פורום אוצר החכמה

דבר בעתו מה טוב.
כידוע פירות שביעית ניתנו לאכלה ולא להפסד (פסחים נ"ב ע"ב).
אולם צידד החזו"א (ט,ו) דבירקות שדה שאסרום רבנן משום איסור ספיחין, שוב יהא מותר לאבדן ביד, דהא תו לא חשיבי לאכלה.
נמצא דגזירת ספיחין דרבנן הפקיעה איסור תורה דלאכלה ולא להפסד.

יום טוב שני שאינו אלא מדרבנן היום מבטל הנחת תפילין מדאורייתא.

בברכה המשולשת כתב:יש כמובן את הנדון הגדול על קניין דרבנן מהני לדאורייתא

הקצות החושן בסי' רל"ה הוכיח מהמשנה בשקלים פ"א שמקבלין שקלים מקטנים על אף שקנינים אינו אלא מדרבנן, ומהני לדאורייתא שיוחשב קרבן ציבור עיי"ש.:
http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... =&pgnum=85

אינני יודע אם יש טעם לציין למקורות הפוכים בהם רואים שדאו' לעצמו ודרבנן לעצמו מ"מ ארשום
ביצה דף ד ע"א ביצה שנולדה ביו"ט [שאסורה מטעם גזירה אטו יו"ט אחר השבת] אסורה בשבת הסמוכה ליו"ט למאן דסבירה ליה כרבה איסור הכנה דאע"ג דנגמרה מעי"ט גם הלידה הוי הכנה כמבו' שם בתוס' והראשונים
וכתבו הרמב"ן ודעימיה דמ"מ הוי איסור הכנה מדרבנן גרידא, שהרי מדאו' מותר גם ביו"ט וא"כ הכין ליומו, וכיון שהוכן ליומו שוב לא הוי הכנה ליום שלאחריו. מבו' מדבריהם שזה שאסור מדרבנן ליומו אינו מפקיע זה שמותר עכשיו מדאו' ונחשב שהוכן ליומו

אני מצ"ב קונטרס שכתבתי בעבר בענין אינו ראוי מדרבנן האם אינו ראוי אף מה"ת.
אוסיף גם מש"כ בדברי האבני נזר או"ח סי' תע"ב:
הנה רבינו תלה מח' דר"י ור"מ במס' סוכה [דף כ"ג ע"א] האם סוכה האסורה משום איסור דרבנן ולכן אינה ראויה לשבעה, הרי חשובה אינה ראויה לשבעה מה"ת, או דלמא חשובה אינה ראויה לשבעה רק מדרבנן וממילא הרי היא כשירה בחולו של מועד, וכפי שביאר רבינו ששורש מח' זו הוא, האם כיון שאין אדם דר במקום שיש איסור דרבנן, חשוב כמו מצטער, שאף אם יושב בסוכה אינו מקיים מצוה, כיון ד'תשבו כעין תדורו'.
ותלה מח' זו במח' דר"י ור"ש גבי עושה מעשה קלקול שהוא תיקון מחמת מצוה, וכגון המל בשבת, דבאמת הוא מעשה קלקול, אכן כיון דיש מצוה דמילה הוה תיקון, ונחלקו ר"י ור"ש אם חשיב קלקול או תיקון.
ולכאו' כל הרואה דבריו אינו מבין, וכי מה ענין זה לזה, וגם צריך להבין מהו באמת המח' דר"מ ור' יהודה לפי המהלך שכתב רבינו, הרי לכאו' צדקו דבריו, דכיון דמחמת האיסור דרבנן לא היה דר בביתו כן, הרי גם בסוכה כאשר יושב אינו כעין דירה.
ויש לבאר, דבאמת ב' ענינים אלו, תיקון במלאכות שבת, וכן דירה, הרי לכאו' תלוי הוא בדעת אנשי העולם, דהיינו התורה אמרה, דכל הל"ט מלאכות, אין חייבים עליהם אלא כאשר הוא מתקן לפי דעת אנשי העולם, ואי"ז בזה כללים הלכתיים, אלא הוא תלוי באמת אם הוה תיקון בעולם או לא.
ונחלקו ר"י ור"ש, דודאי כו"ע מודו דלמעשה עתה לאחר שניתנה תורה כל אחד מישראל רואה את מעשה המילה כתיקון ולא כקלקול, אכן בכ"ז אי"ז כעושה מעשה תיקון בעצמותו, שאין אנו צריכים למצוות התורה כדי שיהיה דעת בני אדם שהוא תיקון.
ולכן נחלקו האם דעת בני אדם שהוטה ע"י מצוות התורה, חשיב דעת בני אדם, או חשיב דעת התורה, דהיינו, לר"ש אנו מסתכלים לפי דעת כל גויי הארץ שאין להם תורה ומצוות, ואילו לר' יהודה אנו מסתכלים לפי דעת ישראל שומרי תורה ומצוות, ולפי דעתם הוה תיקון, אכן אי"ז תיקון מחמת שהתורה אמרה שהוא תיקון, אלא כיון שהתורה אמרה שצריכים למול וכל זמן שלא מל הרי הוא ערל ואסור בתרומה ובפסח והוא חייב כרת, הרי בדעת בני אדם הוה תיקון.
ה"נ 'תשבו כעין תדורו', דרך דירה הרי הוא תלוי בדעת בני אדם, וכמח' שם כן מח' כאן, האם דעת בני אדם שאינם נוהגים ע"פ תורה, או דעת בני אדם לאחר קבלת התורה, דודאי לאחר שמירת התורה ומצוות, הרי בית ע"ג בהמה ביו"ט אינו דרך דירה, משא"כ אצל גויי הארצות ודאי הוה דרך דירה, ודו"ק.
עכ"פ נראה מדברי האבנ"ז דבין לר"מ ובין לר"י דינים דרבנן משפיעים אדאורייתא, ולא נחלקו אלא האם דיני התורה משפיעים על 'תשבו כעין תדורו', וה"נ היו נחלקים אילו היה האיסור לעלות באילן בשבת וביו"ט מה"ת!
ועי' בפנים הקונטרס עוד מהלך שכתבתי דלפיו לכו"ע דינים דרבנן משפיעים על איסור דאורייתא.

