כד,ה כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח.
ופירש"י: ושמח-ישמח את אשתו, ותרגומו וחדי ית אתתיה, והמתרגם ויחדי עם אתתיה טועה הוא, שאין זה תרגום של ושִמח אלא של ושָמח.
וכדברי רש"י מפורש בזוהר הק' (רע"מ רעח,א): איצטריך לחתן למיחדי באיתתיה שנה אחת, והא אוקימנא דחדוה דא לאו דיליה היא אלא דילה דכתיב ושמח את אשתו, וישמח את אשתו לא כתיב אלא ושמח, יחדי לכלה. ופירש רבינו הגר"א ב'יהל אור': פירוש אי הוי כתיב וישמח הוי משמע הוא עם אשתו, ומדכתיב ושמח משמע לה לבדה.
אך דא עקא, שכתרגום זה-ויחדי עם אתתיה, נמצא מפורש בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל, ומצוה ליישב.
ברם, לאחר עיון בכמה ממוני המצוות ומפרשיהם נראה להציע דרך חדשה בהבנת הכתוב. יתכן לפרש: ושמח-המצוה היא אמנם לשמח את אשתו ולא לשמוח יחד עמה, ומ"מ הדרך לשמחה הוא-את אשתו, והיינו עם אשתו בכך שיהא מצוי עם אשתו בכל אותה השנה ונקי יהיה לביתו.
כה הם דברי הרמב"ם בסה"מ עשה ריד: היא שציונו להתייחד החתן עם אשתו שנה תמימה, שלא יסע חוץ לעיר ולא יצא בצבא ולא יעבור עליו דבר מהדברים הדומים לאלו. אבל ישמח עמה עד מלוא שנה מיום בואו אליה. ובל"ת שיא לאחר שפירש הרמב"ם ענין הלאו ד'ולא יעבר עליו לכל דבר' הוסיף וז"ל: ודע כי החתן עצמו ג"כ מוזהר מלצאת לביתו, כלומר ללכת לסחורה כל שנתו.
ומשמעות דבריו דהאזהרה לצאת לסחורה איננה מכלל הלאו שבו מוזהרים כלל הציבור שהוזהרו מהוציא החתן מביתו וכו', אלא זוהי אזהרה פרטית לחתן, ונראה שזה בכלל העשה של ושמח את אשתו, וכן כתב להדיא בחכמת אדם בבינת אדם שער בית הנשים סי' יט.
ובתשובות הרדב"ז (א,רלח) כתב על דברים אלו: שיבוש הוא בספרים, אפשר מן המעתיק בלשון ערבי או המעתיק הספר, אבל בלשון ערבי כתוב...והכונה כי החתן עצמו מוזהר שלא יצא לדרך כלומר לצרכי רבים, אבל לצורך עצמו למה לא יצא להרויח לשמח את אשתו, אם שאין לו מה יאכל אין לך עצב גדול מזה.
איברא, בחידוש זה של הרמב"ם נמצאו לו חברים, בספר החינוך מצוה תקפב: שנצטוינו שישמח החתן עם אשתו שנה אחת, כלומר, שלא יסע חוץ לעיר לצאת למלחמה ולא לענינים אחרים לשבת זולתה ימים רבים, אלא ישב עמה שנה שלמה מיום הנישואין.
ובמנ"ח (אות ב) נתקשה במקור חידוש זה שלא מצינו זה בש"ס ובשום מקום. אכן כבר כתב ב'שדי חמד' (אסיפת דינים-מערכת חתן וכלה סי' כט) שמקורו טהור מדברי הרמב"ם בסה"מ הנ"ל. ובאמת כן מצינו גם לרבינו אליעזר ממיץ בספר יראים (עמוד ה-סי' רכח), יעו"ש ובפירוש תועפות ראם.
וגדרן של דברים אנו למדים מהמשך לשונו שם: משרשי המצוה...על כן גזר עלינו העם אשר בחר להיות נקרא על שמו שנשב עם האשה המיוחדת לנו להקים זרע שנה שלמה מעת שנשא אותה כדי להרגיל הטבע עמה ולהדביק הרצון אצלה ולהכניס ציורה וכל פעלה בלב, עד שיבא אצל הטבע כל מעשה אשה אחרת דרך זרות וכו'.
הרי שעיקר המצוה וצורתה אינה לשמח את האשה בדווקא, אלא הישיבה הקבועה והממושכת עם אשתו, ומה שמשמחה זהו פרט ואופן קיום המצוה שישב עמה בכהאי גוונא. אלא שאופן השמחה הוא ע"י שישהה עם אשתו, והדברים מאירים.
אגב, בדברי החינוך שתים זו שמענו שלא נמצא כן בדברי הרמב"ם. א) איסור היציאה לענינים אחרים נכלל גם בלאו ולא רק בעשה, ראה בלשונו במצוה תקפא. ב) דלא מועילה מחילת האשה ע"ז, וראה מש"כ ע"ז בבינת אדם שם.
ולכאורה הטעם שלא תועיל מחילתה הוא מחמת שאין כאן רק קיום דין שמחה פרטי שלה, אלא שורש המצוה הוא בנין הנישואין בכללותם כמו שלמדנו מדבריו, (וזהו החילוק ממה שמועילה מחילתה על שמחת שבעת ימי המשתה, ראה בדברי הרמ"א אה"ע סד,ב וביאור הגר"א ס"ק ג).