פורום אוצר החכמה

שמעתי מורים היתר בדבר
מאידך היה זכור לי שאחרים אוסרים
ושאלתי את הרב שהורה היתר ואמר שז גם נחשב דבר קל וגם קשה להסתדר בלי זה ולכן הוא מתיר

איתן נוי כתב:האם יתכן שצריך לעמוד בפני כך אדם מישראל?

צריך לתקן את השאלה ולשאול: מדוע אין צריך לעמוד וכו'.
(המקור לכך שלא צריך לעמוד: זה שבתורה כתוב לעמוד רק מפני זקן ושיבה, והלא עמידה בפני ס"ת נלמדת בק"ו משם)
והתשובה בפשטות היא שכאשר אין מעלה באדם על חברו - אין צורך לכבד זה את זה.

נכון, אך אני שואל לדברי רש"י.

לא יודע מה אתה רוצה מרש"י.
אין סיבה שספר-תורה אחד יעמוד מפני ספר-תורה שני.

ת"ח אחד לא חייב בעמידה לכבוד ת"ח חברו?!
באמת, כל הקושיה לא מובנת, שהרי מפורש שם ברש"י "שעדיין היה זה יכול ללמוד", ז"א שהקריעה היא על מה שעדיין היה יכול ללמוד ולא למד דווקא. לא עומדים מפני מי שלא למד עדיין!

עזריאל ברגר כתב:לא יודע מה אתה רוצה מרש"י.
אין סיבה שספר-תורה אחד יעמוד מפני ספר-תורה שני.

תקרא היטב את הרמב"ן ותבין מדוע אני מקשה מרש"י.

באמונתו כתב:באמת, כל הקושיה לא מובנת, שהרי מפורש שם ברש"י "שעדיין היה זה יכול ללמוד", ז"א שהקריעה היא על מה שעדיין היה יכול ללמוד ולא למד דווקא. לא עומדים מפני מי שלא למד עדיין!

תקרא היטב את הרמב"ן ותבין מדוע אני מקשה מרש"י.

אם תמשיך לדבר ברמזי רמזים - אז יענה לך רק מי שיבין את רמזיך.
לא הבנתי את שאלתך, ולכן אינני יכול לענות עליה.
מצטער.

באמונתו כתב:ת"ח אחד לא חייב בעמידה לכבוד ת"ח חברו?!

כשהוא קטן ממנו - ברור שלא עומדים (אף אחד לא עומד בפני תלמידיו...).
בין תלמידי-חכמים שוים (הלומדים יחד) - כתוב בגמרא שנהגו לעמוד, כי כל אחד מלמד את חבירו משהו.
אבל שני עמי הארץ, שאף אחד לא לימד את חברו - מדוע יעמוד מפניו?

בשולחן ערוך יורה דעה הלכות כבוד רבו ותלמיד חכם סימן רמד סעיף ח: (ואפילו הרב לתלמידו - יעשה לו הידור קצת).

עזריאל ברגר כתב:אם תמשיך לדבר ברמזי רמזים - אז יענה לך רק מי שיבין את רמזיך.
לא הבנתי את שאלתך, ולכן אינני יכול לענות עליה.
מצטער.

אין כאן רמזים וגם לא שאלת מרפסין איגריה. רק שאלת לשעשוע גרידא.
הענין מאוד פשוט. צריך לקרוא את דברי קודשו של הרמב"ן כדי להבין מה אני שואל. לפי הרמב"ן שאוחז בדברי רש"י הק' שא"א לקרוע על שם העתיד שרק היה יכול להיות לומד תורה. יוצא א"כ שלרש"י גופיה אכן מדבר שצריך לקרוע על אף שהיה רק בפוטנציאל ללמוד תורה. הוי אומר שעצם הפוטנציאל מחשיב אותו לספר תורה. וא"כ מדוע לא נעמוד לכבודו? (מקוה שהסברתי את הדברים עד כמה שניתן).

