פורום אוצר החכמה

כדכד כתב:שבעסק מחללים שבת בעצם היותו עסק ובדירה גרים ולכן גם אם יש שם חילול שבת אין זה נזקף על בעל הבית

לא זכיתי להבין. חלק משימושי הדירה המצויים כמו בישול, הדלקת אור וכו', הינם דברים שהם בגדר חילול שבת.

ר"ל שאתה משכיר דירה אתה משכיר לו דיורין,זה שהאיש מדליק סיגריה או מדליק את האור בשבת זה עניין שלו, משא"כ שאתה משכיר לו עסק מלבד זה שזה בפרהסיה ,כל מהותו של ההשכרה זה העסק ולא הקירות שלו, ולפיכך שהוא מפעיל את העסק בשבת אני כאילו משכיר לו את עצם האפשרות לחילול שבת.

עושה חדשות כתב:אשה שעשתה הפסק טהרה כדין, אבל במוך דחוק שהניחה אח"כ נמצא כתם. באופן שיש לה מכה ידועה שאפשר לתלות בה. ואמנם על הפסק טהרה ל"מ תלייה כי סו"ס לא הפסיקה בטהרה וה"ה מוחזקת בטומאה, אבל אחרי שעשתה הפסק כדין, ואין נתינת המוך מדינא אלא מנהג טוב בעלמא, אולי כבר נחשבת מוחזקת בטהרה לענין תלייה במכה? (זכורני שעסקו בזה, אשמח למקורות).

אם על הפס"ט לא מהני תלייה גם במכה ידועה כיצד תיטהר מי שיש לה מכה ידועה?

שנינו באבות (אם אני לא טועה) ולא המדרש עיקר אלא המעשה. ומצד שני, מבואר (לדעתי הקלושה) בילקוט הושע דלהלן שלא המעשה עיקר אלא המדרש, והראיה שהעיקר שיש שלום ביניהן ולא מחלוקת, דהיינו לא קנאה ולא תאוה ולא כבוד, וגם אם הם עובדי אלילים.



תקכ ד יז, חבור עצבים אפרים הנח לו ב"ר פרשה לח רבי אומר גדול השלום שאפילו עובדים אלילים ושלום ביניהם כביכול אינו יכול לשלוט בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מהו אומר הושע י כ חלק לבם עתה יאשמו הא גדול השלום ושנואה המחלוקת

אשמח להסבר בעניין.

אחרי שהלוויים קבלו בארץ ישראל עשרות ערים ומגרשיהם וכו' כל ערי הלוויים, במה מתבטא מה שאמר הכתוב "לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה' ונחלתו יאכלון"?

יעקל כתב:שנינו באבות (אם אני לא טועה) ולא המדרש עיקר אלא המעשה. ומצד שני, מבואר (לדעתי הקלושה) בילקוט הושע דלהלן שלא המעשה עיקר אלא המדרש, והראיה שהעיקר שיש שלום ביניהן ולא מחלוקת, דהיינו לא קנאה ולא תאוה ולא כבוד, וגם אם הם עובדי אלילים.



תקכ ד יז, חבור עצבים אפרים הנח לו ב"ר פרשה לח רבי אומר גדול השלום שאפילו עובדים אלילים ושלום ביניהם כביכול אינו יכול לשלוט בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מהו אומר הושע י כ חלק לבם עתה יאשמו הא גדול השלום ושנואה המחלוקת

אשמח להסבר בעניין.

נמצא גם במדרש רבה לח, ו.(בשינוי לשון קלים). ושם( ו, ה). נכתב:

...אמר רבי יוחנן ג' דברים נתנו מתנה לעולם ואלו הן התורה והמאורות והגשמים התורה מנין שנאמר (שמות לב) ויתן אל משה וגו' המאורות מנין שנא' (בראשית א) ויתן אתם אלהים ברקיע השמים גשמים מנין שנאמר (ויקרא כו) ונתתי גשמיכם בעתם רבי עזריה בשם רבי יהודה ב"ר סימון אומר אף השלום שנאמר (שם) ונתתי שלום בארץ....

א"כ לפי דברי ר' יהודה ב"ר סימון אפשר לומר שמה שנאמר שהעיקר הוא המעשה הוא לגבי תורה שהיא אחת מד' מתנות. אך לא לגבי המתנה הרביעית שהיא השלום.

