פורום אוצר החכמה

בשלחן הטהור (קאמרנא) סימן כ"ה סעיף ה' פסק שלא לומר בשכמל"ו אחר הנחת תפילין (וחולק בזה על הרמ"א שם.
ובזר זהב ס"ק ג' מונה נימוקיו, ואחד מהם הוא הנ"ל, שמאחר שהתחיל לברך כבר נתחייב בברכה שניה אף להסוברים לברך רק אחת (מסגנון דבריו משמע שבא לאפוקי שלא נימא שאין כאן הפסק משום דנעשה משום דמספקא לן הלכה כדברי מי הוי הפסק לצורך מצוה. ומשום זה דייק שלהרי"ף דמברך רק ברכה אחת וודאי שהוי הפסק, ולכן לדידיה עכ"פ מחוייבים לברך כבר על מצות, ונמצא דאף לדידיה אין ברכה לבטלה.

מנהג עסקנים חשובים ללכת בקביעות עם איזו "אוזנייה" באוזן אחת. תקנו אותי אם אני טועה.

ויום אחד בעת תפלת המנחה כשראיתי אחד מהם, התעוררתי בשאלה האם מותר להתפלל כך? האם ככה עומדים לפני המלך?

מתעמק כתב:שלחן הטהור

עיין במה שצויין לעיל viewtopic.php?p=835602#p835602 ושם מקומו

כמובן, ועל זה באה הערתי. אלא שלא השכלתי לשנות הכותרת. עשיתי את זה עכשיו לאור הערתך.
הערה נוספת להנ"ל, דברי הבן איש חי צריכים תלמוד, לאשר מיירי לפי בני ספרד שאין מברכים ברכה שניה כלל, ונמצא שראשית הברכה לא היתה ראויה, וכפותח בברכה בכוונה מוטעית לברך ברכה אחרת דמי.
אך דברי השלחן הטהור בבני אשכנז קמיירי, שמתכוון לברך ברכה זו, אלא שמאחר שאף להפוטרים מברכה שניה נחשב זה להפסק, לכן שוב אינה ברכה לבטלה. אך כמובן לא מיגרע גרע מכוונתו לברך ברכה זו, ולכן לא דמי לגמרי משום צד לציורו של הבא"ח

דרומי כתב:מנהג עסקנים חשובים ללכת בקביעות עם איזו "אוזנייה" באוזן אחת. תקנו אותי אם אני טועה.

ויום אחד בעת תפלת המנחה כשראיתי אחד מהם, התעוררתי בשאלה האם מותר להתפלל כך? האם ככה עומדים לפני המלך?

אני חושב שהתשובה פשוטה!

איתן נוי כתב:אני חושב שהתשובה פשוטה!

גם אני מסכים לכך.
כלומר:
אם הם עומדים כך בפני אנשים חשובים - אז מדין "כעומד בפני המלך" מותר להם גם להתפלל כך.
ואם לא - לא.

אלא שיש לבדוק האם קיומה של האוזניה על האוזן יכול לגרום להיסח דעתם בתפילה (כגון אם הטלפון יצלצל באמצע התפילה), ולהתנהג בהתאם.

יפה.
האמת היא אוסיף עוד באותו עניין.
הב"י הביא את הרמב"ם שלדבריו יוצא שתלמידי חכמים צריכים להיזהר בבגדיהםו משמע שהכל לפי העניין.
לפי"ז מקום שרגילים לנעול סנדלים/בלי גרביים, יוכלו להתפלל כך.

עזריאל ברגר כתב:

איתן נוי כתב:אני חושב שהתשובה פשוטה!

גם אני מסכים לכך.
כלומר:
אם הם עומדים כך בפני אנשים חשובים - אז מדין "כעומד בפני המלך" מותר להם גם להתפלל כך.
ואם לא - לא.

אלא שיש לבדוק האם קיומה של האוזניה על האוזן יכול לגרום להיסח דעתם בתפילה (כגון אם הטלפון יצלצל באמצע התפילה), ולהתנהג בהתאם.