להיפך. קורעים ומצטערים מפני הפסד הפוטנציאל. לא עומדים מפני מי שהוא חכם בפוטנציאל!

לדבריך מה מחדש רש"י על פני הרמב"ן?

התכוונת מסתמא לרמב"ן ע"פ פירוש רש"י.
מ"מ, לשון הרמב"ן הינו בתורת האדם שער הסוף - ענין הקריעה ד"ה (י)

תניא (מ"ק כ"ה א') ר' שמעון בן אלעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף שהכל חייבים לקרוע. פי' רש"י ז"ל שעדיין היה זה יכול ללמוד - והוה לי' ס"ת. ולפי הפירוש הזה נראה שאין חובה זו נוהגת בנשים, אלא אפילו היה עומד בשעת יציאת נשמתן אין חייב לקרוע. וקשה הדבר לומר שיקרעו על העתיד, ועוד אם מן הדין אף בס"ת אין קורעין אלא בזרוע וכמעשה שהיה. ולי נראה שהנפש בגוף כאזכרות בגוילין, ומשל בעלמא הוא לומר שהוא הפסד גדול וחרדה רבה וחייב אדם לקרוע עליה כאלו נשרף ס"ת לפניו. א"נ לומר כשם שקורעין עליה כך קורעין על מקיימי מצותיה, שבשרפתה אובדין מצות של כתיבה, ובמיתת עושיה אובדין מצות של מעשה. הלכך על כל אדם מישראל קורעין ואפילו על אשה.

הרי מפורש שנ"מ בנשים.

באמונתו כתב: הרי מפורש שנ"מ בנשים.

לא שאלתי נכון. ודאי שדין זה מוציא הרמב"ן לחלק יצאת.
בכ"א מהלשון כותב הרמב"ן שלא שייך לקרוע ע"ש העתיד, יוצא א"כ שלרש"י עצם הפוטנציאל יש לו חשיבות כס"ת.
נראה לי שאעצור כאן לנושא זה משום ביטול תורה להמשיך לדשדש בשעשוע זה. בכ"א יש"כ. ולך ולמגיבים ינעם.

האם יש טעם בריא למה שכותבים בסידורים שלא לומר בשבת בתפילת חנה את הפס' "אל תשמחי אויבתי לי" וכו'"?
מה שמצאתי באוצר שני טעמים זהים אך לא מתיישבים לי על הלב. ואלו הן:
ראיתי בירחון אור תורה התשנ"ח שהביאו (סי' כה אות ג): "אולי ההבדל בינו לבין שאר הפסוקים שהזכיר שם ששאר הפסוקים מדברים על כלל ישראל ולכן יש מקום לאומרם גם בשבת ואילו פסוק זה הוא בלשון יחיד ואין ליחיד להזכיר צרתו בשבת".
ולא מתקבל על הלב, משום, וכי אומר הפס' מתכוין בפס' זה כעת לשאול את צרכיו? והלוא מצאנו לשונות שונים ורבים בסדר התפילה שכביכול מזכיר שאלת צרכיו לדוגמא: ב"מזמור שיר חנוכת הבית ארומימך..." אליך ה' אקרא ואל ה' אתחנן, שיועתי אליך ותרפאני". כמו"כ "שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי: גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ". כמו"כ כל מזמורי שיר המעלות למיניהם. אלו פס' שדוד המע"ה אמרם כמו"כ כאן תפילה שחנה אמרה. מאי שנא הא מהא?
ומצאתי בסידור אשל אברהם (חפוטא) שכתב הטעם משום שיש בזה עניין של נפילה ולכן אין אומרים אותו בשבת. ע"כ. אך אף זה לא מניח הדעת ונומר כאן מה שאמרנו בטעם הקלוש הנ"ל. אך לא שמיעא לי טעם זה כלל. מאחר ואומר דרך מזמור ליכא למיחש כשם שאין איסור לקרוא בשבת מזמורי תהילים שמוזכר בהם לשון צער כגון יענך ביום צרה או תפילה לעני כי יעטוף ועוד רבות. אף כאן נימא הכי. ומאי שנא מכל מזמורים שונים שלא שמענו איסור לקוראם בשבת.
והאירו כאן, שמא משום שפס' זה נמצא בסדר התפילה ולא כסתם מזמורי תהילים שאומרם שלא על סדר התפילה בשבת. ואולי משום כך לא ראוי לאומרם, כשם שמשמיטים מזמורים של צער וצרה כגון יענך ה' ביום צרה, תפילה לדוד וכדו'.
אך לכאורה אף זה אינו שהרי כידוע ומפורסם בשער בת רבים שבפסד"ז בשבת מזכירים "והוא רחום יכפר עוון" ולא משמיטים משום שהוא שבת. וע"ע באורך מה שסיכם בספר שיבת ציון (מוצפי, ח"ב שער ז אות מא ובהערה שם ושכ"כ בשער הכוונות ובפע"ח). כמו"כ כ"כ הגרע"י זצ"ל חזו"ע שבת א' ("הלכות תפילת ערבית של ליל שבת" עמ' שלו הערה ה) עיי"ש באורך.