וגם לכו"ע ראה שם במדרש רבה שעשה חילוק בין דור המבול לפלגה וז"ל:

אותן של דור המבול לא נשתיירה מהן פליטה ואלו של דור הפלגה נשתיירה מהם פליטה, אלא דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל שנא' (שם /איוב/ כד) גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו, לפיכך לא נשתייר מהן פליטה אבל אלו על ידי שהיו אוהבים זה את זה שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת לפיכך נשתיירה מהן פליטה,

הרי שדור הפלגה זכו בניגוד לדור המבול שתישאר מהם פליטה. וזה בגלל השלום אך לא ניצולו מכל וכל א"כ לא סותר שודאי שהמעשה עיקר אך יש גם מעלה לשלום אך כיון שהוא לא עיקרי לא ניצולו לגמרי. ואולי זה הכוונה שכתוב שם:"רבי אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהן כיון ששלום ביניהם".

והכוונה שנאמר כביכול אפשר לומר ששכן יכול רק לא לגמרי.

אי נמי שגם למי שסובר שזו לא מתנה בפני עצמה עדיין הוא יוצא מן הכלל שנאמר ונתתי שלום בארץ. כיוון שנזכר להדיא הרי שיש בו מעלה מיוחדת ואפשר לרמוז "ונתתי שלום בארץ" וכתוב "והארץ לעולם עומדת" א"כ נסמכה תיבת שלום לתיבת ארץ לומר שכמו שהארץ לעולם עומדת אף מי שיש בו שלום יש בו קיום לעולם.

.

ר' נוריאל, לא הבנתי מה זה עונה על השאלה.

כעת ראיתי באלשיך - ושמא תאמר הלא גם להם נחלה ערים לשבת בקרב אחיהם, אינו נקרא נחלה כי אם כנותנים להם ישראל מחלקם בתורת צדקה ערים לשבת, וזהו ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו, הנה כי אך דלים המה.

ועצ"ע במה זה מתבטא. ואולי איה"נ אין הבדל 'בשטח', והלוויים גרים באר"י באותם תנאים כמו שאר השבטים, וכל החילוק הוא באופן השגת הנחלה, שהם "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן".

בע"ח גובה את השבח, האם זה כולל גם מגדל עשרים קומות של דירות יוקרה וכד'?

האם יש בקדמונים למה לא קבעו חג וזכרון לנס של מפלת סנחריב, (או שזה חלק מהטענה שלא אמרו שירה).

מי שיש לו אבטיח גדול (וכה"ג) שלא נכנס למקרר כמות שהוא, האם מותר לו לקלף את כולו כדי שיוכל להיכנס למקרר- חתוך. מחד גיסא אמנם עושה זאת לצורך העכשווי אך לא לצורך האכילה דעכשיו. כמו"כ סו"ס בורר לאחר זמן ושלא לצורך אכילה?
או דלמא כל מאי דהתירו אי"ל הווא דווקא לצורך אכילה ולא לכל צורך אחר?

עושה חדשות כתב:ר' נוריאל, לא הבנתי מה זה עונה על השאלה.

כעת ראיתי באלשיך - ושמא תאמר הלא גם להם נחלה ערים לשבת בקרב אחיהם, אינו נקרא נחלה כי אם כנותנים להם ישראל מחלקם בתורת צדקה ערים לשבת, וזהו ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו, הנה כי אך דלים המה.

ועצ"ע במה זה מתבטא. ואולי איה"נ אין הבדל 'בשטח', והלוויים גרים באר"י באותם תנאים כמו שאר השבטים, וכל החילוק הוא באופן השגת הנחלה, שהם "לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן".

משום מה חשבתי ששאלת שאלה אחרת. עכשיו אני קורא שוב ורואה שאכן לא התייחסתי לשאלתך.

עושה חדשות כתב:האם יש בקדמונים למה לא קבעו חג וזכרון לנס של מפלת סנחריב, (או שזה חלק מהטענה שלא אמרו שירה).

אם תוותר על הדרישה ל'קדמונים' דווקא, אז יש בקדושת לוי בכ"מ, ובעיקר בקדושה לחנוכה כמדו'.

נוריאל עזרא כתב:

יעקל כתב:שנינו באבות (אם אני לא טועה) ולא המדרש עיקר אלא המעשה. ומצד שני, מבואר (לדעתי הקלושה) בילקוט הושע דלהלן שלא המעשה עיקר אלא המדרש, והראיה שהעיקר שיש שלום ביניהן ולא מחלוקת, דהיינו לא קנאה ולא תאוה ולא כבוד, וגם אם הם עובדי אלילים.



