פורום אוצר החכמה

נתחייב לתרום על עליה בבית כנסת ובפועל היה טעות ולא עלה האם חייב על תרומתו.

:ראה בתענית פרק ב סוף משנה ה שיוצא מדברי הברטנורא שבבית המקדש ברכו כל הברכות בשם המפורש. וכן כותב הצלח ברכות סג
וקשה מיומא לט שעשר פעמים אמר הכהן גדול את השם המפורש... מה כל החידוש הרי בכל יום אמרו כשברכו את הברכות
ואפשר שמשום כך פירש הרב האי גאון שהוא שם מ"ב ובאמת כך כותב רשי על ההוגה השם באותיותיו בסנהדרין צץ דהיינו שם מב

כאן מביא מחלוקת בזה
ויש לעיין מגדים חדשים עמ"ס ברכות, וכאן וכאן
ועוד

נערך משיעור שניתן ביום הילולת האר"י תש"פ
מומלץ מאוד.
השיעור לא מוגה, הרב שפירא אמר שיש כמה דברים שאמרו בשיעור שהם לא מספיק מדוייקים, אבל לא משהו משמעותי

כמה צריך לטרוח או אפי' להצטער כדי לקיים הידור מצוה?
אשמח למקורות או דוגמאות

ידוע המבוכה האיך היה צורת משיכת הכהן. בגמרא איתא כמין כף יוונית, ויש במפרשים צורת כ ח ט וכו,
רש"י רק במקום אחד כותב שהמשיכה התחילה בין ריסי עיניו והמשיכה עד שמגיע לעורף ככף יוונית, והוא בהוריות יב. ד"ה כמין
והרמב"ן בשמות כט ז, חולק על האבן עזרא שכתב שקודם משכו בשמן המשחה ואחר כך נתנו עליו המצנפת, חולק עליו הרמבן שבתחילה נתנו עליו המצנפת, ואחר כך שמן המשחה אלא שהיציקה היתה על מקום התפילין ונתחבר עד ריסי עיניו על ידי משיחהת עי"ש
וצריך עיון גדול האיך משכו עד שמגיע לעורף הרי המצנפת מפסיק?

שמעתי מי שאומר שסידור מודפס יש בו יתר-קדושה על פני חומש מודפס, מחמת שמשתמשים בו יותר.
מישהו מכיר סברא כזו? או לחילופין מקור כתוב להיפך?

אם נתקע חפץ קטן (לדוגמא: סיכת ביטחון) בתוך הבגד בין התפרים (לדוגמא - נפל לשם מתוך חור בכיס) - האם זה נחשב "משא" שאוסר לצאת לבושים בבגד זה לרה"ר?

לשון מעשה רב (צח): "לא יכרוך המזוזה בקלף וכדומה שלא יהא הפסק דבר בין המזוזה למזוזת הבית".
אשמח לדעת מה מקור הדברים ועניינם, שהוא לכאו' נגד כל הלשונות בפוסקים שקובעים המזוזה בתוך קנה וכדו',
וכן לדעת האם יש מההולכים לאורו של הגר"א הנוהגים כך.
ייש"כ.

מצות ביומו תתן שכרו האם קיימת על חלק מהתשלום
דהיינו אם מישהו סיים לי עבודה (קבלנית) ואני יכול להעביר לו היום חצי מהתשלום
(נניח שלגבי החצי השני הוא מוחל שאשלם מחר, או באופן אחר שהוא באמת מקפיד אבל אין לי)
האם יש בזה קיום מ"ע הנ"ל, או תליא בדין חצי שיעור במצוות, ומה לגבי הלאו.
מסתמא יש דברים מפורשים.

עזריאל ברגר כתב:אם נתקע חפץ קטן (לדוגמא: סיכת ביטחון) בתוך הבגד בין התפרים (לדוגמא - נפל לשם מתוך חור בכיס) - האם זה נחשב "משא" שאוסר לצאת לבושים בבגד זה לרה"ר?

אם יודע מכך (דבלא''ה לכאו' הוי מתעסק), מדוע לא?