איתן נוי כתב:לא שאלתי נכון. ודאי שדין זה מוציא הרמב"ן לחלק יצאת.
בכ"א מהלשון כותב הרמב"ן שלא שייך לקרוע ע"ש העתיד, יוצא א"כ שלרש"י עצם הפוטנציאל יש לו חשיבות כס"ת.
נראה לי שאעצור כאן לנושא זה משום ביטול תורה להמשיך לדשדש בשעשוע זה. בכ"א יש"כ. ולך ולמגיבים ינעם.

טענת רבינו הרמב"ן היא שלא בוכים על ביצה שלא נולדה, לא שלרש"י ישנה חשיבות מפני הפוטנציאל.

שאלה שנשאלתי.
1. אדם קם בבוקר, טובל במקוה, מתלבש ואחר כך נוטל ידיים של שחרית ויוצא לתפילת השחר
האם ישנה בעיה לברך על נטילת ידיים?
שהרי הוא טבל עלה ונסתפג. אז לכאורה אולי זה כמו שנטל ידיים בלי ברכה, ניגב אותם ואז נטל שוב שהדין הוא שלא יברך על הנטילה השניה כיוון שיצא ידי חובת נטילה וברכות לא מעכבות.
2. האם עדיף לעשות סדר שונה משקמים מהמיטה? כלומר אולי ליטול ידיים עם ברכה ואח"כ לטבול? או שזה ברכה שאינה צריכה, שהרי אחרי הנטילה נכנס לטבול ושוב חייב בנטילה בסיום?
אם ניתן תשובה עם מקורות.

ברות, במאמר בועז אל הזקנים עדים אתם וגו' וגם את רות המואביה אשת מחלון וגו' להקים שם המת וגו'.

אודה מאוד למ"מ שדנים בסוגיא זו, כי למיטב ידיעתי אין כאן לא אשת מחלון ולא הקמת שם כי הרי היא כקטן שנולד, בריה חדשה ?

מחלוקת ראשונים אם רות וערפה התגירו לפני שנשאום מחלון וכליון ולפי הדעה שהתגירו קשה איך נעמי משכנעתם לחזור.
יש מי שאומר שהתגיירו אבל כשנעמי שכנעה את ערפה לחזור הראתה בזה שמלכתחילה לא היתה גרות ואילו רות הראתה שכבר היתה גיורת מעיקרא.
אמנם לרש"י ודעימיה שלא התגיירו עדין קשה קושיית מר

כדכד כתב:מחלוקת ראשונים אם רות וערפה התגירו לפני שנשאום מחלון וכליון ולפי הדעה שהתגירו קשה איך נעמי משכנעתם לחזור.
יש מי שאומר שהתגיירו אבל כשנעמי שכנעה את ערפה לחזור הראתה בזה שמלכתחילה לא היתה גרות ואילו רות הראתה שכבר היתה גיורת מעיקרא.
אמנם לרש"י ודעימיה שלא התגיירו עדין קשה קושיית מר

ייש"כ, איזה ראשונים ?

