מיללער כתב:מבואר במשנה חולין בפרק כיסוי הדם (דף פה.) דמצוות כיסוי הדם אינה אלא אם שחט וראוי לאכילה, דילפינן מהקרא דאשר יאכל, אבל אם נתנבלה בידו או ששחט שלא כראוי אינו חייב לכסות.
מה הדין אם השחיטה כשרה מדאורייתא אבל פסולה ואסורה לאכילה מדרבנן? הפרי מגדים (שפתי דעת יור"ד סי' כ"ח סקכ"ז) מצדד דאפילו טריפות מדרבנן פטור מכיסוי, דאינה בכלל אשר יאכל. ועי' ברעק"א שם בהגהותיו בשו"ע (שם על המחבר ס"כ) שהוכיח מדברי הגמראנדלא כהפמ"ג וכל שמן התורה מיקרי ראוי חייב בכיסוי אף דמדרבנן אסורה.
מצאתי את אשר כתבתי בזהמצות כסוי הדם בטריפה דרבנן
איתא בחולין פ"ה ע"א לענין מצות כסוי הדם, השוחט ונמצאת טריפה וכו' רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרים. וביארו בגמ' את הטעם של חכמים דפוטרים, דכתיב אשר יאכל, וטריפה אינה ראויה לאכילה.
וכ"פ הרמב"ם בפי"ד מהל' שחיטה ה"י, אין חייב בכסוי, אלא דם שחיטה הראויה לאכילה, שנאמר אשר יאכל, לפיכך השוחט ונמצאת טרפה, או השוחט חולין בעזרה, או השוחט חיה ועוף שנגמר דינן לסקילה, והשוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות. וכ"פ בשו"ע יו"ד סי' כ"ח סעי' י"ז.
ובפרי מגדים בש"ד ס"ק כ"ז כתב בתו"ד, דהיכא דהוי טריפה מדרבנן, ג"כ פטור מלכסות, כיון דכל דרבנן הוי בכלל לא תסור, וא"כ הוי דינו כטריפה דאורייתא שאינו חייב בכסוי, כיון דכתיב אשר יאכל, וגם איסור דרבנן נתמעט מקרא דאשר יאכל.
והיה מקום לדייק כן מדברי הרמב"ם, שכתב בתו"ד דאף בחולין שנשחטו בעזרה, אינו חייב בכסוי. והרי שיטת הרמב"ם בפ"ב מהל' שחיטה ה"ג דהשוחט חולין בעזרה מכין אותו מכת מרדות מדרבנן, ואפ"ה כתב הרמב"ם דאינו חייב בכסוי על שחיטה בכה"ג, וא"כ מוכח כשיטת הפמ"ג. אולם בלחם משנה שם בה"א האריך לבאר את דברי הרמב"ם באו"א, ובתו"ד כתב בפשיטות דאם היה רק איסור דרבנן, ודאי דהיה מחוייב בכיסוי, דא"א לומר דהאיסור דרבנן יפטרנו ממצות כסוי הדם מדאורייתא.
והרע"א בהגהותיו שם בסק"ז וכן בשער המלך בפ"ה מהל' אישות ה"א, הביאו ראי' ברורה דבטריפה דרבנן חייב בכסוי, מהא דאיתא בחולין פ"ה ע"ב, דאם שחט והיה צריך לדם, יכול לעקור או לנחור ושוב לא יהא חייב בכסוי, ויוכל להשתמש בדם. ורב דימי אמר שיטריף ויהא פטור מכסוי. ובהמשך הסוגי' שם ביארו, דלא מיבעיא קאמר, דלא מיבעיא דאם טרף דפטור מכסוי, כיון דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אבל בנחירה, היה הו"א למימר דאין שחיטה לעוף מן התורה, ונחירתו זו שחיטתו, וא"כ גם בנחירה יהא חייב בכסוי, קמ"ל דלא.
והרי פשיטא דגם להו"א דאין שחיטה לעוף מן התורה, ודאי דמדרבנן חייבים בשחיטה, ואפ"ה אמרו שיהא חייב בכסוי, כיון דמדאורייתא אין שחיטה לעוף ונחירתו זו שחיטתו, וא"כ חזינן דבאיסור דרבנן חייבים בכסוי.