רמב״ם תפילה פרק ו הלכה ז
אף על פי שתפלת ערבית רשות לא יבא אדם ממלאכתו ויאמר אוכל מעט ואישן קמעא ואח"כ אתפלל שמא תאנוס אותו שינה ונמצא ישן כל הלילה אלא מתפלל ערבית ואח"כ אוכל ושותה או ישן ומותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית מפני שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי שרוב העם נכנסין שם ביום אבל בשחר דבר שאינו מצוי לא גזרו בו.

יש לדקדק, חדא, מדוע שינה בלשונו וכתב ״מעט״ אצל אכילה ו״קימעא״ אצל שינה. (בגמרא ״קימעא״ בשניהם). ועוד, מדוע השמיט ״אשתה קימעא״ הנזכר בגמרא.

אולי הלשון שינה מועטת משמע קצת שינה לא עמוקה לכן היה צריך להשאיר את לשון הגמרא
בהמשך הרמב''ם כן מזכיר שתיה

לכשיבקע כתב:

עזריאל ברגר כתב:אם נתקע חפץ קטן (לדוגמא: סיכת ביטחון) בתוך הבגד בין התפרים (לדוגמא - נפל לשם מתוך חור בכיס) - האם זה נחשב "משא" שאוסר לצאת לבושים בבגד זה לרה"ר?

אם יודע מכך (דבלא''ה לכאו' הוי מתעסק), מדוע לא?

כי זה דבר שאין בו חשיבות, ואני לא מוציא אותו בגלל שאני צריך את ההוצאה, אלא כטפל אל הבגד.
ואולי יש לדמות זאת לציצית שנקרעו הפתילים שלה ונשארו קצרים לגמרי (שאינם ראויים להיתלות בבגד אחר) שמותר לאשה ללבוש את הציצית הזאת ולצאת לרה"ר, כיוון שהם בטלים אל הבגד?

ואלת"ה - האם נאמר שכל לכלוך שעל הבגד נחשב "משא"?! או כינים שבשער האדם ובבגדיו וכדו'.

עושה חדשות כתב:מצות ביומו תתן שכרו האם קיימת על חלק מהתשלום
דהיינו אם מישהו סיים לי עבודה (קבלנית) ואני יכול להעביר לו היום חצי מהתשלום
(נניח שלגבי החצי השני הוא מוחל שאשלם מחר, או באופן אחר שהוא באמת מקפיד אבל אין לי)
האם יש בזה קיום מ"ע הנ"ל, או תליא בדין חצי שיעור במצוות, ומה לגבי הלאו.
מסתמא יש דברים מפורשים.

לי קרה משהו דומה לאחרונה.
שכרו אותי לעבודה, ולא סיכמנו על מחיר, שאמרתי לו שאברר ואגיד לו מה סביר.
אחרי גמר העבודה, כמובן, התמקח הלה על המחיר, שאמר שזה יותר מדי. בינתיים לא שילם הלה כלום. האם הוא חייב לשלם עכ"פ מה שמודה לי שחייב, או שיכול לעכב הכל עד גמר הדו"ד?

אני אמרתי לו שמזה שאינו משלם כלום ואינו מציע שום מחיר מצידו, ברור שאין כוונתו לשלם כלל ואינו אלא דרייקאפ. אבל אם נוכל להוציא מזה איזה הלכה, עכ"פ הרווחתי את זה, אם לא פת לחמי.

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:

עושה חדשות כתב:מצות ביומו תתן שכרו האם קיימת על חלק מהתשלום
דהיינו אם מישהו סיים לי עבודה (קבלנית) ואני יכול להעביר לו היום חצי מהתשלום
(נניח שלגבי החצי השני הוא מוחל שאשלם מחר, או באופן אחר שהוא באמת מקפיד אבל אין לי)
האם יש בזה קיום מ"ע הנ"ל, או תליא בדין חצי שיעור במצוות, ומה לגבי הלאו.
מסתמא יש דברים מפורשים.

לי קרה משהו דומה לאחרונה.
שכרו אותי לעבודה, ולא סיכמנו על מחיר, שאמרתי לו שאברר ואגיד לו מה סביר.
אחרי גמר העבודה, כמובן, התמקח הלה על המחיר, שאמר שזה יותר מדי. בינתיים לא שילם הלה כלום. האם הוא חייב לשלם עכ"פ מה שמודה לי שחייב, או שיכול לעכב הכל עד גמר הדו"ד?