רש"י ומי עוד ?

כדכד כתב:

איתן נוי כתב:מי שקרא בפרשת זכור: "ואתה עיף ויגע ולא, ירא אלקים".
האם יש להחזירו, לכאורה איבד צורת המשמעות.

לכאורה תלוי בויכוח אם כשהמשמעות משתנה לפי קריאתו אך ברור שהתכוון למשמעות הנכונה נחשב שינוי משמעות (אם גם התכוון לשנות פשיטא שמחזירים אותו אבל מסתבר שידע את המשמעות וטעה רק בקריאה)

השבת (או בחג) ראיתי בקובץ של צהר אהל חנוך שיצא לזכר הגר"ח קרלנשטיין שהביאו תשובות הגרח"ק בכמה ענינים וביניהם כתב (בענין אחר שאיני זוכרו כעת אך נראה לי מקביל לנידון) שאם הענין הובן בעת הקריאה א"צ לחזור (אף שהיה שלא בדקדוק)

מדוע בנוסח הקדיש מזכירים לכאורה לשון כפולה "ושיזבא" "והצלה" הלוא לשניהם משמעות אחת?

האם יש מצוה להכהן ליטול מתנת כהונה?
לדוגמא, פדיון בכור

רוצה להחכים כתב:האם יש מצוה להכהן ליטול מתנת כהונה?
לדוגמא, פדיון בכור

מתכוין לשאול האם אף הוא מקיים מצוה מלבד המחוייבים?

היום כמו שעובדים על בשר מהונדס מתאי גזע, המדענים מפתחים ביצה טבעונית מצמחים, שמקבלים טעם של ביצה ממש, וכל החביתות והמיונז יהיה מיוצר מזה, יש לעיין אם הצמחים גדלו באיסור בשביעית האם אפשר לאכול מחביתה המיוצרת מהמרקם הזה- עכשיו בשביעית או שזה נוצר מאיסור?

איש הגבעה כתב:היום כמו שעובדים על בשר מהונדס מתאי גזע, המדענים מפתחים ביצה טבעונית מצמחים, שמקבלים טעם של ביצה ממש, וכל החביתות והמיונז יהיה מיוצר מזה, יש לעיין אם הצמחים גדלו באיסור בשביעית האם אפשר לאכול מחביתה המיוצרת מהמרקם הזה- עכשיו בשביעית או שזה נוצר מאיסור?

אם נעשה בהתאם עם דיני איסור והיתר, ביטול בשישים, מעמיד, ציבעא, למה לא? ואם אינו, למה יהא קל יותר מכל איסורי תערובות?
תסביר, מה הם צדדי השאלה

איתן נוי כתב:

רוצה להחכים כתב:האם יש מצוה להכהן ליטול מתנת כהונה?
לדוגמא, פדיון בכור

מתכוין לשאול האם אף הוא מקיים מצוה מלבד המחוייבים?

יש להוכיח מפסחים (קכא, ב) דאמרי' גבי פדיון הבן, אם כהן מברך משום דקא מטיא הנאה לידיה, או אבי הבן דקא עביד מצוה. ומשמע להדיא דהכהן אינו מקיים מצוה, ודו"ק. שו"מ שזה מפורש בשו"ת הריב"ש (סי' קלא), יעו"ש.

אשרי יושבי ביתך כתב:

איתן נוי כתב:

רוצה להחכים כתב:האם יש מצוה להכהן ליטול מתנת כהונה?
לדוגמא, פדיון בכור

מתכוין לשאול האם אף הוא מקיים מצוה מלבד המחוייבים?