יתר10 כתב:אינני יודע אם יש טעם לציין למקורות הפוכים בהם רואים שדאו' לעצמו ודרבנן לעצמו מ"מ ארשום

ודאי שיש טעם. אדרבא, כעת, אחרי שהביאו הרבה מקורות על דרבנן המשפיע על דאורייתא, צריכים להביא גם את הצד השני. כדי שהרוצה ללמוד ענין זה, ימצא פה מ"מ לכל הסוגיה על כל היבטיה.

מצות לאו להנות ניתנו אומרין גם במצוה דרבנן?

בגמרא שקלים פ"ג ה"ב (דף ח: מדפי דפוס וילנא): מהו לצאת (ידי חיוב ד' כוסות) ביין של שביעית תני רב אושעיא יוצאין ביין של שביעית.

ונחלקו המפרשים בביאור שאלת הגמרא, לפי פירושו של התקלין חדתין מיירי ביין של שביעית לאחר הביעור, שאסור ליהנות ממנו וצריך להפקירו, ומסתפק הגמרא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו לא יחשב להנאה ויוכל לצאת בו.

וכל מצות ד' כוסות אינו אלא מדרבנן, ולדבריו פשיט הגמרא שאפי' במצוה דרבנן אמרינן מצוה לאו ליהנות ניתנו.

וראיתי בספר פירות תאנה על שקלים בשם שו"ת דובב מישרים (ג' א') שהביא שיטת הרז"ה שלא אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו במצוה דרבנן. איפה נמצא דברי הרז"ה?

מיללער כתב:וראיתי בספר פירות תאנה על שקלים בשם שו"ת דובב מישרים (ג' א') שהביא שיטת הרז"ה שלא אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו במצוה דרבנן. איפה נמצא דברי הרז"ה?

ר"ה ז ע"א מדה"ר ד"ה אמר רבא. וע"ש בר"ן.

מה שנכון נכון כתב:

מיללער כתב:וראיתי בספר פירות תאנה על שקלים בשם שו"ת דובב מישרים (ג' א') שהביא שיטת הרז"ה שלא אמרינן מצוות לאו ליהנות ניתנו במצוה דרבנן. איפה נמצא דברי הרז"ה?

