונתו?

ידידי ר' בברכה הרגע...סתם התלוצצתי בבדיחותא (וחששתי שאכן לא אובן אבל 'סיקרן' אותי לראות את התגובה/ות.
ורציתי להדגיש את צידקת בקשתך להפנייה מדוייקת)...

☺

[שליטא]

מחוסר זמן לא הצלחתי להגיב בנושא בעיון

אבל על קצה המזלג נראה לומר כך : (בע"ה אברר את הנושא יותר בדיוק)

רק כאשר האדם אינו יכול לעשות את העברה מבלעדיך אז זה נקרא לפני עיוור (זה לא פשוט אמנם אבל כך זה לפי הפשט)

אבל אם הוא יכול לעשות את העברה גם מבלעדיך אז אין זה נקרא לפני עיוור אלא אם כן אתה נותן לו משלך ואז זה כבר ענין אחר.

לגבי מסכת שבת התכוונתי לפרק שביעי במשנה כלל גדול אמרו בשבת " [דף סז עמוד ב] כל השוכח עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - אינו חייב אלא חטאת אחת. היודע עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - חייב על כל שבת ושבת. היודע שהוא שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת - אינו חייב אלא חטאת אחת"

מה שאינו יודע מעיקר השבת הוא נכנס בגדר של כל השוכח עיקר שבת ואם הוא יודע אז זה כבר מזיד ואתה עובר על לפני עיוור רק אם הוא אינו יכול לקחת את הבגד וגם אז דווקא אם בטוח שהוא ילבש את הבגד מבלי להטיל בו ציצית, כלומר שיש רגלים לדבר

חוץ מזה שאם הוא לא יודע שצריך להטיל ציצית הוא בגדר של כל השוכח עיקר שבת בבחינה של תינוק שנשבה וכד' ואם הוא יודע שצריך להטיל ציצית אז לא הכשלת אותו בעשה

כתבתי את הדברים מבלי ישוב הדעת ובע"ה אברר את הנושא יותר בדיוק

[אריאל ביגל]

יש ששאלו מדוע שהמכשיל במידות יחשב כעובר על לפני עיוור, הרי אינן איסורים, אשיב שהרב קוק מוכיח מגמ' בב"ב פ"א שאפי' בעיצה שאינה הוגנת לו הווי לפנ"ע, וק"ו במידות, שיש בהן אפילו צד איסור (הרי לא יתכן לומר שאדם שכפשוטו הכשיל עיוור לא יעבור באיסור זה, והרי העיוור לא עבר שום איסור מפורש!), וגם הגמ' בקידושין יכולה להיות מוסברת לשיטתו (אני וחברי בישיבה הצלחנו להסיברה בצורה לא כ"כ דחוקה גם כך, איני זוכר בדיוקר איך כי אוחז בה כרגע אבל אי"ה כשאצלול לתוכה שוב אציין כאן את ההסבר),

כמו כן, המדיות נחשבות כאיסורים (ראה את הרמב"ם שפסק את דברי הזוהר ע"פ הגמ' בשבת שהכועס- כאילו עובד ע"ז דברים דומים נאמרו בגמ' לגבי המתגאה, וראה בס' ארך אפיים להג"ר אברהם יעלין זצ"ל פ"א-פ"ב, ובעוד מקורות שמראים כדברי) או לכל הפחות מ"ע מדאורייתא כדברי הר"מ בסה"מ ובהל' דעות שזה נחשב ילק ממצוות "והלכת בדרכיו" ולרוה"פ יש לפנ"ע במ"ע.

לגבי השאלה מדוע שהמידות לא תחשבנה באיסור לפנ"ע- הסברא ודאי שנותנת לכך, אך מה אעשה ופשט הגמ' הוא שלא עובר בזה על לפנ"ע, וכך פסק הלכה למעשה רבי יוסף חיים זצ"ל!

[אוצר החכמה]

ק כאשר האדם אינו יכול לעשות את העברה מבלעדיך אז זה נקרא לפני עיוור (זה לא פשוט אמנם אבל כך זה לפי הפשט)

אבל אם הוא יכול לעשות את העברה גם מבלעדיך אז אין זה נקרא לפני עיוור אלא אם כן אתה נותן לו משלך ואז זה כבר ענין אחר.