יש להוכיח מפסחים (קכא, ב) דאמרי' גבי פדיון הבן, אם כהן מברך משום דקא מטיא הנאה לידיה, או אבי הבן דקא עביד מצוה. ומשמע להדיא דהכהן אינו מקיים מצוה, ודו"ק. שו"מ שזה מפורש בשו"ת הריב"ש (סי' קלא), יעו"ש.

לא אבין הראיה, הלא אף בברכת כוהנים, לפי החרדים, מצווה היא אף בישראל להתברך בברכתם, אבל ברור שאין לישראל לברך כלל על מצווה הזאת שלהם.

שולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן צח סעיף ח
אבל אם נותן טעם באותה קדירה, והוא אסור מצד עצמו, אפילו באלף לא בטיל כל זמן שמרגישין טעמו. ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא, אם אסורים מחמת עצמן אינן בטילים בששים (בארוך כלל כ"ה וע"ל סוף סימן ק"ה).
האם דין זה קיים גם בפירות שביעית ? כלומר, תבלין של שביעית שבושל עם מאכל , כולו קדוש אף שיש בתבלין פחות משישים?

רוצה להחכים כתב:האם יש מצוה להכהן ליטול מתנת כהונה?
לדוגמא, פדיון בכור

ראה סהמ"צ להרמב"ם שורש יב: וברור כי זה שהכהן לוקח מה שראוי לו לקחת - פרט מפרטי המצוה, כמו שהזכרנו בעור העולה [אבל אינו ברור שכוונתו שהלקיחה עצמה היא המצוה, ואפשר שהמצוה היא מה שהדבר נופל ביד הכהן (וכמו בעור העולה, שפרט המצוה הוא "שיהא עורה לכהן המקריב אותה")].

מן הדרום כתב:שולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן צח סעיף ח
אבל אם נותן טעם באותה קדירה, והוא אסור מצד עצמו, אפילו באלף לא בטיל כל זמן שמרגישין טעמו. ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא, אם אסורים מחמת עצמן אינן בטילים בששים (בארוך כלל כ"ה וע"ל סוף סימן ק"ה).
האם דין זה קיים גם בפירות שביעית ? כלומר, תבלין של שביעית שבושל עם מאכל , כולו קדוש אף שיש בתבלין פחות משישים?

מה הספק? הרי קיי"ל שקדושת שביעית בנותן טעם (ראה רמב"ם פ"ז מהל' שמיטה הכ"ב ופט"ו מהל' מאכ"א ה"ח).

סגי נהור כתב:

מן הדרום כתב:שולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן צח סעיף ח
אבל אם נותן טעם באותה קדירה, והוא אסור מצד עצמו, אפילו באלף לא בטיל כל זמן שמרגישין טעמו. ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא, אם אסורים מחמת עצמן אינן בטילים בששים (בארוך כלל כ"ה וע"ל סוף סימן ק"ה).
האם דין זה קיים גם בפירות שביעית ? כלומר, תבלין של שביעית שבושל עם מאכל , כולו קדוש אף שיש בתבלין פחות משישים?

מה הספק? הרי קיי"ל שקדושת שביעית בנותן טעם (ראה רמב"ם פ"ז מהל' שמיטה הכ"ב ופט"ו מהל' מאכ"א ה"ח).

כי זה דין דרבנן, קל יותר מטעם כעיקר ומנלן שנאמר גם בשביעית?
ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן צח סעיף ח
כט (פמ"ג) אפי' באלף לא בטיל כו'. וכתב באו"ה כלל כ"ה דהיינו מדרבנן

מן הדרום כתב:שולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן צח סעיף ח
אבל אם נותן טעם באותה קדירה, והוא אסור מצד עצמו, אפילו באלף לא בטיל כל זמן שמרגישין טעמו. ולכן מלח ותבלין מדברים דעבידי לטעמא, אם אסורים מחמת עצמן אינן בטילים בששים (בארוך כלל כ"ה וע"ל סוף סימן ק"ה).
האם דין זה קיים גם בפירות שביעית ? כלומר, תבלין של שביעית שבושל עם מאכל , כולו קדוש אף שיש בתבלין פחות משישים?