הערתך חשובה בעניין הסח הדעת לא פחות מאשר עומד לפני מלך.

מה הסיבה שאין להפסיק בשתיקה בין ביום קראינו-יהי כבוד לבין אשרי?

איתן נוי כתב:מה הסיבה שאין להפסיק בשתיקה בין ביום קראינו-יהי כבוד לבין אשרי?

בבא"ח וכה"ח כתבו שלא להפסיק ביניהם באמירת פסוק אחר (וע"ש לענין דברים שבקדושה), והטעם ע"פ הסוד. כנראה מישהו לקח את זה צעד א' נוסף, כמצוי.

איתן נוי כתב:

עזריאל ברגר כתב:

איתן נוי כתב:אני חושב שהתשובה פשוטה!

גם אני מסכים לכך.
כלומר:
אם הם עומדים כך בפני אנשים חשובים - אז מדין "כעומד בפני המלך" מותר להם גם להתפלל כך.
ואם לא - לא.

אלא שיש לבדוק האם קיומה של האוזניה על האוזן יכול לגרום להיסח דעתם בתפילה (כגון אם הטלפון יצלצל באמצע התפילה), ולהתנהג בהתאם.

יפה.
האמת היא אוסיף עוד באותו עניין.
הב"י הביא את הרמב"ם שלדבריו יוצא שתלמידי חכמים צריכים להיזהר בבגדיהםו משמע שהכל לפי העניין.
לפי"ז מקום שרגילים לנעול סנדלים/בלי גרביים, יוכלו להתפלל כך.

ודאי!
כך נפסק בשו"ע (סימן צא סעיף ה), שאסור להתפלל בכמה אופנים וביניהם "ולא ברגלים מגולים אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים".
והרחיב מרן את דבריו בכסף משנה (על דברי הרמב"ם פ"ה מהלכות תפילה ה"ה), וכתב במפורש:

וכתב רבינו אם אין דרך אנשי המקום וכו' כלומר לאפוקי כל בני הערב שעומדים לפני הגדולים ברגלים מגולות שאותם יכולים להתפלל בין ברגלים מגולות בין במכוסות וה''ה למקומות שרוב העולם מכסים רגליהם ואין מקפידים בשעומדין לפני הגדולים אם עומדין ברגלים מגולות או מכוסות דלענין תפלה נמי אין קפידא. ולשון רבינו מוכיח שאין קפידא לתפלה אלא במקום שמקפידים שלא לעמוד לפני גדולים ברגלים מגולות

וכמדומני שכך המנהג נפוץ אצל כל אלו שרגילים ללכת בלי גרביים (כגון צעירי הצאן, או אנשים מהציבור הדתי-לאומי) - שאף בתפילתם אינם לובשים גרביים.

וזהו המקור למה שכתבתי בתחילה - שהכל תלוי בשאלה אם כך יעמוד האדם בפני אנשים חשובים.

אמס'.

מה שנכון נכון כתב:

איתן נוי כתב:מה הסיבה שאין להפסיק בשתיקה בין ביום קראינו-יהי כבוד לבין אשרי?

בבא"ח וכה"ח כתבו שלא להפסיק ביניהם באמירת פסוק אחר (וע"ש לענין דברים שבקדושה), והטעם ע"פ הסוד. כנראה מישהו לקח את זה צעד א' נוסף, כמצוי.

תודה.

