פורום אוצר החכמה

אורח חיים תכב - ד
לענין הפסקה אפילו באמצע שואל בשלום כו׳ אבל בענין אחר לא יפסיק כו׳

יש להסתפק אם מותר לעיין בספר בשעת הלל?

עיין מ"ב ריש סימן קכה לענין קדושה וקדיש:
...על כ"א שבבהכ"נ החיוב לשתוק ולהאזין לש"ץ ואח"כ לענות אחריו ומטעם זה אפילו אם ירצה ללמוד ע"י הרהור ג"כ אסור משעה שמתחיל החזן נקדש וכן בקדיש אם לא בשעה שהחזן מאריך בניגון ולא בשעה שמחתך האותיות...
עכ"ל

ומובן מזה שבהלל שאינו יוצא מהחזן אין חשש.

הרמ״א מדמה הלל לקריאת שמע. ובק״ש מותר ללמוד?

שמואל דוד כתב:הרמ״א מדמה הלל לקריאת שמע. ובק״ש מותר ללמוד?

אם תאסור את העיון, מה לי קריאה בספר מה לי מחשבת עיון בע"פ. נמצאת אומר שאסור להסיח דעת מן ההלל, וזה לא מצינו.

הבנתי. אבל באמצע קריאת שמע מותר לעיין בספר??

נתבקשתי למצוא מקור כתוב דווקא, דחוף מאד.

ברית מילה שתתקיים אי"ה בשבת הקרובה, הברית כנהוג בבית הכנסת אחר תפלת שחרית, לאחריה יהיה קידוש על מזונות.

והנה, ידוע מה שהזהירו בספרים לקיים סעודה לברית, וי"א דוקא בבשר וכו', ועכ"פ בעינן קביעות סעודה.

לפ"ז סעודה של מזונות לא מהני לזה.

וצריכים לעשות בשבת אחרי הברית סעודה ממש.

ולכאורה לא נזהרים בזה. אלא עושים לבני המשפחה המורחבת בבית סעודה של שבת בבוקר.

האם אפשר וסעודה זו שמקיימים בביתם נחשבת כסעודת ברית? הגם שאינה במקום הברית?

האם יש ענין שיהיה דוקא באותו מקום של הברית?

הכל בסדר. אין שום עניין במקום הברית.

האם יש מקור בראשונים לסעודת לחם?

ישראל אליהו כתב:האם יש מקור בראשונים לסעודת לחם?

כתוב שצריך "סעודה" (ע' ש"ע יו"ד סוף סי' רסה) וסעודה כפשטו בד"כ בפת דוקא.

מסתמא בספרי המלקטים על הל' מילה יימצא מקורות.

שו"ר כעת שכ"ה בחיי אדם כלל קמט אות כד, שהגר"א מחה באלה שמסתפקים בקפה שרף ומיני מתיקה. ויל"ע.

בסעודה שלישית מספיק [לכמה פוסקים] אפילו פירות או בשר וכו'.
ואף החולקים שם, לא כתבו שזהו משום שכתוב "סעודה", אלא משום טעמים אחרים.

בכתבי המנח"א ממונקאטש מאריך בחשיבות הסעודה של ברית ושאין לעשות 'חכמות' בזה.

גם האדמור מרבניץ זצ"ל הקפיד על סעודה בפת בשר ויין.

ראיתי בעלון אז נדברו שהקשה דאיתא בגמ' ר"ה ט"ז. "ואמר רב חסדא מלך וצבור מלך נכנס תחלה לדין... מאי טעמא מקמי דליפוש חרון אף", משמע שכמה שיותר מוקדם הדין יותר קל וככל שנוקף הזמן כך הדין תקיף וחריף יותר, וקשה: דאדרבה בכמה מקומות משמע איפכא: דהנה בע"ז ד: "אמר רב יוסף לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא דיומא ביומא קמא דריש שתא ביחיד דלמא כיון דמפקיד דינא דלמא מעייני בעובדיה ודחפו ליה מידחי", משמע דווקא בשלוש שעות הראשונות של היום יש לחוש לדינא תקיפא זה אבל לאחמ"כ קיל דיניה. כמו"כ גבי מה שכתב הרמ"א (תקפ"ג ס"ב): "נוהגים שלא לישן ביום ר"ה" כתב ע"ז המ"ב: "והאר"י ז"ל אמר: דאחר חצות מותר לישון שכבר נתעורר המלאך ע"י תפילות ותקיעות" מכל זה משמע שדינא תקיפא הוא מוקדם, ואילו הרחמים מתעוררים דווקא יותר מאוחר, וכן מצינו דביום שני איכא דינא "רפיא" לעומת הדין ביו"ט ראשון?

מה הן ראשי התיבות ברה"ל המופיעות בקובץ?