איסור והיתר למהרש"ל - שער א סימן א:

הכי איתא בסי' א"ז במסכת ע"ז, וז"ל, תבלין ופלפלין, כל זמן שטעמן ניכר, אפילו באלף לא בטל. וה"מ שאיסורן מחמת עצמן, כגון שהן של תרומה או מעשר או שביעית...

מוצא לשונו בספר אור זרוע - חלק ד פסקי עבודה זרה סימן רעו.

נשאלתי: אדם שיש לו שני ראשים, האם מותר לו לאכול באחד בשר ובשני חלב בו זמנית?

עקביה כתב:נשאלתי: אדם שיש לו שני ראשים, האם מותר לו לאכול באחד בשר ובשני חלב בו זמנית?

אם יש לו שתי מערכות-עיכול נפרדות - אינני רואה שום בעיה שיאכלם בו זמנית (אפילו אם נאמר שע"פ הלכה הוא אדם אחד).
אבל אם שני הראשים מחוברים לאותם מעיים - אז אולי זה תלוי במחלוקת הידועה אם החשש הוא מפני התערובת בפה ("בשר שבין השיניים") או מפני התערובת במעיים וכדו'.

עזריאל ברגר כתב:

עקביה כתב:נשאלתי: אדם שיש לו שני ראשים, האם מותר לו לאכול באחד בשר ובשני חלב בו זמנית?

אם יש לו שתי מערכות-עיכול נפרדות - אינני רואה שום בעיה שיאכלם בו זמנית (אפילו אם נאמר שע"פ הלכה הוא אדם אחד).
אבל אם שני הראשים מחוברים לאותם מעיים - אז אולי זה תלוי במחלוקת הידועה אם החשש הוא מפני התערובת בפה ("בשר שבין השיניים") או מפני התערובת במעיים וכדו'.

בפשטות לשני הראשים יש אותם מעיים, אבל מי אומר שהבעיה היא תערובת במעיים? היה ידוע לי שהחשש (מלבד שיניים) הוא בית הבליעה, ובשני ראשים כמובן שיש שני בתי בליעה נפרדים.

עקביה כתב:

עזריאל ברגר כתב:

עקביה כתב:נשאלתי: אדם שיש לו שני ראשים, האם מותר לו לאכול באחד בשר ובשני חלב בו זמנית?

אם יש לו שתי מערכות-עיכול נפרדות - אינני רואה שום בעיה שיאכלם בו זמנית (אפילו אם נאמר שע"פ הלכה הוא אדם אחד).
אבל אם שני הראשים מחוברים לאותם מעיים - אז אולי זה תלוי במחלוקת הידועה אם החשש הוא מפני התערובת בפה ("בשר שבין השיניים") או מפני התערובת במעיים וכדו'.

בפשטות לשני הראשים יש אותם מעיים, אבל מי אומר שהבעיה היא תערובת במעיים? היה ידוע לי שהחשש (מלבד שיניים) הוא בית הבליעה, ובשני ראשים כמובן שיש שני בתי בליעה נפרדים.

לכאורה אתה צודק, ואם כן - נראה שאין שום בעיה.

איתן נוי כתב:

רוצה להחכים כתב:האם יש מצוה להכהן ליטול מתנת כהונה?
לדוגמא, פדיון בכור

מתכוין לשאול האם אף הוא מקיים מצוה מלבד המחוייבים?