בעניין שאילה בשלום אישה, ראיתי מכתבי גדולי עולם שקצת הפתיעוני והנני מביאם :

א. במכתב לדוד אשתו ר' שמחה בונים איגר אב"ד מטרסדורף, כותב הרב ח"ס וז"ל שלום וכו' למחו' הרב הגאון... מוהר"ר בונם נ"י אב"ד ור"מ דק"ק מ"ד יע"א ולנוות ביתו (!) וכו' עיי' החתם סופר ותלמידיו ערך ר' שמואל גינז
ב. ר' ישראל קערט-פריעדמאן דיין בווערבא שבסלובקיה, מתלמידי הח"ס ואבי ר' דוד פריעדמאנן אב"ד צעהלים ז"ל כותב בסוף מכתבו לר' עזריאל הילדעסהיימער וז"ל דברי עבדו הק' ישראל פריעדמאן, ד"ש להרבנית הצדקת ולכב"ב ולכל בני הישיבה. עי' החתם סופר ותלמידיו ערך ר' ישראל קערט עיי' מכתב בפקסימיליה...

אולי מסירת ד"ש לאישה לא הויא כשאילת "מה שלום האישה ? " ... לא יודע...

למה אתה מתפלא?
למדנו שאין שום איסור לשאול אדם על שלום אשתו.
אם תרצה אביא מקורות לכאן.

איתן נוי כתב:אם תרצה אביא מקורות לכאן.

אשמח שתביא.
עכ"פ פחות מקובל בציבור... ממה שראיתי...

יעקל כתב:תביא

עיין ש"ע אה"ע סימן כא ס"ו בנו"כ שמותר להזכירה בתחלת אגרת אבל לא בסופה.

מעניין, נראה אחרת בדוגמא השנייה שהבאתי...

שולחן ערוך יורה דעה הלכות רבית סימן קעז סעיף יב: "המקבל מעות לחצי ריוח וטוען שמלוה ברבית היא, אינו נאמן".
אני צריך ביאור מילולי לסעיף זה.

האם כל מקום שנאמר בתורה "בני ישראל" וכיו"ב - למעוטי נשים?
מסוגיית הגמרא בקידושין דף ל"ו (במעבר בין שני צדי הדף) משמע שכן הוא הדבר.
אך מצאנו כו"כ ענינים שנאמר בהם "בני ישראל" ולא מצאנו שדרשו למעט נשים, כגון "דבר אל בני ישראל ... קדש לי כל בכור", ולא פטרו נשים מבכור בהמה! או "דבר אל בני ישראל ... בחמשה עשר יום לחודש הזה חג הסוכות" ולא מצאנו שדרשו מפסוק זה למעט נשים ממצוות יו"ט של סוכות וכדו', אלא רק מ"האזרח" למדו לפוטרן מסוכה.

ועל הכל, דנו כו"כ מרבותינו האחרונים בענין מצות הגדה של פסח האם נשים מחויבות בה מן התורה (ואכמ"ל), ולא ראיתי מי שהתמודד עם הענין שכל ארבעת הבנים מוזכרים בלשון "בנך" (חכם - כי ישאלך בנך, רשע - כי יאמרו אליכם בניכם, תם - כי ישאלך בנך, שאינו יודע לשאול - והגדת לבנך. וכן במקום אחר נאמר "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך").

האם כבר הילכו בזה נמושות? או שכדאי לעשות חיפוש בתורה ולראות אם יש עקביות כלשהי בענין זה?

איתן נוי כתב:שולחן ערוך יורה דעה הלכות רבית סימן קעז סעיף יב: "המקבל מעות לחצי ריוח וטוען שמלוה ברבית היא, אינו נאמן".
אני צריך ביאור מילולי לסעיף זה.

אדם שקיבל מחברו מעות להיות סוחר בהם ולתת לו חצי רווח, והנותן אומר שהנתינה היתה עיסקא כשרה (וצריך להחזיר לו את כל הקרן בנוסף לחלקו ברווח), והמקבל טוען שזה היה בלי היתר עיסקא כדין אלא ריבית (ולכן אינו חייב להחזיר כלום מלבד הקרן) - הנותן נאמן ולא המקבל.

בעניין כתיבת אלות הסוטה בספר, האם הכתיבה ע"י כהן מעכבת ? כמו למשל גבי ראיית נגע הצרעת...

