מסכת סנהדרין דף קט עמוד ב:
"אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו, אמרה ליה: מאי נפקא לך מינה? אי מר רבה - אנת תלמידא, ואי מר רבה - אנת תלמידא. אמר לה: מאי אעביד, הואי בעצה, ואשתבעי לי בהדייהו: אמרה ליה: ידענא דכולה כנישתא קדישתא נינהו, דכתיב +במדבר ט"ז+ כי כל העדה כלם קדושים. אמרה ליה: תוב, דאנא מצילנא לך. אשקיתיה חמרא, וארויתיה, ואגניתיה גואי, אותבה על בבא, סתרתה למזיה, כל דאתא חזיה, הדר. אדהכי והכי אבלעו להו".
ומה שמוגדר בתור "חכמה", למרות שאמרה לו שיקול די פשוט, אולי כוונת חז"ל לעצה המעשית שמצאה, שהוא יישן והיא שערותיה פרועות.
ובזמנו ראיתי בשם הגרח"ש זצ"ל (וכמדומה שלא ראיתיו ב"שיחות מוסר"), שאף שהדברים פשוטים, אבל בשעת מחלוקת השכל נעלם, מרוב התלהטות הויכוח וכו', וממילא בשעה קשה כזאת אפילו האומר דברים פשוטים נחשב ל"חכמה".
ובקשר למה שנזהרו אפילו אנשים כאלו משערות מגולות של אשה, העיר על זה כבר הגר"י אריאלי בעינים למשפט שם.