ר"ה ז ע"א מדה"ר ד"ה אמר רבא. וע"ש בר"ן.

תודה רבה - מחלוקת בין הרז"ה והר"ן אי גם במצוה דרבנן אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו

בדבור שאסור באכילה מדרבנן יש פסול של ממשקה ישראל להקריבו ע"ג מזבח?

אשמח לקבל מראי מקומות על הנידון

חיפשתי באוצר [+משקה-ישראל +רבנן], וקיבלתי 1297 תוצאות.

אציין לראשון שבהם: חסדי דוד (שקלים א, ז) שכותב שאכן פסול.

איש רגיל כתב:חיפשתי באוצר [+משקה-ישראל +רבנן], וקיבלתי 1297 תוצאות.

אציין לראשון שבהם: חסדי דוד (שקלים א, ז) שכותב שאכן פסול.

תודה

אולי יכול מע"כ להעתיק את דבריו ז"ל?

בבקשה

מה שיש לדון אי הוי פסול דאו' או דרבנן.

במס' ר"ה ז. לגבי בכור בעל מום מאימתי מונין שנתו כיון דאינה ראוי להקריבה אבל אסור לאכלו בתוך שמונת ימים משום ספק נפל עיי"ש.

ודן הטורי אבן אם האיסור אכילת בכור בעל מום לאחר שנתו אם זה מה"ת או מדרבנן, והביא ראיה שהרי איסור ס' נפל בוודאי אינו רק איסור מדרבנן, ואיך נתיר איסור תורה משום חומרא דרבנן.

אבל השפת אמת שם הוכיח מהריטב"א שאפי' אם האיסור הוא מה"ת כיון דאסרוהו חכמים לאכלו לא מיקרי ראוי ואינו נחשב בחשבון השנה עיי"ש.

כתב החזו"א (שביעית סי' ג' ס"ק כ"ד) דאף לרבי דשביעית בזה"ז דרבנן ומעשר דאורייתא, אי נימא קידשה לעתיד לבא ואין צריך כל יושביה עליה, מ"מ פטורין מן המעשר מדין הפקר, והפקר דרבנן לא גרע מהפקירו הבעלים.

מיללער כתב:בדבור שאסור באכילה מדרבנן יש פסול של ממשקה ישראל להקריבו ע"ג מזבח?

אשמח לקבל מראי מקומות על הנידון

זו גמרא מפורשת בפסחים מח. שאין במוקצה פסןל של ממשקה כי ישראל כיון שאיסורו רק מדרבנן.

אבל אולי זה דוקא משום שאין שבות במקדש או זה כלל בכה"ת כולה שאיסור מדרבנן אינו פוסל משום ממשקה ישראל?

ובמנחת חינוך מצוה רצ"ט דן בארוכה מזה והעלה עפ"י דברי הרמבם שדבר האסור באכילה מדרבנן פסול 'מדאורייתא' משום ממשקה ישראל.

ועי' גם מנחת חינוך מוסך השבת גבי מלאכת מפרק לגבי מליחת הקרבנות בשבת, שכ' כן בקצרה.

אם הבעל בא על איסורי דרבנן, כגון שניות מדברי סופרים או ארוס שבא על ארוסתו בבית חמיו, לא מיקרי מנוקה האיש מעון ואין המים בודקין אותו.

כן פסק הרמב"ם בהל' סוטה

מיללער כתב:

בברכה המשולשת כתב:יש כמובן את הנדון הגדול על קניין דרבנן מהני לדאורייתא

הקצות החושן בסי' רל"ה הוכיח מהמשנה בשקלים פ"א שמקבלין שקלים מקטנים על אף שקנינים אינו אלא מדרבנן, ומהני לדאורייתא שיוחשב קרבן ציבור עיי"ש.:
http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... =&pgnum=85

אצטט בזה את דברי החתם סופר שלמדתי היום, שמתבאר בזה כמה יסודות בדין קנין דרבנן אי מהני לדאורייתא:
חתם סופר מסכת גיטין דף נה עמוד ב

