פורום אוצר החכמה

לכשיבקע כתב:האם גם בכך מחמירים כהרמ''א באו''ח תנא שלא להגעיל מבשר בחלב, או דכיון דעברו יב''ח שרי אף בכה''ג.

ראיתי מציינים: ראה שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רמא, ודרכי תשובה יו"ד סי' קכא סעי' כט.

יישר כח עצום.
ואציב בזה את לשון מהרש"ם לבני החבורה.


ובהיותי בק' בוטשאטש באו לידי כתבי הגה"צ אב"ד דשם בעהמ"ח דע"ק ז"ל ומצאתי שכ' דלהגעיל מבשר לשימוש שאינו לא בשר ולא חלב מותר ואין בזה מנהג לאסור ואם אחר זמן ירצה לייחדו לתשמיש חלב ג"כ מותר וגם מבשר לחלב אם עברו יב"ח שלא שימש בו כלל ג"כ יש להקל עכ"ד. הרי כדברי:

אדם שנשאל מה היום בעומר,ולא רוצה להגיד מספר, כדי לא להפסיד את הספירה. ולפיכך אמר בדולרים היום 8 דולר, והשואל הבין שזה לעומר האם יש בעיה בזה?

דיני סעודה:
שו"ע סי' קע סט"ו: "לא ילקט פירורין ויניח על גבי השלחן, מפני שהוא ממחה (פי' מטריד) דעתו של חבירו".
לכאורה אילו מלקט מהשולחן, מה בכך, מדוע מטריד את חבירו וכי מאיסות יש כאן?

מלשון השולחן ערוך וכן מהלשון בדרך ארץ רבה שכתוב כמו שציטטת "לא ילקט פירורין ויניח על גבי השולחן" אפשר לפרש שהכוונה מהרצפה לשולחן וזה מובן. וחיפשתי וראיתי שבספר 'חלקת אברהם'(https://beta.hebrewbooks.org/reader/rea ... 7%97%D7%9F) דייק שכן נראה מלשון הש"ע אך מה שכתב שמלשון מסכת דרך ארץ נראה שליקוט פירורין בידיו מהשולחן עצמה ממאיסה, לכאורה בדרך ארץ הלשון אותו דבר ולא מובן אלא שלפני כן כמה שורות יש גירסא בשם ספרים אחרים בסוגריים עגולים שבה מפורש שהוא מלקט מהשולחן ומניח עליו.
ויש לעיין אם יש עניין לפרש כן גם בלשון השולחן שלא משמע כן.
ועכ"פ לגרסא הנ"ל ניתן להבין שהנה כמו שהמלקט כמה לכלוכים מהשולחן למיקבץ אחד ממאיס יש לכאורה מאיסות גם בזה(בנחלת יעקב על דרך ארץ פירש שמדובר באניני דעת). או מצד שכל חתיכה וחתיכה בפני עצמה לא מאוס כל כך וביחד מאוס יותר או מצד שמאוסים אך כיוון שמפוזרים אינם ניכרים וטורדים מחשבת חברו אך בהקבצם שוב ניכרים וממאיס.

עוד יש לעיין שלגרסא הנ"ל שבסוגריים עגולים נכתב כך: "[ולא יקנח אדם בפרוסה את הקערה ולא ילקט אדם פירורין אפילו על גבי השולחן מפני שהוא ממחה דעת הבריות ס״א]" ע"כ. ויש לעיין מאי לשון "אפילו". האם בסתמא מובן שלא ילקט על הקרקע? ומה מאיסות יש במלקט על הקרקע? ושמא כי על הקרקע החתיכות מאוסות יותר והמקבצם ממאיס אחרים והחידוש הוא דווקא על השולחן ששם הפרורין פחות מאוסין.

ויש לכאורה לעיין מה פירוש ממחה שבסוגריים עגולין בשו"ע פורש "מטריד" ושמא אין כוונתו "ממאיס" אלא "טורד" כפשוטו ואין דרך ארץ בזה בזמן האוכל להפריע לסועדים. אך בערוך השולחן כתב בפירוש "ממאס" וכמובא בחלקת אברהם הנזכר כאן.