לפי הפשט, נראה שהכהן כותב את האלות כלשונן דהיינו אם לא שכב איש וגו' עד סוף הפסוק, יתן ה' אותך לאלה וגו' , האם זה באמת ככה ?

מהי ההגדרה של מנחת זיכרון בניגוד למנחות האחרות שכאילו אינן לזיכרון... ?

התשובות לשתי השאלות הראשונות מתבארות במשנה במסכת סוטה.
התשובה לשאלה השלישית מסברה - שאר המנחות נועדו להזכיר את המקריב לפני ה' לטובה
ואילו מנחת זכרון זו באה להזכיר את העוון לפני ה'.

האם מותר לקרוא קרי"ש כנגד זה, (ע"פ המבואר בסי' פג ס"ה ומשנ"ב).

עושה חדשות כתב:האם מותר לקרוא קרי"ש כנגד זה, (ע"פ המבואר בסי' פג ס"ה ומשנ"ב).

לילדים.png

לא עיינתי עתה, אבל אין זה כלי שמיועד להכיל בתוכו דברי טינוף, ואינו בחזקת מלוכלך.
ויש לעיין היטב.

שכנים שבנו ביחד וקבעו בררות שכל דו"ד יהיה אצל דיין פלוני,לאחר הבניה הכל עבר בשלום, העניין הוא שאחד השכנים מכר את חלקו לאדם אחר, כעת לאחר 20 שנה השכן החדש מתעורר בטענות למיניהם, על הבניה שהייתה והוא תובע את השכן לילך לבירור אצל הבורר.שהיה לפני 20 שנה.
השאלה היא האם זה שמכר את הדירה מיפה את כוחו של הלקוח והסכם שהיה לגבי בורר פלוני תקף גם עליו.
ואת"ל שזה תקף האם אין תחום של זמן להסכם של הבורר הרי עבר זמן רב מאז שסיכמו ביניהם.

עובדיה חן כתב:שכנים שבנו ביחד וקבעו בררות שכל דו"ד יהיה אצל דיין פלוני,לאחר הבניה הכל עבר בשלום, העניין הוא שאחד השכנים מכר את חלקו לאדם אחר, כעת לאחר 20 שנה השכן החדש מתעורר בטענות למיניהם, על הבניה שהייתה והוא תובע את השכן לילך לבירור אצל הבורר.שהיה לפני 20 שנה.
השאלה היא האם זה שמכר את הדירה מיפה את כוחו של הלקוח והסכם שהיה לגבי בורר פלוני תקף גם עליו.
ואת"ל שזה תקף האם אין תחום של זמן להסכם של הבורר הרי עבר זמן רב מאז שסיכמו ביניהם.

א. קיי"ל בכו"כ מקומות בש"ס "מה מכר ראשון לשני - כל זכות שתבוא לידו".
ב. לכאורה היה כדאי מלכתחילה להגביל את ההתחייבות בזמן. אבל אם לא הוגבלה - לא הוגבלה.
כך דעתי נוטה.

עובדיה חן כתב:שכנים שבנו ביחד וקבעו בררות שכל דו"ד יהיה אצל דיין פלוני,לאחר הבניה הכל עבר בשלום, העניין הוא שאחד השכנים מכר את חלקו לאדם אחר, כעת לאחר 20 שנה השכן החדש מתעורר בטענות למיניהם, על הבניה שהייתה והוא תובע את השכן לילך לבירור אצל הבורר.שהיה לפני 20 שנה.
השאלה היא האם זה שמכר את הדירה מיפה את כוחו של הלקוח והסכם שהיה לגבי בורר פלוני תקף גם עליו.
ואת"ל שזה תקף האם אין תחום של זמן להסכם של הבורר הרי עבר זמן רב מאז שסיכמו ביניהם.

מקובל ונפוץ מאוד בחוזים שהמוכר כותב להדיא שעל עניין זכויות פלוניים יש סמכות לרב בורר אלמוני, והקונה מקבל על עצמו וכו'.