והנה אי דבר הנקנה לו מדרבנן מהני לקנין דאוריי' כגון לקדושי אשה או להקרבת קרבן, וכבר כתבתי במקום אחר בזה שלפע"ד כל הקנינים שנעשים ברצון הקונה והמקנה בקנין דרבנן כגון ד' אמות של אדם קונים מדרבנן או קנין אגב וכדומה בודאי קונה קנין גמור דלא גרע מסטומתא ועיין ב"ש סי' כ"ח סק"ו בזה וכן מצאתי להדי' ברמבין במלחמות בפסחים בסוגי' דהרהינו אצלו ושם בארה ואין כאן מקום להאריך בזה, אך בקנינים שלפנינו שאינם ברצון המקנה כגון יאוש כדי מפני תקנת השבי' או שינוי מעשה כל דהו וכדומה בהא מצינן פלוגתא ועיין בס' אבני מילואים סי' כ"ח סקל"ג. ...

והנלע"ד בזה לפי משמעות דעת הני פוסקים דס"ל הפקר ב"ד הפקר נפקא לן מיחרם כל רכושו בגיטין ל"ו ע"ב והיינו שיהי' הפקר אבל לא להקנות לאידך, וכן משמע באבני מילואים הנ"ל, ונראה לי דודאי מי שזוכה בו אחר שהפקירו חכמים קנה מן התורה כיון שההפקר ההוא דאוריתא גם הזוכה בו קונה מן התורה, אך הגזלן דבאיסורי' אתי לידי' ושוב אח"כ עשה בו שינוי מעשה כל דהו והפקירו רבנן משום דטרח בי', ומסתייעי' הפקירם דאין הבעלים יכולין להוציא מידו, אבל הוא לא יקנה כיון דמתחלה דאיסורי' אתי לידי', וכו', עיי"ש עוד בארוכה.

המאנס את אשה האסורה לו מדברי סופרים אסור לקיים את ה'ולו תהיה לאשה' שהוא מ"ע מה"ת.

ויש לדון אם זה משום שלא מיקרי אשה הראויה לקיימה או שעקרו חז"ל מ"ע בשוא"ת

בציונים לתורה לרבי יוסף ענגיל זצ"ל, כלל ל' מביא משו"ת בית אפרים או"ח סי' נ"ט דיון לגבי הוקצה למצוה מדרבנן אם יש עליה שם מוקצה מדאוריתא, עיי"ש שהביא הגר"י ראיה לזה ממשנה בפרה.

ולהלן שם העיר הוא ז"ל לגבי קצירה לפני העומר שהותרה לצורך מצוה מדברי הגמ' מנחות שגם מצוה דרבנן חשיב מצוה לזה.

במשנה למלך הל' כלי המקדש פ"ב ה"ג רצה לחדש שעא"פ שמלח סדומית בקטורת חיובה רק מדרבנן, עובר על הלאו דביאה ריקנית מדאורייתא אם נכנס בקטורת חסר מלח סדומית, ודחה סברתו מטע"א.

במס' זבחים סא. בתוד"ה כותבין שעל אף הדין שעל שחוטי חוץ אין חייבין אלא על דבר הראוי להקריב פתח אהל מועד, אם יש קרבן שפסול להקריבו מדרבנן עדיין מיקרי ראוי והיו חייבין עליו בחוץ.

זה עתה ראיתי בספר ציץ הקדש (ח"א סי' י"ד) שהביא קושיית הגר"ש סלאנט זצ"ל, דלמ"ד שביעית בזה"ז דרבנן, היאך יתיישב מה שאמרו בבכורות (י"ב ע"ב) דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה (משום לאכלה ולא לשריפה ובבכור איכא אימורין דסלקי לגבוה), והא בכור בא"י מה"ת, ואיך מפטר מבכורה דאורייתא משום שביעית דרבנן.

ותחלה כתב הציץ הקדש ליישב בדרך אחת, וחזר ודחאה. ושוב כתב די"ל דכיון דהפקר ב"ד הפקר, הרי שרבנן החילו הפקר על הבכור, וקי"ל בהמת הפקר פטורה מן הבכורה.