ובלשון הלצה יש לומר ש'מטריד דעתו' פרושו באמת 'מסיח דעתו' ואין מס'יחין בשעת הסעודה....

חזק וברוך. אחרת קשה להבין מה מאיסות איכא בגויה.
"מש'יחין" לשון דיבור כמובן ולא הסח הדעת. שהרי בהסח הדעת מה יש שמא יקדים לושט.

איתן נוי כתב:"מש'יחין" לשון דיבור כמובן ולא הסח הדעת.

כמובן, בגלל זה כתבתי בהלצה והוספתי גרש כנהוג אחרי הסמך.

נוריאל עזרא כתב:כמובן, בגלל זה כתבתי בהלצה והוספתי גרש כנהוג אחרי הסמך.

יו. חזק וברוך יש"כ.

נוריאל עזרא כתב:.....
עוד יש לעיין שלגרסא הנ"ל שבסוגריים עגולים נכתב כך: "[ולא יקנח אדם בפרוסה את הקערה ולא ילקט אדם פירורין אפילו על גבי השולחן מפני שהוא ממחה דעת הבריות ס״א]" ע"כ. ויש לעיין מאי לשון "אפילו". האם בסתמא מובן שלא ילקט על הקרקע? ומה מאיסות יש במלקט על הקרקע? ושמא כי על הקרקע החתיכות מאוסות יותר והמקבצם ממאיס אחרים והחידוש הוא דווקא על השולחן ששם הפרורין פחות מאוסין.
...

שוב בינותי בעניין לשון אפילו שהכוונה לא רק שלא ילקט לקערה שזה מאוס לאסוף פירורין מהשולחן לקערה ואפילו על גבי השולחן ששם מקומם עכ"פ בליקוט יש מאיסות.
שבאותו משפט נכתב "לא יקנח אדם בפרוסה את הקערה", ומסתמא ההמשך הכוונה ולא ילקט פירורין לקערה ואפילו לא על גבי השולחן.

נ.ב - מה שכתבתי בהודעתי הקודמת שמפורש בלשון דרך ארץ רבה, בתוך הסוגריים שגם הליקוט הוא מעל גבי השולחן וגם ההנחה על השולחן אני מתקן דבריי,זה לא מפורש אלא יש משמעות לזה וכדברי המחזה אברהם. אבל גם אפשר לפרש שהליקוט הוא מהקרקע לשולחן.

גם ב'פניני הלכה' פירש שהכוונה מהארץ לשולחן.
ב'בנין יהושע' על־אתר פירש הטעם: "שמא ישפך מה שבקערה עליהן וימאסו, א"נ שמא יפול לתוך הקערה".

לבי במערב כתב:גם ב'פניני הלכה' פירש שהכוונה מהארץ לשולחן.
ב'בנין יהושע' על־אתר פירש הטעם: "שמא ישפך מה שבקערה עליהן וימאסו, א"נ שמא יפול לתוך הקערה".

אחרת אין הבנה מדוע כ"כ ממאיס חבירו.
וצריך לומר שאמנם רוצה למנוע בזיון מהלחם אך צריך זהירות רבה לא להמאיס את חבירו חלילה.
ומכאן יש לעורר על המנהג שנהגו בו מנהג חב"ד (וכבר דברו בו רבים) כשאומרים בעלינו לשבח "להבל וריק" יורקים על הארץ. ובפרט במרצפות שלנו שאינם חול והגועל ניכר לעין כל ומטנף את בית ה'. והחי יתן את ליבו שלא תהא כמצוה הבאה בעבירה.

לבי במערב כתב:גם ב'פניני הלכה' פירש שהכוונה מהארץ לשולחן.
ב'בנין יהושע' על־אתר פירש הטעם: "שמא ישפך מה שבקערה עליהן וימאסו, א"נ שמא יפול לתוך הקערה".