תקכ ד יז, חבור עצבים אפרים הנח לו ב"ר פרשה לח רבי אומר גדול השלום שאפילו עובדים אלילים ושלום ביניהם כביכול אינו יכול לשלוט בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מהו אומר הושע י כ חלק לבם עתה יאשמו הא גדול השלום ושנואה המחלוקת

אשמח להסבר בעניין.

נמצא גם במדרש רבה לח, ו.(בשינוי לשון קלים). ושם( ו, ה). נכתב:

...אמר רבי יוחנן ג' דברים נתנו מתנה לעולם ואלו הן התורה והמאורות והגשמים התורה מנין שנאמר (שמות לב) ויתן אל משה וגו' המאורות מנין שנא' (בראשית א) ויתן אתם אלהים ברקיע השמים גשמים מנין שנאמר (ויקרא כו) ונתתי גשמיכם בעתם רבי עזריה בשם רבי יהודה ב"ר סימון אומר אף השלום שנאמר (שם) ונתתי שלום בארץ....

א"כ לפי דברי ר' יהודה ב"ר סימון אפשר לומר שמה שנאמר שהעיקר הוא המעשה הוא לגבי תורה שהיא אחת מד' מתנות. אך לא לגבי המתנה הרביעית שהיא השלום.

וגם לכו"ע ראה שם במדרש רבה שעשה חילוק בין דור המבול לפלגה וז"ל:

אותן של דור המבול לא נשתיירה מהן פליטה ואלו של דור הפלגה נשתיירה מהם פליטה, אלא דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל שנא' (שם /איוב/ כד) גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו, לפיכך לא נשתייר מהן פליטה אבל אלו על ידי שהיו אוהבים זה את זה שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת לפיכך נשתיירה מהן פליטה,

הרי שדור הפלגה זכו בניגוד לדור המבול שתישאר מהם פליטה. וזה בגלל השלום אך לא ניצולו מכל וכל א"כ לא סותר שודאי שהמעשה עיקר אך יש גם מעלה לשלום אך כיון שהוא לא עיקרי לא ניצולו לגמרי. ואולי זה הכוונה שכתוב שם:"רבי אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהן כיון ששלום ביניהם".

והכוונה שנאמר כביכול אפשר לומר ששכן יכול רק לא לגמרי.

אי נמי שגם למי שסובר שזו לא מתנה בפני עצמה עדיין הוא יוצא מן הכלל שנאמר ונתתי שלום בארץ. כיוון שנזכר להדיא הרי שיש בו מעלה מיוחדת ואפשר לרמוז "ונתתי שלום בארץ" וכתוב "והארץ לעולם עומדת" א"כ נסמכה תיבת שלום לתיבת ארץ לומר שכמו שהארץ לעולם עומדת אף מי שיש בו שלום יש בו קיום לעולם.

תודה על התשובה, הרב נוריאל.
בכ"ז עדיין לא מובן לי : כולנו יודעים שבית שני נחרב בעוון שנאת חינם, וא"כ מבואר שהמדרש כן עיקר, והדרא קושיא לדוכתא, אחרת המקדש עדיין היה קיים ?!

עושה חדשות כתב:בע"ח גובה את השבח, האם זה כולל גם מגדל עשרים קומות של דירות יוקרה וכד'?

מה ההוו"א שלא?
הקרקע הזאת היתה שווה מאה, ועכשיו שווה מיליון, ונדון בה את כל דיני קרקע שהושבחה על ידי מעשי האדם וכו'.

איתן נוי כתב:מי שיש לו אבטיח גדול (וכה"ג) שלא נכנס למקרר כמות שהוא, האם מותר לו לקלף את כולו כדי שיוכל להיכנס למקרר- חתוך. מחד גיסא אמנם עושה זאת לצורך העכשווי אך לא לצורך האכילה דעכשיו. כמו"כ סו"ס בורר לאחר זמן ושלא לצורך אכילה?
או דלמא כל מאי דהתירו אי"ל הווא דווקא לצורך אכילה ולא לכל צורך אחר?