ובמנחת חינוך במצוה קפ"ז תלה ספק זה האם אמרינן דאינו ראוי מדרבנן חשיב לאינו ראוי אף מדאורייתא.
והגרש"ש בשערי יושר הנ"ל כתב לבאר, דהאיסור דרבנן דהוי בכלל לא תסור, הוי איסור על הגברא, ואינו איסור בעצם וגוף הדבר (וכבר הבאנו את יסודו בסי' ), ולכן כשדנים האם הדבר ראוי לאכילה והוי בכלל קרא דאשר יאכל, א"א לומר דאיסור דרבנן לא חשיב לאינו ראוי לאכילה, כיון שמצד עצם הדבר הוי ראוי, אלא שיש איסור צדדי על הגברא לאכלו מצד לא תסור.
אולם הוסיף לבאר ולחלק בין דינא דטריפה לדינא דשניות באונס ומוציא ש"ר הנ"ל, דלעולם צריך לדון מה רצון ומטרת התורה, דלפעמים הקפידא היא על קיום הדבר בפועל, וכגון במצוה דולו תהיה לאשה, שרצון התורה שיהא ליקוחין בפועל, ולא רק שיהיו ראויים לישא זא"ז, ולכן במקום דהוי איסור דרבנן אשר נכלל בקרא דלא תסור, אפ"ל דהתורה מיעטה איסור זה מהקרא עצמו, כיון דגם איסור זה הוי דאורייתא משום לא תסור, ואע"פ שהוי איסור חדש ולא איסור בגוף הדבר והחפץ עצמו, אולם הקפידא ורצון התורה שהדבר יקויים בפועל, והאיסור הצדדי מונע את המצוה להתקיים כפי רצון התורה, ולכן בכה"ג אמרינן דאינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי אף מדאורייתא.
אולם במצות כסוי הדם, עיקר הקפידא דהשחיטה תהא ראויה לאכילה, ואין מתייחסים אי שרי לאכול משחיטה זו או לאו, דאין הקפידא אלא על השחיטה, ולכן מצד עצם השחיטה, גם איסור דרבנן נחשב לשחיטה ראויה, כיון שעצם וגוף הדבר מותר באכילה, ורק הגברא אסור באכילה מצד איסור אחר של לא תסור, ולכן בכה"ג דהוי איסור דרבנן, חייב בכסוי הדם מדאורייתא, ובהכי אמרינן דאע"ג דאינו ראוי מדרבנן אינו נחשב לאינו ראוי מדאורייתא.
אולם שמעתי מאמו"ר שיחי' להעיר ע"ז, מהא דכתב המג"א באו"ח סי' ח' סק"ב, דעל הפרשת חלה אינו צריך לברך מעומד, כיון דהפרשת חלה אינו מצוה כל כך, דאינו עושה אלא לתקן מאכלו דומיא דשחיטה [ועי' בביאור הגר"א שם שתמה עליו, וכתב שאין לדבריו שחר]. ולכאו' אפשר לבאר את דבריו, דאין מטרת התורה בעצם ההפרשה והשחיטה, אלא רצון התורה באכילת הדבר בהיתר כשהופרש ונשחט כדין, ולכן אין קפידא לעמוד כשמברכים על מצוות אלו, וזה מש"כ דאינם מצוה כ"כ. וכן חזינן שמותר לשחוט במקום הטינוף, ורק לגבי הברכה על השחיטה כתב ברמ"א ביו"ד סי' י"ט סעי' א', דיברך בריחוק ד' אמות ממקום הטינופת, אולם בשחיטה עצמה שרי, וזה משום דאין מצוה בעצם מעשה השחיטה עצמו, אלא העיקר הוא שהדבר יהא שחוט כדין ויהא שרי לאכלו. וא"כ אף בשחיטה מצינו שהתורה הקפידה על עצם האכילה ולא על מעשה השחיטה, וא"כ לפי יסודו של הגרש"ש צ"ל בכה"ג דמה שאינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי אף מדאורייתא, כיון שעיקר הקפידא היא על האכילה ולא על מעשה השחיטה, וא"כ גם טריפה דרבנן לא הוי בכלל אשר יאכל, ופטורה מכסוי הדם. ואולי אפ"ל דבסברא זו גופא נחלקו הפמ"ג והרע"א.