אם לא עשו את זה - צריכים לבדוק בשטר ההסמכה שהסמיך את הבורר האם זה על "הבנין" או על "הגברא".
אם הבניה / סכסוכים וחילוקי דעות בבניה וכדומה - כפופים להכרעות רב בורר, הבנין קיים ומה מכר הראשון לשני וכו', את המבנה עם כל זכויותיו וחובותיו.
אבל אם כתוב נוסח כרגיל וכנפוץ ש "הצדדים מקבלים עליהם לגבי חילוקי דעות שביניהם בנוגע ל..." - מי שקיבל עליו, קיבל, ומי שלא - לא!
הקונה הוא לא החותם, וחתימת המוכר לא יכולה להיות במקום קבלת הקונה.
לא רק אחרי 20 שנה, גם לא באותו יום או למחרת.

הפלא היותר ראוי לבדיקה הוא: מה קרה ש20 שנה לא היה סכסוך ולא טענות על הבניה שהיתה, וכיום יש? ועוד שנגד המוכר לא השתמש בזה ונגד הלקוחות שאינם יכולים לדעת / לזכור ולטעון, פתאום יש טענות ישנות??

בעלי נסיון ותיקים מאוחדים בדעה שזה חשוד מאוד, והסכסוך ההוא לא באמת כלול באותה בוררות.
וכמו שפסק השו"ע לגבי "שטר ישן" שמאוד צריך הדיין לדקדק וכו'. וז"ל השו"ע והרמ"א בסימן סא:
הרוצה לפסול שטר מפני שלא הוציאו בחיי אביו, ועוד שבא (המלוה) לתכלית העוני ולא הוציאו, אין השטר נפסל בכך; אמנם יש לדיין לחקור ולדרוש להוציא הדין לאמיתו, ואם יראה לו באומדנא דמוכח שהדין מרומה ושקר, יכתוב ויחתום שאין לשום דיין ישראל להשתדל בדין זה ויתן ביד הנתבע. (וע"ל סי' ט"ו, ס"ג)
הגה: וכן כל שטר ישן יש לבית דין לחקור ולפשפש אחריו (טור סימן צ"ח בשם הרא"ש כלל פ"א סוף סי' ט' ומהרי"ק ש' קצ"א) אף על גב שכתוב בו שלא יטעון הנתבע שום טענה נגד השטר, וקיבל עליו בחרם ושבועה, אפילו הכי הבית דין צריך לחקור אחר זה כדי להוציא הדין לאמיתו (שם במהרי"ק).

האם מישהו מכיר שיטה בקבלה או אחר, שיש לסיים את פרשת שמע במזוזה כשיעור 2-3 אותיות ריווח ריק?
שמעתי בשם אחד מבניו של הרב בן טוב זצ"ל שאמר כדי לא לסגור את המזל והביאו משמו מספר "בית אל".
ולכאורה זה נגד רמב"ם ושו"ע (ואף לא שיטת הט"ז).
אגב, אני שואל בכ"א לשיטת הספרדים.
מצורפות שתי תמונות:

איתן נוי כתב:האם מישהו מכיר שיטה בקבלה או אחר, שיש לסיים את פרשת שמע במזוזה כשיעור 2-3 אותיות ריווח ריק?
שמעתי בשם אחד מבניו של הרב בן טוב זצ"ל שאמר כדי לא לסגור את המזל והביוא משמו מספר "בית אל".
ולכאורה זה נגד רמב"ם ושו"ע (ואף לא שיטת הט"ז).
אגב, אני שואל בכ"א לשיטת הספרדים.
מצורפות שתי תמונות:

מזוזה ב'-ט''ז-קידמי.jpg

מזוזה א-רמב''ם שו''ע-רק קידמי.jpg

לא הבנתי על איזו תמונה אתה מקשה.

עזריאל ברגר כתב:לא הבנתי על איזו תמונה אתה מקשה.

לא על זו ולא על זו. אלו דוגמאות לשיטות השונות.