אני אמרתי לו שמזה שאינו משלם כלום ואינו מציע שום מחיר מצידו, ברור שאין כוונתו לשלם כלל ואינו אלא דרייקאפ. אבל אם נוכל להוציא מזה איזה הלכה, עכ"פ הרווחתי את זה, אם לא פת לחמי.

לי פשוט שאתה יכול לתבוע ממנו שישלם מיד את מה שהוא בטוח בחובתו. אלא שבזה אתה עלול להפסיד את ה"מודה במקצת" שלו בהמשך.

נכון, את תביעותי אני מכיר, ומ"מ לא נוח לי לתבוע לב"ד ולעשות ממנו באלאגאן. מדובר על שמונה מאות דולר, בשעה שהב"ד ובעיקר הבזבוז זמן שמה יעלה לי כמעט אותו מחיר. השאלה שלי היא על חיוביו (ככה זה, לומדים מוסר על החיובים של אחרים) לגבי בל תלין.
בגמ' פ"ק דברכות מבואר שאף אם הלה גנב, אסור לו לעכב כלום מחמתו, ועפ"ז לכאורה אסור לבטל פרעון כרטיס אשראי אם אין התביעה אלא על חלק מהנכסים.

ליטוואק פון בודאפעסט כתב:לכאורה אסור לבטל פרעון כרטיס אשראי אם אין התביעה אלא על חלק מהנכסים.

לא נראה לי כלל.

כח עליון כתב:מה הדין קטן שבירך שהכל על מזונות,
אם יש להורות לו לברך שוב מזונות, כדי שיתחנך לברך באופן מתוקן
או שמכל מקום הלא נתחנך בעצם הברכה

לכאורה כיון שלמעשה יצא בדיעבד, וגם דין זה יצטרך לדעת מתי שהוא. לפום חורפיה יורה לו שלא יחזור לברך. עם זאת יאמר לו מה כן היה צריך לברך לכתחילה.

ידוע המעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה.
ויש שניסו להעמיד את הסיפור דווקא בשבת פרשת זכור, שאז חובת הקריאה היא מדאורייתא (ראו דברי הרא"ש בברכות, ובמקומות שהעתיקו את הרא"ש וכו').
ויש להקשות: הלא כשישתחרר העבד צריך טבילה בפני שלשה, שבה נשלמת גירותו, וגיור הוא כמו דין, ואין דנין בשבת, וכיצד היתה אפשרות לשחררו בשבת?
ובתחילה חשבתי לתרץ בדוחק שלא היה זה בשבת זכור, אלא בפורים, וכשיטת המג"א שאפשר לצאת ידי חובת זכור בקריאת פורים, וצריך לומר שרבים בציבור לא שמעו קריאת זכור באותה שנה.
והנה ברור שזוהי אוקימתא דחוקה ביותר.
ולכן אחר כך חשבתי על אפשרות אחרת, שהיה זה בערב שבת זכור, והם היו מבודדים ביישוב בלי אפשרות למצוא עוד יהודי שישלים את המנין עד למחרת לקריאת שחרית.

אלא שאחר כך עלה בדעתי תירוץ פשוט ביותר:
הרי בעל המעשה הוא רבי אליעזר, והוא סבור שכל מכשירי מצווה דוחים שבת (כמבואר בארוכה בפרק רבי אליעזר דמילה), ולכן אין שום בעיה להעמיד ב"ד בשבת כדי לשחרר עבד לצורך מצווה דאורייתא!

בפשטות, מצוה שאינה דוחה שבת בעצמה, אף מכשיריה אינם דוחים את השבת, ואפילו לר"א.

עושה חדשות כתב:בפשטות, מצוה שאינה דוחה שבת בעצמה, אף מכשיריה אינם דוחים את השבת, ואפילו לר"א.

כתוב במפורש שאפילו ציצית ומזוזה היו דוחות שבת אילולא היה אפשר להפקירם (שבת קלא - סוף עמוד א ותחילת עמוד ב).