ייש"כ.

איתן נוי כתב:המנהג שנהגו בו מנהג חב"ד

ונז' בט"ז (יו"ד סי' קעט) כדבר פשוט. אודות רקיקה בביהכ"נ - ראה שו"ע סי' קנא ס"ז (ובנו"כ).
לשלול חששות האמורים - מקפידים לכסות הפה בעת הרקיקה, וגם משפשפים היטב מקומה במנעלו.

.

עובדיה חן כתב:אדם שנשאל מה היום בעומר,ולא רוצה להגיד מספר, כדי לא להפסיד את הספירה. ולפיכך אמר בדולרים היום 8 דולר, והשואל הבין שזה לעומר האם יש בעיה בזה?

הוא צריך אח"כ לברך ולספור, כי גילה דעתו במפורש (מחשבתו ניכרת מתוך דיבורו) שאינו רוצה לצאת בזה ידי חובה.
אבל לכתחילה - כבר כתבו הפוסקים שעדיף לומר "אתמול היה כך וכך" ולא לסמוך על התחכמויות שונות ומשונות...

עזריאל ברגר כתב:

עובדיה חן כתב:אדם שנשאל מה היום בעומר,ולא רוצה להגיד מספר, כדי לא להפסיד את הספירה. ולפיכך אמר בדולרים היום 8 דולר, והשואל הבין שזה לעומר האם יש בעיה בזה?

הוא צריך אח"כ לברך ולספור, כי גילה דעתו במפורש (מחשבתו ניכרת מתוך דיבורו) שאינו רוצה לצאת בזה ידי חובה.
אבל לכתחילה - כבר כתבו הפוסקים שעדיף לומר "אתמול היה כך וכך" ולא לסמוך על התחכמויות שונות ומשונות...

אגב, אצל התימנים המנהג הקבוע הוא שקודם הספירה אומר הש"ץ אתמול היה כך וכך והאידנא...
לאפוקי מכל צרה ועקתא.

אדם שנשאל כמה היום לעומר ואמר תשע ימים ולא תשעה ימים, יכול לספור בברכה?

מן הדרום כתב:אדם שנשאל כמה היום לעומר ואמר תשע ימים ולא תשעה ימים, יכול לספור בברכה?

עי' מ"ב ס"ק כ' אפי' בלשון לע"ז וודאי לא גרע..

עליך עיננו כתב:

מן הדרום כתב:אדם שנשאל כמה היום לעומר ואמר תשע ימים ולא תשעה ימים, יכול לספור בברכה?

עי' מ"ב ס"ק כ' אפי' בלשון לע"ז וודאי לא גרע..

ישר כח, אף שהיה מקום לומר שלשון אחרת תקינה עדיפה על לשון משובשת , סברה שמוזכרת בריש נדרים

יוסף חיים אוהב ציון כתב:

איתן נוי כתב:המשתמשים בזה בימות השנה בחמץ נוהגים הכשר ע"י כביסה ותו לא. ולכאורה איך מועילה הכביסה להכשר ה"פלאס" מאחר ובולע חמץ ברתיחה הרבה יותר גבוהה?
מה גם שבולע ביבש?

פלאס היינו בגד שטמינים בו את החמין. (בלשון בני פרס ומדי)

אגב, לא מטמינים בו אלא אותו על גבי הסיר.

בלמדי משניות התקלתי כמה פעמים שמוזכרת דעת רבן שמעון בן גמליאל וכותבים הרמב"ם והרע"ב שההלכה כדעה האחרת, ותמהתי בהיותי יודע מן הכלל כי ההלכה כמותו בכל מקום חוץ משלשה מקומות. עכשיו ראיתי כי דנים עליו הפוסקים על כלל זה אם נקטינן כמותו אם לא.

אשמח אם יכול מישהו לציין מקום לדיון אודות דבר זה.