לפי הפוסקים שסבורים שדיני בורר הם רק בעניני אכילה (אבל - לדוגמא - אין בורר בכלים) - אולי יש מקום לדבריך.
אבל לפי הדעה הרווחת שדיני בורר נאמרו בכל דבר - ה"ה שנאמרו לכל צורך, וכל ברירה שהיא לצורך שימוש מיידי - אינה נחשבת "בורר לאחר זמן", וכאן נראה שזהו צורך שימוש מיידי.

עזריאל ברגר כתב:

איתן נוי כתב:מי שיש לו אבטיח גדול (וכה"ג) שלא נכנס למקרר כמות שהוא, האם מותר לו לקלף את כולו כדי שיוכל להיכנס למקרר- חתוך. מחד גיסא אמנם עושה זאת לצורך העכשווי אך לא לצורך האכילה דעכשיו. כמו"כ סו"ס בורר לאחר זמן ושלא לצורך אכילה?
או דלמא כל מאי דהתירו אי"ל הווא דווקא לצורך אכילה ולא לכל צורך אחר?

לפי הפוסקים שסבורים שדיני בורר הם רק בעניני אכילה (אבל - לדוגמא - אין בורר בכלים) - אולי יש מקום לדבריך.
אבל לפי הדעה הרווחת שדיני בורר נאמרו בכל דבר - ה"ה שנאמרו לכל צורך, וכל ברירה שהיא לצורך שימוש מיידי - אינה נחשבת "בורר לאחר זמן", וכאן נראה שזהו צורך שימוש מיידי.

אשמח להרחבה במקורות.

איתן נוי כתב:

עזריאל ברגר כתב:

איתן נוי כתב:מי שיש לו אבטיח גדול (וכה"ג) שלא נכנס למקרר כמות שהוא, האם מותר לו לקלף את כולו כדי שיוכל להיכנס למקרר- חתוך. מחד גיסא אמנם עושה זאת לצורך העכשווי אך לא לצורך האכילה דעכשיו. כמו"כ סו"ס בורר לאחר זמן ושלא לצורך אכילה?
או דלמא כל מאי דהתירו אי"ל הווא דווקא לצורך אכילה ולא לכל צורך אחר?

לפי הפוסקים שסבורים שדיני בורר הם רק בעניני אכילה (אבל - לדוגמא - אין בורר בכלים) - אולי יש מקום לדבריך.
אבל לפי הדעה הרווחת שדיני בורר נאמרו בכל דבר - ה"ה שנאמרו לכל צורך, וכל ברירה שהיא לצורך שימוש מיידי - אינה נחשבת "בורר לאחר זמן", וכאן נראה שזהו צורך שימוש מיידי.

אשמח להרחבה במקורות.

זה לא שימוש לאכילה.

יעקל כתב:תודה על התשובה, הרב נוריאל.
בכ"ז עדיין לא מובן לי : כולנו יודעים שבית שני נחרב בעוון שנאת חינם, וא"כ מבואר שהמדרש כן עיקר, והדרא קושיא לדוכתא, אחרת המקדש עדיין היה קיים ?!

לא הבנתי, אם הוא נחרב בגלל שנאת חינם איך זה מלמד שהמדרש עיקר? שנאת חינם היא מעשה וכיון שחטאו המעשה שהוא עיקר נחרב.

נוריאל עזרא כתב:

יעקל כתב:תודה על התשובה, הרב נוריאל.
בכ"ז עדיין לא מובן לי : כולנו יודעים שבית שני נחרב בעוון שנאת חינם, וא"כ מבואר שהמדרש כן עיקר, והדרא קושיא לדוכתא, אחרת המקדש עדיין היה קיים ?!

לא הבנתי, אם הוא נחרב בגלל שנאת חינם איך זה מלמד שהמדרש עיקר? שנאת חינם היא מעשה וכיון שחטאו המעשה שהוא עיקר נחרב.

לא ולא! שנאת חינם היא רגש הלב ולא מעשה (כמו האהבה) שהתורה אסרה להרגיש אותו ושעל האיש הישראלי לעבוד ולבערו מקרבו.

יעקל כתב:לא ולא! שנאת חינם היא רגש הלב ולא מעשה (כמו האהבה) שהתורה אסרה להרגיש אותו ושעל האיש הישראלי לעבוד ולבערו מקרבו.

אני מבין אחרת. אבל אקח לי את הזמן קצת לעיין במקורות על זה בע"ה. אם יהיה חדש אעדכן. ואיך שלא יהיה הרי כתוב שלא נהגו כבוד זה בזה וכן העניין שלא מיחו בעניין קמצא ובר קמצא ועוד. כך שגם להבנתך היה כאן מעשה.