ולא ידעתי אמאי לא ניחא ליה בפשיטות ע"פ דברי התוס' הידועים ביבמות (פ"ח ע"א ד"ה מתוך), שכל שיש לחכמים קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מן התורה, וא"כ איכ"ל דמטעם שלא תשתכח מצות שביעית תקנוה מדרבנן על פרטיה ודקדוקיה כולל דין פטור מן הבכורה. (וא"צ ל"חלות" מיוחדת של הפקר, רק מלכתחלה תיקנו כן לצורך האמור).

אני ראיתי פעם בשם ר' שמואל סלנט שתירץ שצריך לגרוס פוטרה מן הבכורה, והיינו שמוכר אוזנה לגוי.

רעיון, אבל הרמב"ם שבאמת היתה לו גירסא אחרת בגמרא (שהאיסור משום לאכלה ולא לסחורה, ולא משום ולא לשריפה כגירסתנו, ויעויין בכס"מ ביאור גירסת הרמב"ם), מ"מ כתב בזה"ל: "אבל הלוקח בהמה מפירות שביעית הרי זו פטורה מן הבכורה, לפי שאינו רשאי לסחור בפירות שביעית". שמעינן מיהא דברישא גריס פטורה כגירסתנו ולא פוטרה.

ודומה שבעידננו לא שייך לומר שמא אף ברמב"ם י"ל פוטרה תחת פטורה...

מיללער כתב:במנ"ח מוסך השבת מלאכת קושר מביא מדברי טעם המלך לתרץ קושית התוס' במס' עירובין צ"ז על שיטת רבינו אליהו שקשר התפלין מצוותן בקשירה מחדש בכל יום א"כ לא יחשב עשיית קשר תפלין בשבת כקשר של קיימא, ותי' בטעם המלך שאמרי' מיגו דהוי קשר לענין תפלין הוי קשר לענין שבת אע"פ שאינו של קיימא וכה"ג בש"ס טובא.

עפי"ז חקר המנ"ח בקשירת ציצית בשבת בשאר הקשרים שאינם מדאורייתא (אף למ"ד קשר עליון דאורייתא) אם אמרינן שמיגו דמיחשב קשר לענין ציצית יחשב קשר לגבי שבת אע"פ שאינו של קיימא, היינו אם המצוה מדרבנן מחשיבה לאמר עליה מיגו להתחייב באיסור דאורייתא.

בענין הזה אם אמרינו 'מיגו' מדרבנן לדאורייתא, וכן להיפך אם מדאורייתא נחשב אבל דרבנן פסלוהו אם עדיין מצינן למימר 'מיגו' כיון דמדאורייתא נחשב, יש לעיין במחלוקת רש"י ותוס' במס' סוכה דף ז' לגבי מיגו דהוי דופן, בדין סיכך ע"ג מבוי.

בנדרים טו: מבואר בר"ן ד"ה והא מן התורה, דכל היכי שיש בל יחל מדרבנן כגון באומר הנאת תשמישך עלי דהוא דבר שאין בו ממש ואינו אסור רק מדרבנן, מהני לאסור התשמיש אף שעי"ז עוקר מצות עונה מדאורייתא עיי"ש

לא עברתי על כל האשכול לראות אם כבר צויין המקור הבא.

בספר ערוגת הבושם (לרבו של האו"ז) ח"ג כתב:

וכבר נשאלה שאלה לפני רבותי׳ על טלת של משי המצויצת כהילכת׳, אם מותר לצאת בה בשבת, או אמרי׳ הואיל ומן התורה פטורה, דקיימ׳ לן כתנא דבי ר׳ ישמע׳, דכל בגדים שנאמרו בתורה סתם אינו אלא צמר ופשתן, לא מחייבי שאר מינין אלא מדרבנן, הויא לה כטלית שאינה מצויצת שהילכת׳ בשבת דחייב חטאת, או דילמא כיון דתקינו לה רבנן הרי היא מלבוש ולא משאוי, ויש מוכיח׳ מפר׳ אילו נערות דאמ׳ ולמאן דאמ׳ מעשה שבת דרבנן מאי טעמיהו דרבנן דפטרי ומשמ׳ דלא אזלינן בתר תקנת׳ דרבנ'. וכן שבועה שלא אוכל ואכל שקצים ורמשים וכו׳ ור׳ שמע׳ פוטר ופריך והא מושבע ועומד מהר סיני הוא ואמ׳ ריש לקיש אי אתה מוצא אלא או במפרש חצי שיעור וכו׳ אלמ׳ אע״ג דחצי שיעור אסור מדרבנ׳ לריש לקיש חיילא שבועה.