בערקע חייט כתב:בלמדי משניות התקלתי כמה פעמים שמוזכרת דעת רבן שמעון בן גמליאל וכותבים הרמב"ם והרע"ב שההלכה כדעה האחרת, ותמהתי בהיותי יודע מן הכלל כי ההלכה כמותו בכל מקום חוץ משלשה מקומות. עכשיו ראיתי כי דנים עליו הפוסקים על כלל זה אם נקטינן כמותו אם לא.

אשמח אם יכול מישהו לציין מקום לדיון אודות דבר זה.

מתוך מיקרופדיה תלמודית ערך הלכה(ג)
כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל
נחלקו אמוראים בפסיקת ההלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

יש אומרים שכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל - אביו של רבי (תוספות כתובות סא ב ד"ה הלכה)[15] - במשנתנו הלכה כמותו, לפי שרבן שמעון בן גמליאל היה אומר הלכות קצובות - פסוקות (שדה יהושע ור"א פולדא לירושלמי שם) - מפי בית דינו (רבי אמי בר קרחה בשם רב)[16], חוץ משלשה דברים, והם: ערב (ראה בבא בתרא קעד א), צידן (ראה גיטין עד א), והמחלוקת האחרונה בראיה (ראה סנהדרין לא א. רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בגיטין לח א; תמן מרין בירושלמי בבא בתרא י ח).
ויש שאין סוברים כלל זה (כתובות עז א, ובבא מציעא לח ב, שכך סבר אחד האמוראים בדעת רבי יוחנן; רשב"ם בבא בתרא קלג ב ד"ה ת"ש, בדעת שמואל ורבא; תוספות עבודה זרה לב ב, בדעת רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל).
להלכה נחלקו ראשונים:

יש הסוברים כלל זה (תוספות ברכות יז ב ד"ה רב, בשם רבנו חננאל, וראש השנה ט א ד"ה ולאפוקי, ובבא מציעא סט א ד"ה אלא, בשם רבנו תם; רא"ש גיטין ו ז, בשם רבנו תם ור"י; ר"ן סנהדרין לא א, בשם גאונים).
יש שאינם סוברים אותו (כן משמע מהרי"ף בבא בתרא קע ב; רשב"א גיטין לח א; המהרש"ל בים של שלמה בבא קמא ה יד, ובביאורו לטור או"ח תלג ד"ה שהם, וב"ח שם יא, ותוספות יום טוב עירובין ח ז, בדעת הרמב"ם והרא"ש).
ויש הסוברים כלל זה רק לענין שבשלשה הדברים הנ"ל אין ההלכה כמותו (שו"ת הר"י מיגש פא).
כנגד רבים
לסוברים כלל זה, מכיון שאמר הדברים מפי בית דינו, לכן (שדה יהושע לירושלמי שם) הלכה כמותו אף נגד רבים (כתובות עז א, ובבא מציעא לח ב, ובכורות כד א; שדה יהושע שם).

בברייתא
הסוברים כלל זה, נחלקו הדעות האם אמרו כן במשנה בלבד (כן משמע מגיטין לח א; ירושלמי בבא בתרא י ח) אבל לא בברייתא (פני משה שם; רשב"ם בבא בתרא קלח א ד"ה יורשין, ושם קעד א ד"ה במשנתנו; רא"ש נדה ג ג); או אף בברייתא (שאילתות מט, לפי השאילת שלום שם עט; תוספות בבא מציעא סט א ד"ה אלא, לפי הש"ך חו"מ קעא סק"ט; רמב"ם טומאת מת ט ה, לפי הכסף משנה שם).

כשאחר אומר בשמו
כשלא נאמר הדין בשם רבן שמעון בן גמליאל, אלא בשם אחר שאמר בשמו, הכל מודים שלא נאמר כלל זה (שיטה מקובצת כתובות קד ב).

כשסותר מסקנת התלמוד
במקום שהתלמוד פסק בפירוש שלא כמו רבן שמעון בן גמליאל, ודאי שאין הלכה כמותו (רי"ף כתובות סא ב).

