פורום אוצר החכמה

אני מבקש מאמר מקיף על יחס החכמה לאור/והמנורה, במקרא ובחז"ל, ובספרי קדמונים.

הרוצה להחכים ידרים ,וסמניך מנורה בדרום ! [עיין ב"ב כה ע"ב]

תופעה חדשה אשה באה לפתח הבית כנסת והחלה לדרוש שלא נעים לה אבל היא מוכרחה לבקש צדקה כי מצבה קשה מנשוא וכו' רח"ל.
השאלה היא, האם מותר לאפשר את זה, כי בני ישראל רחמנים וכו' או שהגבאי חייב להבהיר לה שזה לא דרכה של תורה והוא יאסוף ןידרוש בשבילה מהציבור.

עיין נודע ביהודה תניינא סח ,ובחמד משה פ"ו ,אגרות משה אורח חיים קלו ,חלקת יואב קבא דקושייתא ד,
ועיין עוד בספר נדבות פי לגאון מטשענסטחוב שהאריך בזה לאורך חצי ספרו.

עובדיה חן כתב:תופעה חדשה אשה באה לפתח הבית כנסת והחלה לדרוש שלא נעים לה אבל היא מוכרחה לבקש צדקה כי מצבה קשה מנשוא וכו' רח"ל.
השאלה היא, האם מותר לאפשר את זה, כי בני ישראל רחמנים וכו' או שהגבאי חייב להבהיר לה שזה לא דרכה של תורה והוא יאסוף ןידרוש בשבילה מהציבור.

הואיל ואינני מוסמך להורות הוראה, וגם טרם הספקתי לעיין במקורות שצויינו למעלה ממני, לכן כל מה שאכתוב כעת צריך להילקח בעירבון מוגבל, לא להלכה ולא למעשה, אלא להצעה בעלמא של דעתי.

גופא: לענ"ד, יש להבחין בין לכתחילה לבין דיעבד: לכתחילה, הנכון הוא לענ"ד שהגבאי יבהיר לה שהוא יאסוף וידרוש צדקה מהציבור בשבילה.

אבל אם היא מתעקשת לאסוף בעצמה, ובדיעבד כבר קרה שהתחילה לבקש מהציבור, זה לא כ"כ פשוט להימנע מלפתוח את היד לתת לה - וק"ו לצעוק עלי' או למנוע בכח ממנה לבקש צדקה מהציבור - במיוחד אם היא אלמנה שזאת בד"כ המציאות (כי אם היא נשואה אז מסתמא בעלה יעדיף לפשוט את ידו במקומה), שהלא יש בזה אזהרות מפורשות בתורה - במיוחד על אלמנה הואיל ואין לה בעל שיפשוט את ידו במקומה ("ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו...ובא הלוי...והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו...כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אתו - כי אם צעק יצעק אלי - שמע אשמע צעקתו, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתמים...כי יהי' בך אביון, מאחד אחיך, באחד שעריך אשר ד' אלוקיך נתן לך, לא תאמץ את לבבך, ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון, כי פתח תפתח את ידך לו, והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו. השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל וגו' ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ד', והי' בך חטא. נתון תתן לו, ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' אלוקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך. כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצוך לאמר, פתח תפתח את ידך לאחיך לעניך ולאבינך בארצך").

ומכ"מ דרך המלך לענ"ד מוטלת כאמור לפתחו של הגבאי, להידבר עם אותה אשה (בין אם היא אלמנה ובין אם לאו) בדרכי נועם לפני שתתחיל לבקש, ולהבטיח לה שהגבאי יעשה כל מאמץ לאסוף בעצמו בשבילה, ולענ"ד ראוי להיוועץ עם מרא דאתרא כדי לסכם מראש איך לנהוג אם היא תרצה להתעקש לאסוף בעצמה, כדי שח"ו לא תהי' התנגשות עם פסוקי התורה המפורשים הנ"ל.

וכאמור כל זה לפי הנלע"ד, לא להלכה ולא למעשה, אבל המילה האחרונה היא כמובן של מורי ההוראה שליט"א, ואת אשר יורונו - זאת נעשה.

שאלה במי שכואב לו הבטן ... האם הוא יכול להתפלל בלי תפילין או שהוא צריך לחכות עד שהבטן שלו תהיה בסדר כדי שיכול להתפלל עם תפילין?

פטור מתפילין כדין חולי מעיים ושאין דעתו מיושבת.

שמואל דוד כתב:שאלה במי שכואב לו הבטן ... האם הוא יכול להתפלל בלי תפילין או שהוא צריך לחכות עד שהבטן שלו תהיה בסדר כדי שיכול להתפלל עם תפילין?

שים לב, שמי ששתה - אינו רשאי להתפלל - הואיל ואין דעתו מיושבת, וכן לדעת השו"ע - מי שהתפלל את ברכת אבות בלי כוונה - לא יצא ידי חובה.
לכן שאלתך היא רק לגבי מי שדעתו מיושבת, וזה כמעט בלתי אפשרי אם אכן כואבת לו הבטן. ומ"מ, אם דעתו מיושבת למרות כאב הבטן, פשוט שפטור מתפילין, כמו שכתב זה שקדמני.

האם צריך למחות בעו"ד שרוצה להיכנס לב"ד ללא כיפה כיון ששכינה שרויה שם?
[נא לא לעשות ליצנות שתגרום מחיקת דברים מועילים]

כפי שכתבתי באשכול שנמחק, כך הנוהל בביד''ר ע''פ תקנות הדיון (בד''כ גם יש בכניסה כיפות למי שלא הביא).

אני שואל בב"ד פרטי כגון של ר' אשר וויס

אם יודיעו לו שאלו הכללים כאן הוא יכסה (אפשר להראות לו שגם בבתי הדין הרשמיים של המדינה זה כך), לא צריך 'למחות' דווקא.

