פשוטה של משנה כתב:לרגל חג הפסח הקרב אני מעלה כאן שתי הצעות לפשוטן של משניות בפרק ערבי פסחים.
משנה ג. הֵבִיאו לְפָנָיו, מְטַבֵּל בַּחֲזֶרֶת, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת. הֵבִיאו לְפָנָיו מַצָּה וחֲזֶרֶת וחֲרֹסֶת ושְׁנֵי תַבְשִׁילִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרֹסֶת מִצְוה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי צָדוק אומֵר, מִצְוה. ובַמִּקְדָּשׁ הָיו מְבִיאִים לְפָנָיו גּופו שֶׁל פֶּסַח.
משנה ד. מָזְגו לו כוס שֵׁנִי, וכָאן הַבֵּן שׁואֵל אָבִיו. ואִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדו, מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה וכו'. מָזְגו לו כוס שְׁלִישִׁי, מְבָרֵךְ עַל מְזונו.
כבר נתחבטו המפרשים בכוונת המשנה 'עד שמגיע לפרפרת הפת' וכל פירושיהם דחוקים מאד.
והנה כאשר נעיין במשנתנו נראה שנאמר בה 'מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו' ולא הוזכר כלל סעודתו אימתי נעשית.
ונראה לומר דבר חדש מאד שהיה מנהגם לומר ההגדה אחר סעודתם ולא לפניה, ומעתה נבינה שעד שמגיע לפרפרת הפת היינו הפרפרת שאחר המזון (כמוזכר במשנה פרק שישי מברכות) וכוונת המשנה שמתחיל הוא באכילת הכרפס אשר המנהג לאכלו קודם הסעודה להמשיך הלב לאכילה ומשם אוכל והולך את כל סעודתו עד שמגיע לפרפרת הפת ואז מביאים לפניו מצה ומרור.
שוב מצאתי הדבר מפורש במרדכי בפירקין בשם מהר"ם מרוטנבורג [ד"ה והא לך הסדר] שבזמן הבית היו אוכלים את כל הסעודה לפני ההגדה שהיו אוכלים מצה שלא נעשתה לשמה ובסוף הסעודה היו אוכלים מצה ופסח על השובע.
ואמנם בדבריו מבואר שההגדה היתה נאמרת קודם אכילת המצה וכמנהגנו, ואילו ליבי מהסס לומר שהיו מאחרים אותה לאחר אכילת הפסח, והכי אריך טפי שיבואו קושיות הבן על מה שראה שנעשה ושואל למה עשו כן ולא על מה שעתיד להיעשות, וגם משמע קצת שהביאו לפניו ואכלו שאם לא כן היה לו לתנא לומר אכילתו אימתי נעשית. ועדיין אין הדבר מוכרע.
[/b]
יישר כח על הרעיון הנפלא.
אמנם, נקודה אחת לא נתבארה בדבריך, והיא - מדוע באמת השתנה הסדר? ויתכן לומר שהסיבה לכך היא אותה סיבה שהביאה את חז"ל להעביר את תקיעת שופר מתפילת שחרית לתפילת מוסף – אע"פ ש'זריזין מקדימין למצוות' והיה מן הראוי לתקוע כבר בתפילת שחרית – והיא "מפני השמד" כלשון הגמרא במסכת ראש-השנה (לב,ב) וכפי שמבאר שם רש"י ש"אויבים גזרו שלא יתקעו והיו אורבין להם כל שש שעות לקץ תפילת שחרית - לכך העבירוה לתקוע במוספין", וכך קרה גם כאן שבתקופה כלשהי הגויים גזרו שלא יאכלו מצה ומרור והיו מפקחים על כך בשעה שאחרי הקידוש ועל כן העבירו החכמים את אכילת המצה והמרור לאחר סיפור יציאת מצרים, ואע"פ שגזירה זו בטלה בסופו של דבר בכל זאת נותר סדר זה על כנו כשם שתקיעת שופר נותרה בתפילת מוסף אע"פ שגם גזירה זו בטלה בסופו של דבר וזאת מן הטעם המבואר בדברי התוספות שם (בד"ה "בשעת גזירת המלכות שנו") ש"חיישינן שמא יחזור דבר לקלקולו" והוא הדין גם כאן.