ובמקום שהתלמוד אומר על דין מסוים שבא "לאפוקי מדרבן שמעון בן גמליאל", נחלקו ראשונים אם ההלכה כדין זה (רא"ש שם א יט, בשם רבנו חננאל); או שההלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שאמירת "לאפוקי" אינו ראיה להלכה (רא"ש שם).

כשסותר כללי הלכה אחרים
ראשונים הסוברים כלל זה, נחלקו במקום שסותר כללי הלכה אחרים:

יש אומרים שכלל זה חזק משאר הכללים (כן משמע מתוספות בבא מציעא סט א ד"ה אלא, ועבודה זרה כא ב ד"ה מאי), ואף כשרבן שמעון בן גמליאל חולק על בית הלל וסובר כבית שמאי (ראה לעיל: בית שמאי ובית הלל), הלכה כרבן שמעון בן גמליאל (תוספות עבודה זרה שם), וכן במקום שהוזכר רבן שמעון בן גמליאל בתנאים של שיטה, וסותר הכלל של אין-הלכה-כשיטה (ראה ערכו. תוספות בבא מציעא שם, בשם רבנו תם).
ויש אומרים להיפך, שכלל זה חלש משאר הכללים (כן משמע מהרי"ף בבא מציעא קיח ב, ורא"ש שם י ז, וכתובות א יט), ונדחה אפילו מהכלל שההלכה כרב נחמן בדינים (ראה ערך הלכה ד. רא"ש כתובות א יט), וכל שכן מהכלל של אין הלכה כשיטה (רי"ף בבא מציעא קיח ב; רא"ש שם י ז)[17].

שאלה מעניינת:
תפילת ערבית ישנן שתי אופציות למקום התפילה:
1. מקום די חשוך המקבל אור מהבית הסמוך אך לא מכובד די הצורך.
2. מקום מואר אך אין כסאות לשבת אלא מתפללים בעמידה.
בסופו של עניין החליטו להתפלל בחשוך מאחר וטענו שיש יותר יישוב הדעת בישיבה על כסא מאשר בעמידה.
הי מנייהו עדיף?

איתן נוי כתב:שאלה מעניינת:
תפילת ערבית ישנן שתי אופציות למקום התפילה:
1. מקום די חשוך המקבל אור מהבית הסמוך אך לא מכובד די הצורך.
2. מקום מואר אך אין כסאות לשבת אלא מתפללים בעמידה.
הי מנייהו עדיף?

מהיכי תיתי להעדיף את הראשון?!

עזריאל ברגר כתב:

איתן נוי כתב:שאלה מעניינת:
תפילת ערבית ישנן שתי אופציות למקום התפילה:
1. מקום די חשוך המקבל אור מהבית הסמוך אך לא מכובד די הצורך.
2. מקום מואר אך אין כסאות לשבת אלא מתפללים בעמידה.
הי מנייהו עדיף?

מהיכי תיתי להעדיף את הראשון?!

החסרתי פרט מיד אתקן.

איתן נוי כתב:שאלה מעניינת:
תפילת ערבית ישנן שתי אופציות למקום התפילה:
1. מקום די חשוך המקבל אור מהבית הסמוך אך לא מכובד די הצורך.
2. מקום מואר אך אין כסאות לשבת אלא מתפללים בעמידה.
בסופו של עניין החליטו להתפלל בחשוך מאחר וטענו שיש יותר יישוב הדעת בישיבה על כסא מאשר בעמידה.
הי מנייהו עדיף?

לשחרית - יש מקום לדון. לערבית - לכאורה אין כל כך הרבה זמן שיושבים, ועדיף את המקום המכובד והמואר. כנלפענ"ד.

עזריאל ברגר כתב:

איתן נוי כתב:שאלה מעניינת:
תפילת ערבית ישנן שתי אופציות למקום התפילה:
1. מקום די חשוך המקבל אור מהבית הסמוך אך לא מכובד די הצורך.
2. מקום מואר אך אין כסאות לשבת אלא מתפללים בעמידה.
בסופו של עניין החליטו להתפלל בחשוך מאחר וטענו שיש יותר יישוב הדעת בישיבה על כסא מאשר בעמידה.
הי מנייהו עדיף?