יוסף חיים אוהב ציון כתב:

איתן נוי כתב:

עזריאל ברגר כתב:

איתן נוי כתב:מי שיש לו אבטיח גדול (וכה"ג) שלא נכנס למקרר כמות שהוא, האם מותר לו לקלף את כולו כדי שיוכל להיכנס למקרר- חתוך. מחד גיסא אמנם עושה זאת לצורך העכשווי אך לא לצורך האכילה דעכשיו. כמו"כ סו"ס בורר לאחר זמן ושלא לצורך אכילה?
או דלמא כל מאי דהתירו אי"ל הווא דווקא לצורך אכילה ולא לכל צורך אחר?

לפי הפוסקים שסבורים שדיני בורר הם רק בעניני אכילה (אבל - לדוגמא - אין בורר בכלים) - אולי יש מקום לדבריך.
אבל לפי הדעה הרווחת שדיני בורר נאמרו בכל דבר - ה"ה שנאמרו לכל צורך, וכל ברירה שהיא לצורך שימוש מיידי - אינה נחשבת "בורר לאחר זמן", וכאן נראה שזהו צורך שימוש מיידי.

אשמח להרחבה במקורות.

זה לא שימוש לאכילה.

יש לך מקורות שכל ההיתר הוא דווקא לאכילה?
דיברתי היום עם ת"ח ואמר לי שיש גרש"ז אוייערבאך שרצה להקל בעניין אך כתב שראה בן איש חי שהביא ראיה מתוס' שאין להקל.
מישהו מכיר המקור הנ"ל?

נוריאל עזרא כתב:

יעקל כתב:לא ולא! שנאת חינם היא רגש הלב ולא מעשה (כמו האהבה) שהתורה אסרה להרגיש אותו ושעל האיש הישראלי לעבוד ולבערו מקרבו.

אני מבין אחרת. אבל אקח לי את הזמן קצת לעיין במקורות על זה בע"ה. אם יהיה חדש אעדכן. ואיך שלא יהיה הרי כתוב שלא נהגו כבוד זה בזה וכן העניין שלא מיחו בעניין קמצא ובר קמצא ועוד. כך שגם להבנתך היה כאן מעשה.

בקיצור, יש פה ויכוח האם תביעת הא-ל ית' על עמו בתקופת בית שני הייתה עצם רגש השנאה כלפי הזולת והשונה או המעשים שנבעו ממנה.

עכ"פ, גבי מאי דלא מיחו בעניין קוב"ק, הוה ליה למימר דעברו על לא תעמוד על דם וגו' , או על ואהבת לרעך וגו'. למה הזכירו רק שנאת חינם, האם אין זו ראי' שהתביעה היתה על רגש השנאה כבר מלכתחילה ?

כנראה קים להו שזה נבע מזה.
או ששינאת החינם היא הגדישה את הסאה. הרי לא בשביל כל עבירה היה מחריב ונגע זה פשה ברבים. וכיון שיש בזה צד של שינאת חינם תלו בזה. ועדיין צ"ע.
ייש"כ על השאלה.

"מעם מזבחי תיקחנו למות" ופסק הר"מ שהמזבח קולט כמו עיר מקלט ואסור לגואל הדם להרוג על גביו.

לכאורה מבואר מדבריו שרק הדבר שהוא בבחי' שולחן ה', אפי' אם הוא נמצא תחת כיפת השמים, הוא הדבר שיכול להוות מקום מקלט לרוצח, ולא מקום אחר במקדש כגון ההיכל, שלכאורה הייתי אומר שיותר ראוי להיות מקום מחסה (מקום סגור וקרוב לקה"ק).

אשמח להערות והארות ולהסברים מחו"ר הפורום.

מה דין בואש מת לטומאה, אם חיה או בהמה טמאה הוא או שרץ טהור?

בדברי הנצי"ב ז"ל בהקדמה לפירושו העמ"ד לספר דברים, וז"ל :

ומשום דכלל זה הספר ועיקרו בא להזהיר על עמל התורה לפרש דקדוקי המקרא וזה נקרא תלמוד (? !) ע"כ. מבואר מדבריו שתלמוד - לעמול לפרש ולהעמיד את פשטי המקראות והפסוקים על בוריין.