בשתי הדוגמאות אין רווח כדי ט' אותיות גדולות (בצירוף או בפנ"ע).

ספרדים סומכים במזוזה על ט' קטנות ועל הט"ז?

ספרדים=שו"ע ורמב"ם. דהיינו שיסיים עד הסוף בדיוק כמו במזוזה השניה המצולמת. רק לפני תחילת "והיה" משאירים ט'.

המזוזה הראשונה בכתב ספרדי וכדעת ט"ז ולכן שאלתי

המחבר כותב בתפלין שאין משאירים ואם משאירים הוא פחות משיעור פרשה, היינו שאין הכרח לסיים בסוף שיטה

וגם בשנית אין ט' אותיות גדולות

ראה נא המקור:
שולחן ערוך יורה דעה הלכות מזוזה סימן רפח סעיף יג: "ריוח שבין פרשת שמע (דברים ו, ד - ט) לפרשת והיה אם שמוע (דברים יא, יג - כא) מצוה לעשות פרשה סתומה. ואם עשאה פתוחה, כשרה, לפי שאינה סמוכה לה בתורה".
כלומר: לכתחילה יש לעשותה "סתומה", "ואם" (דהיינו לשון דיעבד) עשאה פתוחה,כשרה. וכן פסק בספר פתחי מזוזות שפתוחה זה בדדיעבד ומוריד בהידור.
לעומתו בספר יריעות שלמה הביא דין זה של "ואם" בלשון "ויש נוהגים". דהיינו שלא מוריד בהידור. ולא הבין שזה בדיעבד מאחר והשו"ע הביא "טעם" ל"ואם".

אין זה שייך כלל לדבריי, והמזוזות למעלה אינן פתוחות.
נחכה למי שהבין את מה ששאלתי להשיבני דבר.

איתן נוי כתב:האם מישהו מכיר שיטה בקבלה או אחר, שיש לסיים את פרשת שמע במזוזה כשיעור 2-3 אותיות ריווח ריק?...
ולכאורה זה נגד רמב"ם ושו"ע

אינו נגדם.
ז"ל ש"ע א"ח סימן לב סעיף לו "ובסוף שמע אין מניחים חלק ואם מניחים הוא פחות מכדי לכתוב ט' אותיות".

הוה אמינא כתב:

עובדיה חן כתב:שכנים שבנו ביחד וקבעו בררות שכל דו"ד יהיה אצל דיין פלוני,לאחר הבניה הכל עבר בשלום, העניין הוא שאחד השכנים מכר את חלקו לאדם אחר, כעת לאחר 20 שנה השכן החדש מתעורר בטענות למיניהם, על הבניה שהייתה והוא תובע את השכן לילך לבירור אצל הבורר.שהיה לפני 20 שנה.
השאלה היא האם זה שמכר את הדירה מיפה את כוחו של הלקוח והסכם שהיה לגבי בורר פלוני תקף גם עליו.
ואת"ל שזה תקף האם אין תחום של זמן להסכם של הבורר הרי עבר זמן רב מאז שסיכמו ביניהם.

מקובל ונפוץ מאוד בחוזים שהמוכר כותב להדיא שעל עניין זכויות פלוניים יש סמכות לרב בורר אלמוני, והקונה מקבל על עצמו וכו'.

אם לא עשו את זה - צריכים לבדוק בשטר ההסמכה שהסמיך את הבורר האם זה על "הבנין" או על "הגברא".
אם הבניה / סכסוכים וחילוקי דעות בבניה וכדומה - כפופים להכרעות רב בורר, הבנין קיים ומה מכר הראשון לשני וכו', את המבנה עם כל זכויותיו וחובותיו.
אבל אם כתוב נוסח כרגיל וכנפוץ ש "הצדדים מקבלים עליהם לגבי חילוקי דעות שביניהם בנוגע ל..." - מי שקיבל עליו, קיבל, ומי שלא - לא!
הקונה הוא לא החותם, וחתימת המוכר לא יכולה להיות במקום קבלת הקונה.
לא רק אחרי 20 שנה, גם לא באותו יום או למחרת.
....
.