---

לומר שאסור לעשות דמות אדם מבלונים זו נשמעת חומרה מופלגת יתר על המדה.

---

http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=43570#p515223

דומני שראשי התיבות הם בירור הלכה.
לגוף הענין נראה לי שצודק מר

למשל פופקורן, קורנפלקס, שניצל תירס וכדומה.
אשמח לקבל מקורות אם יש. תודה רבה

לכאורה יש בזה סתירה בדברי הרמח"ל במאמר החכמה, מיניה וביה,

בתחילה כתב הרמח"ל זצ"ל:
"והנה יש לנו לשבח לפניו שנתן לנו חלק גדול ויקר במציאות, שהרי אנחנו המעותדים להידבק בו, ואנו הזוכים לעבוד לפניו ולהיות עובדים לפניו לנצח נצחים, וזהו שלא עשנו כגויי הארצות וכו', והיינו שבחינתינו בחינה נבדלת מכולם לגמרי, ואנו מציאות אחד בפני עצמו, מעותד לעבודתו ולדבקות בו יתברך, וזהו שלא שם חלקנו כהם".

ובהמשך כתב הרמח"ל זצ"ל:

"והנה בתחילה יהיה תיקון הראשון, שכל הנבראים יתקדשו בקדושתו יתברך במה שישתעבדו למלכותו, אחר כך יתעלו עוד עילוי אחר להיות יותר ממה שהיא אפילו מדרגת ישראל עתה, וזה על ידי קבלת עול מלכותו יתברך עליהם, ויהיה הוא ית"ש מולך עליהם, וזהו ויקבלו כולם וכו', אחר כך שכבר ימצאו קשורים ומתדבקים בו יתברך, הנה יעלו מעילוי לעילוי עד אין תכלית".

וצ"ע [מג"א שליט"א שמעתי שהרמח"ל חוזר על יסוד זה שמעלת ישראל חלוקה מאוה"ע לגמרי, בעוד כמה וכמה מקומות, וכמדומה בספר דרך ה' ועוד].

הגר"צ הכהן רסיסי לילה אות נ"א
"אבל תורה שבעל פה הוא מסטורין שלו מה שבמחשבתו יתברך דזה אי אפשר להתגלות בכתב כלל רק על ידי חכמי ישראל בדור דור שחושבים מצד דביקות מחשבתם בו יתברך. וזה אי אפשר לאומות העולם כלל כי תורה שבכתב דהוא אתערותא דלעילא אפשר לאומות העולם לחשוב אם יעוררום יעשו גם הם. אבל בבני ישראל האתערותא דלעילא מוליד אתערותא דלתתא וחשק בהם כנוקבא לגבי דכורא דאחר משכני נרוצה. ואנו מוסיפים עוד מצות וגדרים דרבנן הרבה יותר משל תורה מצד גודל החשק שלנו. וכל מה שמוסיפים הוא גם כן תורה שלימה. כי הוא מרצון השם יתברך וממסטורין שלו להיות ההוספה נעשה רק על ידי תוקף החשק דאתערותא דלתתא שנתעוררו חכמי ישראל המתקנים לתקן זה. ובחשק זה נדבקו בו יתברך ונעשה כביכול כולא חד. ועל כן אמרו ז"ל (גיטין ס:) על פסוק על פי וגו' כרתי ברית דעל תורה שבעל פה הוא עיקר הברית. ועל כן בבתרייתא שהוא תקיעות דרבנן דנתגלה לו דהאתערותא דלעילא פעל אתערותא דלתתא וכן כמים הפנים לפנים. אמר השתא ודאי כו' וכן הוא האמת דכל ראש השנה בעת תקיעת שופר נתעורר למעלה מקצת משופר גדול דלעתיד וממילא הוא מתערבב לגמרי. ועל כן תוקעין אז כשעומדין בתפלה שהוא רומז לכנסת ישראל דכל כחם הוא בפה דתפלה דמכירים שהם חסירים רק השם יתברך עוזרם על הכל ועל כן הוא בעמידה כדרך המבקש מרבו. וזה כל הבדל בין ישראל דמונין ללבנה דלית לה מגרמה כלום על כן נמשכים בקל אחר השם יתברך. ואומות העולם מונין לחמה דרוצים להיות אכיל דיליה ולא להצטרף להשם יתברך כלל. ועל כן ראש השנה דמלכי עכו"ם הוא מתשרי כי ענין מלכותם הוא כדי להאבידם כמו שאמרו ז"ל (חולין פט.) נתתי גדולה לנבוכדנצר כו' ושארי דנתגאו על ידי זה. כי המלך הוא המושל בכל על ידי זה מתגאה לחשוב הכל שלו. והם המלכים שמלכו בארץ אדום לפני מלך מלך וגו' דידוע סודם מהאר"י במלכין קדמאין שהוא הכל הביטולים שמצד המחשבה שהיה במדת הרחמים וכל מלוכת העכו"ם נמשך מזה. כי המחשבה היה כמו שיהיו ישראל לעתיד דנקיבה תסובב גבר ועתידין ליקרא בשמו של הקב"ה (ב"ב עה:) דיהיה באמת הכל שלהם. אך זהו כשיהיה תכלית ההתגלות דראו כל בשר כי פי ה' וגו' שיהיה אור הלבנה כאור החמה. ובעולם הזה אי אפשר זה וראה שאין העולם מתקיים ושיתף בעשיה מדת הרחמים בניסן שהוא ראש לחדשי הלבנה. וממנו מונין למלכי ישראל שנמשלו ללבנה כמו שאמרו ז"ל (חולין שם) נתתי גדולה לדוד והשפיל עצמו וכן כולם. כי זה כל מלכותם להכיר דהכל מהשם יתברך ודמלכותו בכל משלה. ודוד הוא דרגא דתפלה כמו שכתוב בזוהר (ח"ג מט ריש ע"ב) על פסוק ואני תפלה. כי שורש כל אומה הוא המלך וכל ענין המלכות הוא נמשך ממלכותו יתברך כמו דמברכין שחלק מכבודו. ולאומות העולם הוא לבריותיו כיון דהם אין מכירים זה רק דבעל כרחם לב מלכים ביד ה' להיות כגרזן ביד החוצב ונקרא בריותיו לבד דעל כרחו נמשך אחריו. מה שאין כן במלכי ישראל נקרא ליראיו כי אצל המלך שהוא התקיף הגדול יש עוד אדרבה יראה יתירה מפני השם יתברך דכיון שכורע בתפלה שוב אינו זוקף (ברכות לד:) דמכיר חסרונו ביותר עד שאין יכול להרים ראש כלל נגד השם יתברך.