ועי' בדברי הר"מ הל' ת"ת פ"א הי"א וז"ל במצורף להלן.

מבואר מדברי הר"מ שתלמוד הרי הוא החלק של התשבע"פ להוציא את האסור והמותר מפי השמועה ולא כמ"ש הנצי"ב "לפרש דקדוקי המקרא" ...

אשמח להארות...

זה לשון הרמב"ם שם:

וחייב לשלש את זמן למידתו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבעל פה ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא גמרא.

ועיקר הדברים מבוארים בהקדמת הרמב"ם לפיה"מ, שכל מצוה שניתנה למשה בפירושה ניתנה, וכשנכתבה התורה שבכתב נמסרה עם פירושה, סוכה - מהי סוכה, טוטפות - מהן טוטפות, וכן עזה"ד, וכן פירוש הפסוקים בדרך אחד של פשט [ועל זה נאמר שתרגום אונקלוס נמסר מסיני ע"מ למסרו לישראל כולם, והוא רק פן אחד משבעים פנים לתורה] - ופירוש זה הוא הנקרא "תורה שבעל פה". תורה ממש, שנמסרה למשה בעל פה ולא נכתבה. וכל דבר שלא נמסר למשה, אם מצד שהוא פרטים מתחדשים, אם מצד שבעים פנים לתורה, אותו מוציאים חכמי ישראל במידות שהתורה נדרשת בהן או בכל דרכי הלימוד.
וזהו מקביל בדיוק לג' חלקי התורה: מקרא, משנה, תלמוד. מקרא זו תורה שבכתב, משנה הן ההלכות הפסוקות בתורה שבעל פה, ותלמוד הוא הבנת דבר מתוך דבר במה שלא נתפרש בכתב ולא נמסר כצורתו בעל פה. [ואם יילמד דבר בתלמוד ויוכרע דינו בסנהדרין שעמדו למניין - יהפוך דין זה אצל הדורות הבאים למשנה, כי אליהם כבר מגיע הדבר כהלכה קבועה ופסוקה].
ומעתה אין שום הבדל בשם "תלמוד" בין הוצאת דבר מתוך דבר במה שלא נתפרש במשנה או במה שלא נתפרש במקרא. כל "עמל התורה לפרש דקדוקי" מה שלא נתפרש להדיא, אלא צריך להוציאו מתוך מה שלפנינו - הוא נקרא תלמוד.
כנלענ"ד.

אגב בדברי הר"מ וז"ל וכל דבר שלא נמסר למשה, אם מצד שהוא פרטים מתחדשים, אם מצד וכו' ע"כ, איך זה מסתדר עם מאמר המדרש ואפי' כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נמסר למשה בסיני ?

יעקל כתב:אגב בדברי הר"מ וז"ל וכל דבר שלא נמסר למשה, אם מצד שהוא פרטים מתחדשים, אם מצד וכו' ע"כ, איך זה מסתדר עם מאמר המדרש ואפי' כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נמסר למשה בסיני ?

דיברו ע"ז רבים, וכמדומה יש כמה גישות להסביר.

דרך אחת, שכל החידושים הם ע"י דרכי הוצאת דבר מדבר שנמסרו למשה בסיני, ומתוך מה שנמסר למשה מסיני.
ונמצא שאין שום פרט בתורה שהוא "חדש", אלא רק מתגלה עוד ועוד מה שהיה טמון מכבר בתוך הישן, ורק שכעת הוציאוהו לאור מתוך הישן, וגם זה בדרכים "ישנות".
נמצא שאין כל חדש.
ואדרבה, בזה מבואר הלשון "מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש".

דרך נוספת, שהכל נמסר למשה אבל לא הכל נמסר לו על מנת לאומרו לישראל [ראה נקודה זו גם בחזו"א או"ח קכה. ראה גם לשון הרמב"ם יסוה"ת ח "לך אמור להם לישראל כך וכך", ומפרשים רבים לומדים ש"לאמר" היינו לאחרים, וכן לפעמים מפורש בתורה "דבר אל בני ישראל, צו את בני ישראל", ולפעמים לא נאמר כן], ומה שנצטוה למסור - מסר, ומה שלא נצטוה למסור - לא מסר, והוצרכו להוציא אח"כ. וגם בזה מבואר "מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש".

