הגאון הנצי"ב זי"ע (בשו"ת משיב דבר ח"ד סי' לה) כתב:אשר בקש לבא שנית בענין קנין אשה לבעלה מה היא, ולמה ולאיזה תכלית נקנית וזה דברי במכתב הקודם ואשר מעכ"ה העתיק אותם במכתבו: דמה"ת הן אין לאיש על אשתו שום קניין כי אם לאישות בלבד, אבל זולת אישות אין לבעל שום קניין, ולכן אם נדרה ואמרה הנאת תשמישי עליך א"צ להפר וכופה ומשמשתו (כתובות עא: נדרים טו: ופא:), משום שלזה היא קנויה לבעלה.
ודברים ברורים הם, ומה שכתוב בתורה כי הוא קנין כספו (ויקרא כב, יא; כתובות נז:), וכן מה שנמצא דאשתו של אדם הוי כעבדו ושפחתו (עי' ריטב"א יבמות קיג. ד"ה גזרה שמא; תורא"ש כתובות ב. ד"ה נסתחפה שדהו; תוס' שם ב: ד"ה מציא אמרה; וע"ע רשב"א [מובא בשטמ"ק] שם נט:), הכונה כמו עבדו ושפחתו, הכונה למעשה ידיהם כך אשתו לאישות ולא זולת, וההוכחה הפשוטה לזה ממה שפשוט לחז"ל (יבמות צ: כתובות נח:-נט.) דעפ"י התורה אין מעשה ידי אשה לבעלה, ומאין למדו זאת וכי מבואר בתורה שכן הוא, והלא כתיב בה "קניין כספו" כמו בעבד ושפחה, ומנלן שאין מעשה ידיה לבעלה? להיפך: מנלן דמשועבדת (ל)אשתו לבעלה ואינה יכולה לאסור עצמה על בעלה... הא אצלה אין כתיב אזהרה שלא תמנע ממנו הנאת תשמישה, ומנלן שהיא מחויבת להזקק לו? ודלמא קנין כספו הוא לשארי דברים כמו שפחתו.
אלא הוא דבר ברור ומושכל ראשון דמשמעות "כי יקח איש אשה" הוא למה דמסיים הכתוב: "ובעלה" (דברים כד, א) או "ובא אליה" (שם כב, יג) ולא יותר, מזה למדנו דלזה הפרט היא קנויה לו כמו שפחה לעבודה ולא יותר... דברור לחז"ל שאין לבעל שום זכות מה"ת באשתו יותר מעניני אישות והשייך לה והוא הפרת נדריה שבינו לבינה או עינוי נפש שנוגע לאישות...
וקנין אשה לאיש בעניני אישות, הוא מועיל לא מבעיא לדעת הרמב"ם (פ"א מהל' אישות הל' א-ד ובמפרשים וש"נ) שאסור לבעול פנויה, אפילו לדעת החולקים אינו אלא רשות, אבל אינה מחויבת להיזקק לו, ואם הוא מאנסה ח"ו חייב לשלם בושת ופגם, והרי הוא כגזלן (עי' רמב"ם פ"ט מהל' מלכים הי"ד) וכאשר יקום איש על רעהו והכהו, משא"כ אשה שהיא קנויה לו היא מחויבת להיזקק בכל עת שירצה, ואם אינה מזדקקת לו ברצון יכול לכופה כמו שהאדון כופה שפחתו לעשות מלאכתו, וכ"ז הם דברים ברורים ואין כדאי להפוך עוד בזה.
...ושני דברים הם דקנין הוא שהיא מחויבת להזקק לבעלה כמו שהעבד מחויב לעשות מלאכת בעליו, וקידושין שהוא כהקדש, היינו שהיא אסורה לאחר, ותרי מילי נינהו, דאי מצד שקנויה היא לבעלה הייתה נחשבת כגזלנית אם היתה נותנת דודיה לאחר, ולא יותר, וכמו עבד שעשה מלאכתו לאחר בשעה שהיה לפניו מלאכת אדוניו שאינו אלא כגזלן, ותו היה עולה על הדעת שאם ייתן לה הבעל רשות להיזקק לאחר הרי היא מותרת, כמו בעבד שהרשהו בעליו לעשות לאחר, משום הכי היא "מקודשת" (עי' קידושין ב:) - שאין לה פדיון אלא בגט או במיתת הבעל, ואי משום הקדש - לא ידענו שהיא מחויבת וקנויה לבעלה, ולא ידענו אלא שהיא אסורה לאחרים, ע"ז אמרינן שהיא קנויה לבעלה, וכבר כתבתי בשם הרמב"ם (פ"ז מהל' אישות הט"ז) דהמקדש להעובר - קידושין תופסין בה שתהא אשת איש ואסורה לאחרים אבל אינה קנויה לו...
- כמובן שדברים מפורסמים אלו מהווים את אחד היסודות שנהגו לפלפל בהם בתחילת מסכת קידושין.
ורציתי לשאול לחכמי ורבני הפורום הנכבד, היכן נמצא מקור שאשה "מחוייבת להיזקק [לבעלה] בכל עת שירצה"?
(בספר 'משכן ישראל', ח"ב עמ' יד-טו, הערות 'טוהר הבית' להגר"מ גרוס שליט"א, אות ד, הביא בזה מהרמב"ם פט"ו מהל' אישות הי"ח: "וכן צוו חכמים על האשה שתהיה צנועה בתוך ביתה... ולא תתבע תשמיש המטה בפיה... ולא תמנע מבעלה כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה אלא נשמעת לו בכל עת שירצה..." - ומשמע שהוא מדרבנן, וע"ש במגיד משנה וצ"ע, ובמהרי"ט [ח"א סי' ה ד"ה וחוץ מזה, הובא בבאר היטב אה"ע סי' עז סוף ס"ק ז] "...שלא מצינו מורדת אלא באומרת מאיס עלי או מצערנא ליה אבל אם היא טוענ' בעונה האמורה בתורה הטיילין וכו' נראה דלא כייפי לה שאינה שבויי' חרב להזדקק לו בכל שעה..." וצ"ע אם דבריו סותרים למגיד משנה הנ"ל).