ומצאתי מקור לרעיון זה ב"דרשה בעניני יציאת מצרים וחג הפסח לדרשן ביזנטי משלהי תקופת הראשונים" שההדיר מחדש ידידנו הרב יעקב ישראל סטל שליט"א ונתפרסמה בקובץ "ישורון" כ"ח, וז"ל: ...שמצוה לספר ביציאת מצרים... ובפרט בליל פסח, כמו שאמרו באגדה: ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים – שכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ואמרו ז"ל, שמצות סיפורו באותו הלילה אחר הסעודה, כמו שאמרו (בהגדה של פסח) "לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך". והביאו הלכה למעשה, ואמרו (שם): מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבה ורבי טרפון שהיו מסובין בבני-ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו הגיע זמן קריאת-שמע של שחרית. משמע שזה היה אחר סעודה – שאילו לפני הסעודה הלא אמרו רז"ל (פסחים קט,א) "חוטפים מצה בליל פסח בשביל התינוקות שלא ישנו" [דרשננו פירש "חוטפים מצה" כבפירוש המיוחס לרש"י בפסחים שם – 'אוכלין מהר' כדי שהתינוקות לא יישנו, ומכך מוכח שמעשה ה'מסובין בבני-ברק' היה אחר סעודה – כי קודם לה היה אסור להם להאריך בסיפור יציאת מצרים כדי שלא יישנו התינוקות], ומקרא מסייע לנו שנאמר (שמות יב,יא) "ואכלתם אותו בחפזון". ועוד, שמצות אכילת מצה חובתה בלילה הראשון, ואם הגיע זמן קריאת-שמע של שחר קודם אכילתה עבר זמנה, דתנן (עיין משנה מגילה ב,ו): כל שמצותו ביום מצותו כל היום – מעלות השחר עד צאת הכוכבים, וכל שמצותו בלילה מצותו כל הלילה – משעת צאת הכוכבים עד שיעלה עמוד השחר [ומכך מוכיח דרשננו בדרך נוספת שמעשה 'מסובין בבני-ברק' היה לאחר אכילה, כי אם זה היה קודם סעודה נמצא שהם לא קיימו מצות אכילת מצה – שהרי הם סיפרו ביציאת מצרים עד ש'הגיע זמן קריאת-שמע של שחרית' ואז כבר עבר זמנה של אכילת מצה]. אם כן, מצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח היא אחר אכילת מצה ומרור. ומכל מקום יש לומר, זהו דווקא סדר קריאת הפסוקים ופירושם, כמו שתקנו לנו בהגדה על סדר הכתובים שבפרשת 'כי תבא' מן "ארמי אובד אבי" (דברים כו,ה) עד "באותות ומופתים" (שם פסוק ה') שמספר מהתחלת השעבוד עד סופו כענין הכתוב, אבל עניני היום כגון דיני פסח כולם שהם רבים צריך להקדים קודם לכן כמו שאמרו (פסחים ו,א): דורשים בהלכות הפסח ל' יום, עכ"ל.
חזינן אם כן שבשלהי תקופת הראשונים היו מקומות שהקדימו את אכילת המצה והמרור לאמירת ההגדה, ונראה שלא יהיה זה מופרך לשער שמדובר בשריד למנהג הקדום וכנ"ל.
אמנם, מדברי הרמב"ם בפרק ח' מהלכות חמץ-ומצה מוכח לא כן, שהרי בפרק זה מתאר הרמב"ם את "סדור עשיית מצוות אלו בליל חמשה-עשר" הן בזמן הבית והן בזמן הזה, והסדר שהוא מתאר הוא אותו הסדר הנהוג בימינו, ולפי דברי הרמב"ם זהו הסדר שנהג בזמן שבית המקדש היה קיים, ועל כרחך שזהו היה הסדר מאז ומעולם, וצ"ע בכל זה.