הרמב"ם שם כותב ג"כ [כמדומה מחז"ל, צריך לבדוק במקורות וציונים ברמב"ם פרנקל, ואינו תח"י כרגע] שלפני מותו אמר משה לישראל שכל מי שיש לו שאלה לשאול שטרם שמעו ממנו הדין או התשובה - שישאל עכשיו, ופשט להם כל ספקותיהם דאז. הרי להדיא שלא אמר לישראל מקודם כל מה שאפשרי לומר וללמוד ולדון בתורה ובמצוות. ובוודאי שיש גם דברים שלא הספיקו לשאול אותו אז, או ספקות שהתחדשו רק אחרי מותו. ובדיוק על זה מדבר הרמב"ם בכל ההמשך שם.

[אגב, צריך לזכור גם את דעת רבי ישמעאל שתורה רק כללותיה בסיני, ופרטותיה באוהל מועד].

"המתפלל צריך שיתן עיניו למטה". האם זה מתקיים גם בעיניים עצומות?

עושה חדשות כתב:"המתפלל צריך שיתן עיניו למטה". האם זה מתקיים גם בעיניים עצומות?

דעת הט"ז(סי' קכה ס"ק ב) שיהיו סגורות ומביא גמרא זו כראיה.
ולעומת זאת המעשה רוקח על הרמב"ם(תפלה וברכת כהנים פרק ה הלכה ד) כתב - משמע[מהגמרא] דאין צריך שיעצום עיניו והיינו מ"ש רבינו[הרמב"ם] כאילו הוא מביט לארץ לאפוקי שלא יביט אנה ואנה. וכו'.ע"כ.[ונראה מלשונו דמש"כ "אין צריך" לא שלא יעשה כן רק שלא חייב אבל יכול לעצום אם רוצה].

לא בדיוק הבנתי איך הבין כל אחד מה שהבין. ואין לי כעת פנאי לעיין בזה לצערי.

עכ"פ בחיפוש באוצר ראיתי לרב יוסף פרץ שלא הבין דברי הט"ז ע"ש מה שכתב על זה ובהמשך דבריו הביא דברי ראש הישיבה הגר"ח יאודה ישראל שליט"א וז"ל:
ובעיקר קו' על הט"ז נראה דס"ל לט"ז דכיון שצריך שיהא עיניו למעלה ע"כ שצריך לסגור עיניו דאל"כ לא יכוין בשעת הקדושה ואף בלשון הטור שכתב שתולה עיניו למרום נראה דע"כ שעיניו סגורות דאל"כ לא נחשב שתולה עיניו למרום כלל איברא דהמ"ב פליג שם על הט"ז .
https://tablet.otzar.org/#/book/634821/ ... 8/end/42/c

מעשה בזוג צעיר שהאשה רח"ל נפטרה בקיצור ימים,הורי האשה מבקשים את תכשיטיה[למזכרת] הבעל טוען מה שקנתה אשה קנה בעלה א"כ כל רכושה כולל הכל זה שייך לו ולפיכך אין הוא מעוניין לתת את התכשיטין שלה עם מי הצדק

ברור שהבעל יורש את אשתו.
מיהו אם נפטרה בתוך שנתיים לנישואין, והתכשיטים באו עמה מבית אביה, בזה יש תקנות שונות כמבואר באה"ע סו"ס נ"ג.

צופה_ומביט כתב:זה לשון הרמב"ם שם:

וחייב לשלש את זמן למידתו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבעל פה ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא גמרא.

ועיקר הדברים מבוארים בהקדמת הרמב"ם לפיה"מ, שכל מצוה שניתנה למשה בפירושה ניתנה, וכשנכתבה התורה שבכתב נמסרה עם פירושה, סוכה - מהי סוכה, טוטפות - מהן טוטפות, וכן עזה"ד, וכן פירוש הפסוקים בדרך אחד של פשט [ועל זה נאמר שתרגום אונקלוס נמסר מסיני ע"מ למסרו לישראל כולם, והוא רק פן אחד משבעים פנים לתורה] - ופירוש זה הוא הנקרא "תורה שבעל פה". תורה ממש, שנמסרה למשה בעל פה ולא נכתבה. וכל דבר שלא נמסר למשה, אם מצד שהוא פרטים מתחדשים, אם מצד שבעים פנים לתורה, אותו מוציאים חכמי ישראל במידות שהתורה נדרשת בהן או בכל דרכי הלימוד.
וזהו מקביל בדיוק לג' חלקי התורה: מקרא, משנה, תלמוד. מקרא זו תורה שבכתב, משנה הן ההלכות הפסוקות בתורה שבעל פה, ותלמוד הוא הבנת דבר מתוך דבר במה שלא נתפרש בכתב ולא נמסר כצורתו בעל פה. [ואם יילמד דבר בתלמוד ויוכרע דינו בסנהדרין שעמדו למניין - יהפוך דין זה אצל הדורות הבאים למשנה, כי אליהם כבר מגיע הדבר כהלכה קבועה ופסוקה].
ומעתה אין שום הבדל בשם "תלמוד" בין הוצאת דבר מתוך דבר במה שלא נתפרש במשנה או במה שלא נתפרש במקרא. כל "עמל התורה לפרש דקדוקי" מה שלא נתפרש להדיא, אלא צריך להוציאו מתוך מה שלפנינו - הוא נקרא תלמוד.
כנלענ"ד.