מדאורייתא צריך להיות תרי עברי דנהרא ובלא זה אינו עובר, אבל עובר על איסור מסייע מדרבנן.

אם הוא יודע שצריך להטיל ציצית אז לא הכשלת אותו בעשה

לא הבנתי כוונתך, לאותו יהודי מתחשק שיהיה לו בגד יפה בעל 4 כנפות והוא מתעצל לשים בו ציצית, רק אני מוכר בגד כזה, אילו לא הייתי מוכר לו היה ממשיך ללכת בשאר בגדיו שאינם חייבים בציצית, עכשיו שמכרתי לו הכשלתי אותו בעשה.

[אבי קלמן]

יש ששאלו מדוע שהמכשיל במידות יחשב כעובר על לפני עיוור, הרי אינן איסורים, אשיב שהרב קוק מוכיח מגמ' בב"ב פ"א שאפי' בעיצה שאינה הוגנת לו הווי לפנ"ע, וק"ו במידות, שיש בהן אפילו צד איסור

אתה נוקט דברים בפשיטות, אע"פ שהם אינם מוסכמים כלל.
המנ"ח (ריש מצוה רלב) תמה על החינוך שם שכתב "לא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה", היאך כתב שזהו רק לבנ"י הרי מפורש בגמ' (פסחים כב: ועוד) שהנותן אבר מן החי לבן נח עובר משום לפנ"ע, חזינן שהאיסור הוא גם לבני נח.
ותירצו האח' (קובץ שיעורים פסחים שם אות צה עמ' כד; דברות משה שבת ח"א סי' ב ענף ב ואילך; אגרות משה יו"ד ח"א סי' ג ואו"ח ח"ה סי' יג אות ט ד"ה אבל הא; ועוד רבים) שיש שני גדרי לפנ"ע: א. איסור להכשילו באיסור, שהוא איסור בנ"א למקום; ב. איסור להכשילו בעצה שאינה הוגנת.

(וחקירה זו - האם האיסור להכשיל באיסור הוא מגדרי מכשול בנ"א לחברו כעצה שאינה הוגנת, היא היסוד לדיונים רבים באח' בנושא זה, כדוגמת האם המכשיל חברו באיסור דרבנן עובר בלפנ"ע מדאו', ואכמ"ל).

(הרי לא יתכן לומר שאדם שכפשוטו הכשיל עיוור לא יעבור באיסור זה, והרי העיוור לא עבר שום איסור מפורש!)

גם זו מח' באח', יש שנקטו כדברי מר (משך חכמה ויקרא יט, יד), ויש שחלקו ונקטו שהמכשיל חברו כפשוטו איננו עובר בלפנ"ע (מנ"ח שם, וכן הביא במש"ח הנ"ל מדברי המשנה למלך). (ואפשר אולי שגם נידון זה שייך בחקירה הנ"ל ואכמ"ל).

כמו כן, המידות נחשבות כאיסורים (ראה את הרמב"ם שפסק את דברי הזוהר ע"פ הגמ' בשבת שהכועס - כאילו עובד ע"ז, דברים דומים נאמרו בגמ' לגבי המתגאה, וראה בס' ארך אפיים להג"ר אברהם יעלין זצ"ל פ"א-פ"ב, ובעוד מקורות שמראים כדבריי) או לכל הפחות מ"ע מדאורייתא כדברי הר"מ בסה"מ ובהל' דעות שזה נחשב ילק ממצוות "והלכת בדרכיו" ולרוה"פ יש לפנ"ע במ"ע.

א. רק בודדות מהמידות הרעות נאסרו באופן ספציפי.
ב. "הכועס כאילו עובד ע"ז" - זה לא אומר שיש איסור לכעוס, אלא רק שהוא מגונה מאד.
ג. לגבי גאוה, כבר העיר הרב 'אוצר החכמה', שהוא מחלוקת ראשונים אם יש בזה לאו (ר' חפץ חיים פתיחה לאו ה).

[למאי_נמ?]