ויעויין עוד בפתחי תשובה (יו"ד סי' שה סק"ד):

נותנין לכהן. עיין מ"ש לעיל סימן ס"א ס"ק א' בענין נתינה בע"כ אי שמה נתינה או לא [וע' בת' חתם סופר סי' רצ"ב שנשאל משהגיע יום פדיון בנו ואין כאן כהן גדול כ"א קטן או אחד שעשאו הכהן גדול שליח לקבל עבורו ה' סלעים אם יכול לפדותו ע"י שליח כהן או ע"י כהן קטן והשיב כבר ראו עינינו מ"ש הפר"ח סי' ס"א דיוצא ידי נתינת מתנות כהונה לזכות לכהן ע"י שלוחו בידיעת הכהן ורצונו וראייתו מסעיף י"ד שם ברורה אלא שכתב ע"פ ספרי דבלא ידיעת הכהן לא יזכה ע"י שליח, והטעם פשוט כי גם כהן המקבל מת"כ עושה מצוה בקבלתו ומצוה בו יותר מבשלוחו ע"כ לפעמים לא ניחא ליה, אבל ברצון הכהן יכול השליח לזכות עבורו והבעלים יוצאים ידי נתינה. וה"ה כהן קטן כמבואר ס"פ לולב הגזול ואפי' נימא אין קנין לקטן מה"ת מ"מ במת"כ לא כתיב ונתן בידו שצריך יד לקנות כו' אך מאחר שהגאונים תקנו שיאמר הכהן מאי בעית טפי כו' וכל דבריהם קבלה ותורה ומשמע מזה שגם לכהן עצמו יש כח במעשה הפדיון ולזה אינו יכול לעשות שליח ישראל וכן אין לקטן כח להוציא הבכור מחיובו עפ"ז ע"כ טוב להביא כהן ממקום אחר ע"ש].

אשרי יושבי ביתך כתב:

איתן נוי כתב:

רוצה להחכים כתב:האם יש מצוה להכהן ליטול מתנת כהונה?
לדוגמא, פדיון בכור

מתכוין לשאול האם אף הוא מקיים מצוה מלבד המחוייבים?

ויעויין עוד בפתחי תשובה (יו"ד סי' שה סק"ד):

נותנין לכהן. עיין מ"ש לעיל סימן ס"א ס"ק א' בענין נתינה בע"כ אי שמה נתינה או לא [וע' בת' חתם סופר סי' רצ"ב שנשאל משהגיע יום פדיון בנו ואין כאן כהן גדול כ"א קטן או אחד שעשאו הכהן גדול שליח לקבל עבורו ה' סלעים אם יכול לפדותו ע"י שליח כהן או ע"י כהן קטן והשיב כבר ראו עינינו מ"ש הפר"ח סי' ס"א דיוצא ידי נתינת מתנות כהונה לזכות לכהן ע"י שלוחו בידיעת הכהן ורצונו וראייתו מסעיף י"ד שם ברורה אלא שכתב ע"פ ספרי דבלא ידיעת הכהן לא יזכה ע"י שליח, והטעם פשוט כי גם כהן המקבל מת"כ עושה מצוה בקבלתו ומצוה בו יותר מבשלוחו ע"כ לפעמים לא ניחא ליה, אבל ברצון הכהן יכול השליח לזכות עבורו והבעלים יוצאים ידי נתינה. וה"ה כהן קטן כמבואר ס"פ לולב הגזול ואפי' נימא אין קנין לקטן מה"ת מ"מ במת"כ לא כתיב ונתן בידו שצריך יד לקנות כו' אך מאחר שהגאונים תקנו שיאמר הכהן מאי בעית טפי כו' וכל דבריהם קבלה ותורה ומשמע מזה שגם לכהן עצמו יש כח במעשה הפדיון ולזה אינו יכול לעשות שליח ישראל וכן אין לקטן כח להוציא הבכור מחיובו עפ"ז ע"כ טוב להביא כהן ממקום אחר ע"ש].

חזק מאוד יש"כ.