נכון, וכבר הק' כן בתוס' שם היכי ס"ד למילף ציצית ומזוזה ממילה, שהרי מילה היא עצמה דוחה את השבת, אבל הם אינם דוחים את השבת, וכ"ש מכשיריהם. והניחו בקושיא. ובתורא"ש תי' "הך לאו פרכא היא דהא לולב וכל אינך בעי למילף מעומר ושתי הלחם דלידחו מכשיריהם שבת אע"ג דאינהו גופייהו לא דחו שבת". ובאמת לישנא דר"א הוא "לולב וכל מכשיריו" "מצה וכל מכשיריה" וכדומה, והיינו דבאמת עיקר הלימוד הוא דהמצווה עצמה דוחה את השבת, אלא שאין בזה נפק"מ כי אם לענין המכשירין. הא למדת, שמצוה בעלמא שאינה דוחה שבת, ואין בה קרא יתירה שתדחה שבת, אף מכשיריה אינם דוחים את השבת. אמנם נכון שיש מקום ללמוד ממילה לשאר מצוות, ולכן הוצרכו בגמ' לפירכא של בידו להפקירן, אבל בסוף הסוגיא שם יש פירכא נוספת, מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות. ועי' מהרש"א וצל"ח. עכ"פ בפשטות מכשירי 'זכור' אינם דוחים את השבת. (נכתב שלב"ע כראוי).

עושה חדשות כתב:נכון, וכבר הק' כן בתוס' שם היכי ס"ד למילף ציצית ומזוזה ממילה, שהרי מילה היא עצמה דוחה את השבת, אבל הם אינם דוחים את השבת, וכ"ש מכשיריהם. והניחו בקושיא. ובתורא"ש תי' "הך לאו פרכא היא דהא לולב וכל אינך בעי למילף מעומר ושתי הלחם דלידחו מכשיריהם שבת אע"ג דאינהו גופייהו לא דחו שבת". ובאמת לישנא דר"א הוא "לולב וכל מכשיריו" "מצה וכל מכשיריה" וכדומה, והיינו דבאמת עיקר הלימוד הוא דהמצווה עצמה דוחה את השבת, אלא שאין בזה נפק"מ כי אם לענין המכשירין. הא למדת, שמצוה בעלמא שאינה דוחה שבת, ואין בה קרא יתירה שתדחה שבת, אף מכשיריה אינם דוחים את השבת. אמנם נכון שיש מקום ללמוד ממילה לשאר מצוות, ולכן הוצרכו בגמ' לפירכא של בידו להפקירן, אבל בסוף הסוגיא שם יש פירכא נוספת, מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות. ועי' מהרש"א וצל"ח. עכ"פ בפשטות מכשירי 'זכור' אינם דוחים את השבת. (נכתב שלב"ע כראוי).

ראה מהר"ם שי"ף שם, שאפשר ללמוד "מבינייא" מכל המצוות שנאמר עליהן במפורש שדוחות שבת הן וכל מכשיריהן (עומר, שתי הלחם, מצה, לולב, סוכה, שופר, מילה. וגם פסח - שלא הוזכר בסוגיא זו במפורש אבל הוזכר במסכת פסחים באריכות) לכל שאר המצוות, מלבד ציצית ומזוזה וכיו"ב. ולפום ריהטא לא מצאתי מי שחולק בזה לפי מסקנת הסוגיא - לא התוס', לא המהרש"א, ולא הצל"ח.

שאלה יפה ועמד בה בס' ראש אריה סימן י"ז.

יוסף חיים אוהב ציון כתב:שאלה יפה ועמד בה בס' ראש אריה סימן י"ז.

יישר כח. ושם (בספר ראש אריה - ביאליבלוצקי) תירץ באופן אחר - או שהטבילה אינה מעכבתו מלהצטרף למנין, או שמותר להטביל עבד משתחרר בשבת (ומאריך שם בשאלה כיצד שחררו, דהא אסור לכתוב שטר בשבת), ולא ניסה לתרץ כדברי.

מעביר בנו למולך, האם זה רק בבן קטן או גם בגדול.

בסנהדרין סד, ב לא נזכר לחלק כן, וכן - לפו"ר - בפוסקים (סמ"ג לאו מ. רמב"ם הל' ע"ז פ"ו ה"ג־ה. חינוך מצוה רח), ומכללו אֶשְׁמע שהכל בכלל.