לשחרית - יש מקום לדון. לערבית - לכאורה אין כל כך הרבה זמן שיושבים, ועדיף את המקום המכובד והמואר. כנלפענ"ד.

כן אני טענתי. וכן משום באורים כבדו ה'.

בתפלה י"ל דהכל הולך אחר הכוונה (ובפרט שע"פ הקבלה צריך לישב - דוקא - בק"ש וברכותי').

האם מותר לאישה ביום טבילתה שחל בראש חודש לאכול בשר?
(חיפשתי קצת ולא ראיתי מוזכר במפורש , אשמח אם תחכימוני)

קרוב קרוב כתב:האם מותר לאישה ביום טבילתה שחל בראש חודש לאכול בשר?
(חיפשתי קצת ולא ראיתי מוזכר במפורש , אשמח אם תחכימוני)

כן כתב בספר אבני שהם לרב פנירי שליט"א חלק ב עמוד תתקיז "ויש מקילין גם בסעודת מצוה כסעודת ברית ובחזון עובדיה(עמ' *רנז) כתב שהוא הדין לסעודת ר"ח".
_____________
*האבני שהם לא ציין באיזה חלק של החזון עובדיה וכתב לי ידידנו היקר הרב לבי במערב הי"ו שהוא בהלכות חנוכה. וייש"כ.

לא מצאתי מקור הלכתי שצריך לאכול בשר בסעודת ר"ח אלא להרבות בסעודה [שו"ע או"ח תיט ונו"כ שם] ואם אין זכרוני מטעני יש כעי"ז בבן איש חי שיש מצוה לאכול בשר, אך איני יודע מה מקורו. ועיין באשל אברהם (מהדו"ת סי' תי"ט) להגאון ר' אברהם דוד מבושטאשט דעיקר המצוה בבשר ויין ודגים והוסיף שאם בליל ר"ח אכל בשר אין צריך ביום גם לאכול בשר. וטעמו שם מבואר דבר"ח לא שייך כבוד יום מרובה משל לילה כשבת קודש שהרי פשיטות הפסוק שבבוקר לחם ובשר בערב. ועכ"פ בסופו כתב, ומ"מ גם בשר יש בו מצוה וכבוד ומצוה מהמובחר.
ולכן כל הדיונים על סעודות מצוה [עיין שו"ע יו"ד קצח סעיף כד וט"ז שם סקכ"ה ומה שהביא בדרכ"ת סקע"ט-פב] ואף דנו על מוצאי פורים [יד הלוי ח"א סי' צ, דבר משה או"ח סי' מז] הוא על פעמים שחייבים לאכול בשר אך על ר"ח מה היתר יש בזה? הרי אין חיוב הלכתי לאכול בשר!
ומה שכתבת בשם הגרע"י זצ"ל אדרבה יש לציין לאמור בספרו הליכות עולם חלק ה' (עמוד קפא) שנוקט לעיקר, שאין לאשה לאכול בשר ביום הטבילה אפילו ביום טוב

לבי במערב כתב:בתפלה י"ל דהכל הולך אחר הכוונה (ובפרט שע"פ הקבלה צריך לישב - דוקא - בק"ש וברכותי').

לאחר דרישה עם עוד ת"ח אני מסכים איתך. ואה"נ אם יעמוד בחוץ באורה אך לא תהיה דעתו מיושבת עליו כבחושך עם מעט אורה. ודאי שיתפלל במקום החשיכה ובישיבה.

סיפר לי חבר, שהיה בטיול וכאשר ראה נוף יפה, עמד ובירך שככה לו בעולמו.
ונסתפקתי האם צדק, או שמא ברכה זן נתקנה רק על דבר מסוים, (כגון אדם או בהמה), אבל באופן כללי על נוף לא.