בפרק עשרה יוחסין יש, כי לעתיד לבוא תהיה לישראל מעלה יתרה על הגרים:

אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: כְּשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ, אֵין מַשְׁרֶה אֶלָּא עַל מִשְׁפָּחוֹת מְיֻחָסוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'בָּעֵת הַהִיא נְאֻם יְיָ אֶהְיֶה לֵאלֹהִים לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל'; 'לְכֹל יִשְׂרָאֵל' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת'.
'וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם'. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: זוֹ מַעֲלָה יְתֵרָה יֵשׁ בֵּין יִשְׂרָאֵל לַגֵּרִים, דְּאִלּוּ בְּיִשְׂרָאֵל כְּתִיב בְּהוּ: 'וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים, וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם', וְאִלּוּ בַּגֵּרִים כְּתִיב: 'מִי הוּא זֶה עָרַב אֶת לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי נְאֻם יְיָ, וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים'.

בדברי הרמח"ל בדע"ת מבוארת מעלת ישראל לעת"ל, ולמיטב זכרוני גם החילוק שבבסיס דברי הרב פותח האשכול שליט"א

בשערי יושר שער ד פרק ט כתב שתי מהלכים למה הולכים אחר רוב חנויות ולא בתר רוב בשר, ולא הבנתי דבריו כלל, אשמח אם מישהו יכול לבאר דבריו.

מה ההיתר לקרוא את הכרטיסי שנה טובה בליל ראש השנה, מה עם האיסור של שטרי הדיוטות?

כל האיסור בשטרי הדיוטות ממש (חובות וחשבונות) הם משום ממצוא חפצך או שמא ימחוק, ואגרות שלום זה אסור רק שמא יתחלף בשטרי הדיוטות, ובאגרות שנה טובה אין לכאו׳ ממצוא חפצך דהא בהלכה כ׳ לברך א׳ את השני וגם שמא ימחוק לא שייך לכאו׳

viewtopic.php?f=17&t=43636&p=512303&hilit=%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%A7%D7%A1#p512035
עיין באשכול זה והרבה ממה שנכתב שם מועיל להתיר שנה טובה בקריאה.

תוכל לרכז את שאלותיך בנושא באשכול אחד:

https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=39379
https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=39783
viewtopic.php?t=26352&start=40#p442648

לגופה של שאלה, אם תבאר במה נתקשית אולי יהיה אפשר לסייע לך.

דרך אגב, אין צורך להעלות כאן את הספר שערי יושר כולו. ניתן להסתפק בשני העמודים הרלוונטיים.

אתה יכול לכתוב בשפה פשוטה מה הוא אומר, אני פשוט לא מתחיל להבין מה הוא אומר בכלל.