עושה חדשות כתב:לא עברתי על כל האשכול לראות אם כבר צויין המקור הבא.

כנ"ל.
עין משנה למלך הלכות תרומות פרק ז הלכה א.

הודות לאשכול אחר במסגרת הדף היומי מצאתי היום בדברי הטו"א עמ"ס ר"ה כח. בד"ה שלמים, על שיטת ר"י שם שס"ל מצות ליהנות ניתנו ויצא בשופר של עולה משום דנפיק לחולין, והק' רבא שהרי המעילה באה אחר המצוה ואמאי נפיק.

והקשה השאג"א הרי לשיטת התוס' מהב"ע הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא יצא, א"כ ודאי מעל בתקיעה הראשונה ויצא השופר לחולין ושוב כשתוקע התקיעות השניות בהתירה תקע.

הרי לנו שס"ל שאם לא יצא מדרבנן עדיין יצא מדאורייתא ודלא כדברי התוס' בסוכה

עי' סוכה כג' א' שנחלקו תנאים לסוכה שאינה ראויה מחמת איסור דרבנן אי חשיבא סוכה שאינה ראויה לז', וכבר הזכירו את הנידון אי שחיטה שאינה ראויה מחמת איסור אם חשיבא שחיטה שאינה ראויה [ב"ק עא' ב' ועב' ב'].
ויש מחלוק' רעק"א ושאג"א אם מותר לבשל ביו"ט דבר האסור מדרבנן.

אם אמרי' כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אאל"מ גם באיסור דרבנן, עי' שו"ת רעק"א קמא ס' קכ"ט

ביבמות פט,ב מקשינן אמאן דסבר אין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה והרי אדם יורש את אשתו קטנה, ומהתורה אביה יורש אותה ותירצו, הפקר בית דין הפקר. וברש"י שם כל מידי דממונא לאו עקירה היא.
ולא הבנתי מה הבדל יש בין ממון לגוף, ואם משום שבי"ד הם הבעלים מנ"ל שהבי"ד בעלים רק על הממון ולא על גוף האדם. ובפרט, שהרי פשוט הוא שבי"ד מכין ועונשין וכו' והם בעלים גם על גוף האדם.
טרם חיפשתי במפרשים.

הדין של הפקר בי"ד הפקר לגבי ממון למדים מן הכתובים (יחרם כל רכושו וכו'), הדין של מכין וחופשין אינו דין בעלות של בי"ד על הגופים, רק חיוב של שופטים ושוטרים תתן לך לכוף את האדם לקיים מצות ה' וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני

מיללער כתב:מבטלין תלמוד תורה למקרא מגילה, האם נוכל להמליץ ע"ז שהמצוה מדרבנן פועל על חיוב תלמוד תורה או שהוא מדין אנוס עפ"י חז"ל וממילא פטור מלימוד התורה מדין אונס רחמנא פטריה?

מדברי הגמ' במגילה יד. משמע שיש למקרא מגילה גדר מצות עשה מה"ת

זכור לי משהו מטושוש ואאלטי מאוד
מהחפץ חיים שלומר על מישהו שעבר אדרבנן אינו לה"ר דאורייתא
מוכר למישהו?

גיטין נה: כרת שעל ידי דבריהן באתה לו, אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליחייב עלה כרת.

עיי"ש בפירש"י שע"י הכח של הפקר ב"ד הפקר נתחייב הגזלן כרת מדאורייתא על שחוטי חוץ.

בעבירה דרבנן אי אמרי' אין שליח לדבר עבירה, שהרי מה"ת אינה עבירה והשליחות קיימת.

דן בזה המשנה למלך פ"ב מהל' רוצח ה"ב

והנה רשימה מספר המפתח - רזא דשבתי ב"ק נא.