לא ברור לי מה המקור שזה לא משנה.
"מה מכר ראשון לשני" לכאורה כולל גם מקרה שהראשון חתום על הסכם בנוגע למכירה - כשהוא מעביר בעלות עלח הנכס הוא מעביר גם את הזכות והחובה כפי שסוכם.

ה

פלא היותר ראוי לבדיקה הוא: מה קרה ש20 שנה לא היה סכסוך ולא טענות על הבניה שהיתה, וכיום יש? ועוד שנגד המוכר לא השתמש בזה ונגד הלקוחות שאינם יכולים לדעת / לזכור ולטעון, פתאום יש טענות ישנות??

בעלי נסיון ותיקים מאוחדים בדעה שזה חשוד מאוד, והסכסוך ההוא לא באמת כלול באותה בוררות.
וכמו שפסק השו"ע לגבי "שטר ישן" שמאוד צריך הדיין לדקדק וכו'. וז"ל השו"ע והרמ"א בסימן סא:
הרוצה לפסול שטר מפני שלא הוציאו בחיי אביו, ועוד שבא (המלוה) לתכלית העוני ולא הוציאו, אין השטר נפסל בכך; אמנם יש לדיין לחקור ולדרוש להוציא הדין לאמיתו, ואם יראה לו באומדנא דמוכח שהדין מרומה ושקר, יכתוב ויחתום שאין לשום דיין ישראל להשתדל בדין זה ויתן ביד הנתבע. (וע"ל סי' ט"ו, ס"ג)
הגה: וכן כל שטר ישן יש לבית דין לחקור ולפשפש אחריו (טור סימן צ"ח בשם הרא"ש כלל פ"א סוף סי' ט' ומהרי"ק ש' קצ"א) אף על גב שכתוב בו שלא יטעון הנתבע שום טענה נגד השטר, וקיבל עליו בחרם ושבועה, אפילו הכי הבית דין צריך לחקור אחר זה כדי להוציא הדין לאמיתו (שם במהרי"ק)

איני מבין מה רוצה מר.
לא המוכר או השכן הוותיק תובע את הלוקח.
התובע שהתעורר בטענות שונות הוא השכן החדש דהיינו הקונה. מאד מובן למה התעורר רק עכשו. כי רק עכשו הוא קנה. אולי הוא חושב שהוא ש/ם לב למשהו שלא שמו לב לפניו. בכל אופן הרצון שלו לתבוע הוא מאד מובן ואינו חשוד כלל. כך גם רצון הדייר הוותיק לדון דווקא בפני הבורר המוסכם גם מאד מובן.
אין זה דומה כלל לשטר שיכול להוציא קודם ולמה לא הוציא.כאן לא יכוללתבוע קודם כי זה לא היה שלו.

אתה צודק, כעת אני קורא את השאלה באופן שונה ממה שקראתי כשכתבתי התשובה.
היה פשוט לי שהשאלה היא שהדייר הישן תובע את החדש הקונה וכופהו לבוא לאותו הדיין שהמוכר והתובע קיבלוהו ע"ע, ע"ס "מה מכר ראשון לשני".
וע"ז דנתי עם החכמים וכתבתי.

נשאלתי:

מה דין נטילת ידים בטל?

ועניתי:
אם מצליח לאסוף אותו לכלי וכו' - לכאורה בסדר.
הרמב"ם כותב שכל מה שעולה למידת המקוה - משלים לרביעית דנט"י.
אבל האם טל עולה למקוה - ניסיתי לחפש ולא מצאתי מקורות לכאן או לכאן.

מישהו ניסה להביא לי ראיה מזה שטל מכשיר לקבל טומאה, והשבתי לו:
גם יין וחלב וכו' - מכשירים לטומאה, ופסולים לנט"י ולמקוה (ועכ"פ "פעמים מעלין ופעמים שאין מעלין").