איתא בגמ׳ בשבת (כב:) ובמנחות (מא:) שמותר להתיר ציצית מבגד רק ע״מ לקשור אותם לבגד אחר, אבל שלא ע״מ לעשות כן, אלא לזורקם - אסור (ונחלקו האחרונים האם מותר להתירם ע״מ לקשור חוטים נאים יותר). רציתי לשאול מה הדין כשאני רוצה להתיר ציציות מבגד אחד ע״מ לקשור את חלקם בבגד אחר, אך את חלקם אנני זורק (הדבר מצוי ללובשי תכלת), האם זה מותר או אסור, אם מישהו יודע על התייחסות לנושא.

אם הטלית הראשונה בלתה ואינך משתמש בה מותר להוציא את כל הציציות אפילו שלא ע"מ להניחם בטלית אחרת

יוצא פוניבז' כתב:אם הטלית הראשונה בלתה ואינך משתמש בה מותר להוציא את כל הציציות אפילו שלא ע"מ להניחם בטלית אחרת

שאלתי היא לא בכגון זה...

חשקה נפשי לזכות להיות בעשרת ימי התשובה אצל מקום שלא זזה ממנו שכינה מעולם, הכותל המערבי [ראיתי שהעיד מהר"ם חאגיז על זקנו המהר"ם גאלאנטי שהיה הולך לכותל בערבי פסחים ובערבי יום הכפורים, כך ש'הרגש' נכון הוא].
אלא, שהנסיעה באוטובוס, על יגיעתה ואורך זמנה, איננה באה בחשבון בימים אלו, אשר כל רגע בהם לשנה יחשב. ומאידך, מקום חניה גם כן איננו בנמצא, ודאי לא בשעות חצות הלילה, אם לא בחניון קרתא שהוא כרבע שעה בהילוך רגלי.
נסינו להציע לעצמנו לנסוע דרך הרובע היהודי, בכביש היורד מהעיר העתיקה אל שער האשפות, ואז נמצא כי במשך מספר דקות אנו זוכים לראות בעינינו את מקום המקדש והכותל המערבי. אלא שמאידך עוררה בנו הצעה זו אי נוחות כלשהיא, האם אכן ראוי הדבר פשוט 'לעבור' ליד הכותל מבלי להכנס אפילו? הן אמנם שאין אפשרות לעצור ולחנות, אך מאידך תוצאה זו של מעבר ליד הכותל מבלי להכנס, דומה כי חוסר דרך ארץ היא. ומצד שלישי, התוצאה היא שלא לפקוד את המקום כלל בתקופה זו, וגם זה אינו רצוי.
סוף דבר שהנני מתלבט ומתחבט בדבר, ולא עלתה בידי. אשמח לכל הארה.

לענין כתב:חשקה נפשי לזכות להיות בעשרת ימי התשובה אצל מקום שלא זזה ממנו שכינה מעולם, הכותל המערבי [ראיתי שהעיד מהר"ם חאגיז על זקנו המהר"ם גאלאנטי שהיה הולך לכותל בערבי פסחים ובערבי יום הכפורים, כך ש'הרגש' נכון הוא].

היכן??

נלענ"ד פשוט שאם כל הברירה האחרת היא לא לבוא כלל אין בכך כל פגם.
הארה נוספת: אם ההסתכלות על הענין היא 'להתקרב למקדש' ולא 'לבוא לכותל' כמדומני שחוסר ה'דרך ארץ' מתגמד.

האם מכים על הלב בעל חטאים שאנו חייבים עליהם חטאת וכו'

בימים האחרונים נכתב בזה באשכול על הגר"ש דבילצקי

בקיצור: מחלוקת, ונהרא נהרא ופשטיה.

אבא אמר השקיני מים והבטל מקיום מצוה כאינו מצווה ועושה האם יש דין כיבוד אב.
דוגמאות:
א. אמא אמרה לבתה הגדולה שמור על הילדים כדי שאוכל לילך לביה"כ בר"ה, ועי"ז לא תוכל לשמוע קול שופר
ב. אבא אמר לבתו איני רוצה בלגן עכשיו בסוכתי לכי אכלי בבית
ג. ראיתי תשובות כשאבא אמר לבתו לא להנשא והרי אשה אינה מצווה על פריה ורביה.

אשמח למקורות בענין

דבהי"ב ז א: "ככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העולה והזבחים".
האם כך הי' גם בביהמ"ק השני?

אני לא שואל על אש התמיד (שהיתה בביהמ"ק הראשון "רבוצה כארי" ובביהמ"ק השני "רבוצה ככלב"), אלא אני שואל על האש שיורדת מהשמים לאכול את הקרבנות.

כמדומני שהאש ירדה רק פעם אחת, וכל הזמן הוסיפו עליה עצים.

כמדומני שבבית שני לא ירדה אש מהשמים ולקחו סיד מבור שהוחבא בזמן בית ראשון