עושה חדשות כתב:מעביר בנו למולך, האם זה רק בבן קטן או גם בגדול.

אולי יש להביא סמך ממ"ש הקדמונים שנסיון עקידת יצחק היה בעבור שאאע"ה היה מוכיח אלו שהעבירו בניהם למולך והרי יצחק גדול היה בזמן העקידה וש"מ שגם בגדול נאמר האיסור, וכמובן שאי"ז ראיה מוכחת.

נראה שפטור. בגדול לא שייך מסירה דאדעתא דנפשיה קעביד.

בסנהדרין סד:
ואינו חייב אלא על יוצאי יריכו הא כיצד בנו ובתו חייב אביו ואמו אחיו ואחותו פטור.
ולא משכח"ל אביו קטן.
(כך שמעתי להוכיח. האם מוכרח?)

שש ושמח כתב:נראה שפטור. בגדול לא שייך מסירה דאדעתא דנפשיה קעביד.

והשמטת התלמוד והפוסקים ל'סברא פשוטה' זו כלום היא?
[מלבד שבפשטות ניתן למצוא בקלות כמה ציורים להעברת גדול (אגב: כך הוא לישנא דקרא, ולא 'מסירה')].

עושה חדשות כתב:(כך שמעתי להוכיח. האם מוכרח?)

מוכרח אינו לכאו', שהרי אפ"ל דשיגרא דלישנא בעלמא הוא.
אך כיון שמצד אחר מוכרח לומר כן, אף זה יש לחָשְׁבו מכלל הראיות.

כתבו הפמ''ג ודה''ח, והביאם בשער הציון (סי' תמד, הלכות ער''פ שחל בשבת) בהאי לישנא:

ואין לערות רותח לתוך כלי חמץ מכלי פסח, אם לא שרוצה שלא לשמש בקדרה זו שעירה מתוכה עד לאחר פסח, [פרי מגדים ודרך החיים]:

והטעם ביאר הגר"ז (סי' תנא סעי' נט) שהבל החמץ הנפלט מכלי התחתון הנגעל עולה לכלי העליון דרך עמוד הניצוק המחברם.

ומשמע שהאיסור אפילו אינו בן יומו (ובכה''ח סי' תנא אות רלו התיר באב''י). ולכאורה הוא נפק''מ בכל שנה בעירוי מקומקום פסחי על שיש כדי להכשירו.

וידוע להקשות היאך מצינו איסור בכלי ריק (אמנם אינו מפורש שלזה הכוונה אך כן משמע), וכן שכאן נתחדש איסור לכתחילה בעירוי על דבר שעדיין היתר, ומבואר בשו''ע יו''ד סו''ס צד

בשלו דבש במחבת של בשר בת יומא והריקוהו חם בקערה של חלב בת יומא מותר, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא.

וכתב הפר''ח דהיינו אף לכתחילה (וראה בט''ז וש''ך על אתר אימתי מקילינן). שוב העירוני דבבה''ל סי' תנב ס''א ד''ה שאין כתב דבכה''ג הוי נ''ט בר נ''ט דאיסורא.

ואמנם בעירוי מכלי ראשון על כלי בשרי כתב הרמ''א בסי' צה ס''ג

ואם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי חלב, דינו ככלי ראשון ואוסר אם היה בן יומו.

ומ''מ גם בעירוי על איסור ממש בדיעבד קי''ל דשרי כמבואר ברמ''א סי' קה סוס''ג

אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חלב או שומן איסור (ג"ז שם ומרדכי פכ"ה ועיין בתשובת מהרי"ל ובפסקי מהרא"י סימן ק"ג), ובדיעבד אין לחוש (ארוך).

אלא דאכתי קשיא, היאך מצינו איסור עירוי מחם לצונן, והא במשב''ז יו''ד סי' קה אות ו כתב דעירוי מחם לצונן שרי לכתחילה.

ועדיין לא מצאתי ביאור ברור. ראיתי פולמוס בזה בביאור הענין בקובץ בית אהרן וישראל, אך לא מצאתי כעת.