כן משמע, לכאו', מהנפסק בשו"ע: "אינו מברך עליהם אלא פעם ראשונה ולא יותר לא עליהם ולא על אחרים אלא אם כן היו נאים מהם".
מן הסתם ברך בלא שו"מ.

איך הכתיבה הנכונה?

בבית שמואל קכט על שמות אנשים מופיע בונם בלי י'

(מבוסס על דברים שהדפסתי בעבר בא' מהקבצים של "הערות התמימים ואנ"ש", ואינני מוצא אותם לעת עתה)
כתב הרמב"ם בהלכות קרבן פסח (פ"ו ה"ב):

טמא מת שחל שביעי שלו להיות בארבעה עשר אע"פ שטבל והוזה עליו והרי הוא ראוי לאכול קדשים לערב אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא מפי השמועה למדו ששביעי שלהן היה ועל זה שאלו אם ישחט עליהן והם יאכלו לערב ופירש להן שאין שוחטין עליהן במה דברים אמורים בשנטמא בטומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן אבל אם היה טמא בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן שוחטין עליו בשביעי שלו אחר שיטבול ויזה עליו וכשיעריב שמשו אוכל פסחו:

ובהמשך אותו הפרק (הלכה ו) כותב הרמב"ם:

טמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת אין מזין עליו אלא למחר ואפילו חל שביעי שלו להיות בשלשה עשר בניסן והוא שבת ידחה ליום ארבעה עשר ומזין עליו ואין שוחטין עליו כמו שביארנו אלא ידחה לפסח שני והלא איסור הזייה בשבת משום שבות והפסח בכרת והיאך יעמידו דבריהם במקום כרת מפני שביום שהוא אסור בהזייה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת לפיכך העמידו דבריהן במקומן אע"פ שהדבר גורם לעתיד לבוא לעמוד במקום כרת:

ובשילוב משני הדברים האלו, נראה לומר שמי שנטמא בח' ניסן בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה - מזים עליו בערב פסח אף אם חל בשבת, שהרי הרמב"ם נוקט שביום חיוב הקרבן - לא העמידו דבריהם במקום כרת.

ואם נניח שגזירת ההזאה בשבת נגזרה כבר בתקופת משה רבינו - אז הדיוק הזה מבאר לנו את פרשת האנשים שהיו טמאים הנ"ל, שביקשו שיזו עליהם בשביעי לטומאתם שחל בשבת (שהרי באותה שנה חל א' ניסן ביום ראשון, כדברי רז"ל שאותו יום נטל עשר עטרות, שאחת מהן היא שהיה "ראשון למעשה בראשית" דהיינו יום ראשון בשבוע), והוא מפני שהיה זה ביום הקרבת הקרבן, וכנ"ל. ומכיוון שמשה רבינו ענה להם מפי הגבורה שאינם יכולים להקריב קרבן פסח אפילו אם יזו עליהם - לכן נדחתה הזאתם עד ליום ראשון של חול המועד.

המחבר ז"ל בשו"ע יו"ד [רעו יח] כותב תלמוד תורה שקול כנגד כל המצות. היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו עיי"ש. וראה שו"ע הרב או"ח [תמד יח].

ואני בחלומי נסתפקתי במצוה שיכולה להעשות ע"י אחרים, שהלכה שלא יפסיק תורתו, ואעפ"כ הפסיק מתורתו והלך לעשות המצוה, אם יש צד שיקראו לזה מצוה הב"ע ע"כ.
מה דעתכם?

מובא דמצוה הבאה בעבירה אומרים רק כשמעשה המצוה היא בעצם עבירה, לדוגמא לולב גזול, אבל הכא מיירינן דמחליף מצוה במצוה, רק שלא בזמן הנכון...

שמעתי פעם איזו דרש מר' זושא מאניפולי על המשנה "חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן". אשמח אם אחד מן החברייא יוכל לציין לי מקור לדברים אלו. תודה.