העירוני למש"כ בשו"ת שלמת חיים סי' תרנב (ובמהדורה אחרת)

[עושה חדשות]

אולי יל"פ בזה ע"פ הקטע המצוטט להלן, מתוך "ספר חסידים" -

זה כתב שלח לזקני ריגנשבורג: אנוש מזעיר נשאר אומללו מרוב עם אין קורא בצדק ולא תורה ולא שכרה כי גברה יד עוברי עבירה ובקשו להם כבוד ושררה לגלול ספר תורה וקשרו קשר ורצו להרבות כבודם ונתועדו יחדיו שנים עשר מהם לגלול ס"ת כל אחד חודש שלו וליתן כל אחד זקוק כדי שיעלה י"ב זקוקים לשנה לצדקה וכל זה לא עשו אלא למצוא להם טענה וערעור לומר אנו נותנים יותר ממך ולא נתכוונו אלא לביישני ולהרבות כבודם, וברוך המקום שנתן לאל ידי להעבירם על דעתם אך במקצת עשיתי כדעתם למען רבות הצדקה כי יראתי פן יפגעני עון שאמנע מלהרבות צדקה כי אמרתי שמא הדין עמהם אחרי שכל כך רוצים ליתן ולכפול על מה שהיו נותנים. ושמתי לבי לשלוח אצל רבותי הרבי ברוך והרבי אברהם והרבי יהודא לשמוע מהם יורוני על דבר זה ועל פיהם אדון ואעשה ככל אשר יצוו עלי ואם תאמרו הדין עמהם כי מאחר שכל כך רוצים ליתן ולכפול על מה שהיו נותנים אעפ"כ אינם ראוים לכך כי יש מהם שאינם יודעים אפי' פסוק בתורה ויותר איני רוצה לספר בגנותם אך מה שנראה בעיניכם אעשה אך דעו לכם כי לא לכבודי אני עושה כי אם היו עומדים עלי להפסיד ממוני או למעט כבודי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהיה בדעתי לידום ולהתחולל לה' כמעשה דגניבא פרק קמא דגיטין כי כן נוהגים לעשות פעמים רבות אך קנא קנאתי לבזיון התורה. ולא זו בלבד אך על הנולד אני דואג שאם יתחילו חמשה או ששה לגלול לשנה הבאה אלו יאמרו אנו רוצים לגלול ואלו יאמרו אנו רוצים לגלול עד שתהא רציחה ביניהם וע"כ שימו לבבכם בדבר הזה ואשר תאמרו אעשה ודעו כי אם תתנו דעתכם אני יכול לגלול בע"כ באותה צדקה שהורגלתי ליתן ואף בפחות אם הייתי רוצה אך חלילה לי לפחות ועליכם החיים והשלום כחשק אפרים ברבי מאיר.
תשובה כיון שיש לעניים ריוח אף על פי שאינם מתכוונים לשם שמים אלא להתכבד בהם כיון שיש ריוח לעניים אל ימנעם מלגלול כדי שיתפרנסו עניים, ואם ימנעם מלגלול ס"ת הרי גוזל עניים. וזה שקשר עד הנה כיון שדעתו לשם שמים אם יתן אותו כסף לעניים שהיה נותן כשהוא קושר ס"ת כיון שברצון היה קושר ובעבור העניים נמנע הרי מעלה עליו כאלו הוא נותן צדקה מה שהקושרים נותנים לצדקה, ומה שאמרת שמא אחרים יעשו מחלוקת ויבאו לידי רעה אז כשיראו העולם שזה הצדיק נמנע מלקשור למען רבות הצדקה גם אחרים ימנעו ואם יבואו לידי מחלוקת אז יעשו החכמים לפי מה שיראו. אם אלה נותנים י"ב זקוקים ואחרים עשרים זקוקים. אבל אם אחד נותן זקוק ואחד אמר אתן זקוק ועשרה פשיטים אין לשמוע לו בדבר מועט.

[לעומקו של דבר]

הרבה קופות צדקה ישמחו בקטע הזה...

[בברכה המשולשת]

יעויין במשנת אברהם (לגראא"פ) על אתר