לכשיבקע כתב:כתבו הפמ''ג ודה''ח, והביאם בשער הציון (סי' תמד, הלכות ער''פ שחל בשבת) בהאי לישנא:

ואין לערות רותח לתוך כלי חמץ מכלי פסח, אם לא שרוצה שלא לשמש בקדרה זו שעירה מתוכה עד לאחר פסח, [פרי מגדים ודרך החיים]:

והטעם ביאר הגר"ז (סי' תנא סעי' נט) שהבל החמץ הנפלט מכלי התחתון הנגעל עולה לכלי העליון דרך עמוד הניצוק המחברם.

ומשמע שהאיסור אפילו אינו בן יומו (ובכה''ח סי' תנא אות רלו התיר באב''י). ולכאורה הוא נפק''מ בכל שנה בעירוי מקומקום פסחי על שיש כדי להכשירו.

וידוע להקשות היאך מצינו איסור בכלי ריק (אמנם אינו מפורש שלזה הכוונה אך כן משמע), וכן שכאן נתחדש איסור לכתחילה בעירוי על דבר שעדיין היתר, ומבואר בשו''ע יו''ד סו''ס צד

בשלו דבש במחבת של בשר בת יומא והריקוהו חם בקערה של חלב בת יומא מותר, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא.

וכתב הפר''ח דהיינו אף לכתחילה (וראה בט''ז וש''ך על אתר אימתי מקילינן). שוב העירוני דבבה''ל סי' תנב ס''א ד''ה שאין כתב דבכה''ג הוי נ''ט בר נ''ט דאיסורא.

ואמנם בעירוי מכלי ראשון על כלי בשרי כתב הרמ''א בסי' צה ס''ג

ואם עירה מכלי ראשון של בשר על כלי חלב, דינו ככלי ראשון ואוסר אם היה בן יומו.

ומ''מ גם בעירוי על איסור ממש בדיעבד קי''ל דשרי כמבואר ברמ''א סי' קה סוס''ג

אסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר לנר דולק שיש בו חלב או שומן איסור (ג"ז שם ומרדכי פכ"ה ועיין בתשובת מהרי"ל ובפסקי מהרא"י סימן ק"ג), ובדיעבד אין לחוש (ארוך).

אלא דאכתי קשיא, היאך מצינו איסור עירוי מחם לצונן, והא במשב''ז יו''ד סי' קה אות ו כתב דעירוי מחם לצונן שרי לכתחילה.

ועדיין לא מצאתי ביאור ברור. ראיתי פולמוס בזה בביאור הענין בקובץ בית אהרן וישראל, אך לא מצאתי כעת.

ומי אמר שמדובר מחם לצונן?

לבי במערב כתב:[מלבד שבפשטות ניתן למצוא בקלות כמה ציורים להעברת גדול (אגב: כך הוא לישנא דקרא, ולא 'מסירה')].

העברה לחוד ומסירה לחוד.

משנה סנהדרין ס"ד א
משנה הנותן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש מסר למולך ולא העביר באש העביר באש ולא מסר למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש
גמ' שם
אמר רבי ינאי אינו חייב עד שימסרנו לכומרין שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר למלך תניא נמי הכי יכול העביר ולא מסר יהא חייב תלמוד לומר לא תתן

יוסף חיים אוהב ציון כתב:ומי אמר שמדובר מחם לצונן?

כך נראה מהט''ז סו''ס תנב (וראה חק יעקב על הט''ז שם אות נה) וכן נראה מהגר''ז הנ''ל. וכן ראיתי בכל מחברי זמננו שתמהו כנ''ל.

לכשיבקע כתב:

יוסף חיים אוהב ציון כתב:ומי אמר שמדובר מחם לצונן?

כך נראה מהט''ז סו''ס נב (וראה חק יעקב על הט''ז שם אות נה) וכן נראה מהגר''ז הנ''ל. וכן ראיתי בכל מחברי זמננו שתמהו כנ''ל.

נב?

לכשיבקע כתב:ולכאורה הוא נפק''מ בכל שנה בעירוי מקומקום פסחי על שיש כדי להכשירו.

ואכן ראיתי שחוששים לכך.

כל מה שהביא כת"ר הוא אודות בו"ח, אך לתא דחמץ חמירא טפי.