אגב, הידוע למר מהי כוונת הר"מ באמרו "עד שידע היאך הוא עיקר המידות", מה הפירוש "הוא" ומה נקרא "עיקר המידות" ? לא זכור לי שהנו"כ מדברים ע"ז...

ועיי' בדברי הנצי"ב שם ד"ה ככל אשר ציווה וגו' בא"ד "ומזה הגיע לתלמוד - להבין איך יצא המשנה מגוף תורה שבכתב" ע"כ דברי הנצי"ב. לענ"ד, לפי הנצי"ב זוהי הנקודה העיקרית הכללית במה שנקרא תלמוד, משא"כ לפי הר"מ הנקודה הזאת של להבין את ההלכות הפסוקות והמקובלות מגוף מקראות התשב"כ נראית פרט אחד קטן במה שנקרא 'גמרא' או 'תלמוד'.

אשמח להארות נוספות מחו"ר הפורום.

ונזכה לראות בנחמה, אמן.

זה המשך למה שכתב "ויבין במידות שהתורה נדרשת בהן", דהיינו שקודם כל יבין את עצם המידות, לידע היטב מהי המידה, מהו הכלל, מה ואיך כן דורשים ומה ואיך לא דורשים. וכך יוכל להשתמש במידות אלה המזוקקות בידו לדרוש את התורה שבידו.
הרמב"ם משתמש הרבה במילה "עיקרים" כשהוא מדבר על הנושא הזה בהקדמת פירוש המשנה. למשל:

שכֹל שני אנשים בהיותם שווים בשכל ובעיון ובידיעת העיקרים שיוציאו מהם הסברות לא תפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים.

ולהבנתי זו הכוונה כאן "עד שידע היאך הוא עיקר המדות".
מהו העיקר שבכל מידה, כלומר המידה על נכונה ואמיתתה, כי לא כל מילה זהה דורשים גז"ש ולא כל קרבה נדרשת בהיקש, ובריבוי ומיעוט וריבוי צריך לדעת היטב מה ריבה ומה מיעט, ובכלל ופרט וכלל צריך לדעת היטב מה נקרא כעין הפרט ומה לא, וכן עזה"ד. זה בעצמו צריך לימוד רב ושימוש רב.
לא הבנתי מה נתקשה לכם במילה "הוא". זה רגיל בשפה. מה הוא, כיצד הוא, היאך הוא. והכל קאי על "עיקר המידות".

האם דברו כאן היכן שהוא בעניין סוגיית עוף הפט"ם והסוגייא?

האם מותר לומר פסוקים שלפני הלימוד, בתשעה באב?
כמו"כ מה דין אמירת פסוקים שלאחר תפילת שחרית?
לגבי מי שצריך לעשות הבדלה על יין הדין שאינו אומר את הפסוקים.

איתן נוי כתב:האם דברו כאן היכן שהוא בעניין סוגיית עוף הפט"ם והסוגייא?

מסתמא אם תחפש בפורום "פטם" וכיו"ב - תמצא.
ראה לדוגמא viewtopic.php?p=767122

איתן נוי כתב:האם מותר לומר פסוקים שלפני הלימוד, בתשעה באב?
כמו"כ מה דין אמירת פסוקים שלאחר תפילת שחרית?
לגבי מי שצריך לעשות הבדלה על יין הדין שאינו אומר את הפסוקים.

א. איני יודע.
ב. כמדומני מקובל להורות שכל מה שהוא מסדר התפילה - אומרים בתשעה באב.
ג. לא כולם מסכימים עם זה.