נותנים בכבוד ובלי כפיה ותמיד הלה חובש.
יש לו גם רצון לא להתעמת הרי רוצה להצליח בדינו ולעשות רושם טוב.
אם בא מישהו לעומתי ויתנגד נגד ההגיון אין מה לעשות, וכי אם ההלכה שצריך לכפותו זה אפשרי???

מהו ראיית ר' ליב מדברי הרמב''ם במנין המצות שהמצוה של קידושין הוא לבעול דוקא אחר נישואין?

עושה חדשות כתב:

כח עליון כתב:

עושה חדשות כתב:בדין קריאת שמו"ת; האם צריך להוציא בפיו, או דסגי בהרהור וכמו לימוד בעלמא.

מחיפוש בבר אילן
תשובות והנהגות כרך ד סימן עג
והנה לכאורה פשוט דתרגום אונקלוס צריך לקרוא בפיו דוקא ולא מספיק בהרהור, ולפ"ז אולי גם כשלומד רש"י לתרגום הדין כן, שיש להוציא בפה לצאת חובת שנים מקרא ואחד תרגום, ולא מצאתי ד"ז בפוסקים, ויש לחלק שרש"י הוה פירוש ומועיל נמי בעל פה, לא כן התרגום הוא כפשוטו, ובמקום מקרא עומד וצריך בפה כמוהו.

תודה. ולעצם הנידון העירני הרב משנ"נ שהפוסקים דנים בשמיעת קה"ת, ומשמע שהנדון מצד שומע כעונה ולא סגי בהרהור גרידא.

ע"ע - https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=43608#p511525

אשה היוצאת מבעלה ע"י "אפקעינהו רבנן לקידושין", האם יש לה כתובה?

עושה חדשות כתב:אשה היוצאת מבעלה ע"י "אפקעינהו רבנן לקידושין", האם יש לה כתובה?

בכל מקום שהכשירו גט מטעם אפקעינהו - מסברא נראה דודאי יש לה כתובה. ובפרט אם זה בגלל מעשיו, דלאו כל כמיניה להפקיע את כתובתה.
ואם תמצא מקום שהפקיעו קידושין בלא גט - צ"ע.

ראה ציץ אליעזר חלק יח' סי' עה' סעיף ב'

יוסף חיים אוהב ציון כתב:האם צריך למחות בעו"ד שרוצה להיכנס לב"ד ללא כיפה כיון ששכינה שרויה שם?

אם בכלל יש למחות, אז רק בגלל פגיעה בכבוד בית הדין - אם בכלל יש כזאת פגיעה, וכולי האי ואולי.

אבל אם מתעלמים מהאפשרות (הלא ודאית) של פגיעה בכבוד בית הדין, אז פשיטא שמצד ההלכה לבדה אין צורך למחות על כך שיהודי טוען בגילוי ראש במקום שבו שרוי' שכינה, שהלוא לפי ההלכה - מותר לעמוד בגילוי ראש - אע"ג דכתיב להדיא (ישעי' ו ג) "מלא כל הארץ כבודו" (וכבוד ד' היא השכינה כמו שכתבו המפרשים ז"ל על פסוקי כבוד ד' שבכל המקרא).

איסור גילוי הראש (בכל מקום שבו שרוי' שכינה - כלומר בכל מקום בעצם), הוא רק בהליכה ד' אמות: שו"ע או"ח ב ו (וגם לגבי איסור זה הסתפקו האחרונים האם מקורו מדרבנן או ממידת חסידות). וה"ה שאין לברך בגילוי ראש: שם רו סוס"ע ג. וכ"ש שלא להתפלל כך: שם צא ה.

ושם בסעיף ג: "יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה". וממשיך שם: "ויש אומרים שיש למחות שלא ליכנס בבית הכנסת בגילוי ראש", ומעי"ז שם קנא סוס"ע ו בדיני בית הכנסת: "ויש אוסרים ליכנס בו... בראש מגולה". וצ"ע האם לדעת היש אומרים האלה יש להשוות את גדר בית הדין לגדר בית כנסת, אם כי לענ"ד זה בכלל לא מובן מאיליו לפסוק בסכינא חריפא להשוות (אלא אם כן הדיינים מקיימים מניין תפילה בתוך בית הדין עצמו - עד שהפך להיות גם בית כנסת), שהלא מצינו כמה חומרות שישנן רק בבית הכנסת אבל לא בבית המדרש (עי' למשל שם סעיף ג), וא"כ מי לידינו כף יתקע שדעת היש אומרים האלה היא שלגבי עמידה בגילוי ראש יש להשוות - את דין בית הדין - לדין בית כנסת.

הרב אופיר מלכה מחמיר בקנקומט.הוא טוען שזה פתח יפה,
אבל לכאו' זה לא פותח יותר יפה ורק יותר נח וחוסך זמן וטירחא להביא מספרים.
משל למה"ד, לשימוש במקלף, שי"א דהוי כלי המיוחד לברירה, וע"ז אמר הגרב"צ שאינו כלי ברירה רק סכין עם ידית ויותר נח.
ומינה לנ"ד.
יודיעונו דעתכם הרמה.

ישנם ארגונים שבשבת עושים מגבית והו"ק לארגון שלהם האם זה מותר?

אם זה ארגון של דבר מצוה לכאורה מותר?

עובדיה חן כתב:ישנם ארגונים שבשבת עושים מגבית והו"ק לארגון שלהם האם זה מותר?

מה הבעיה? פוסקין על הצדקה בשבת!

המחמיר על צאת השבת כר"ת ,בזמן שמתפלל לפני זמן צאת השבת לר"ת האם יכול לומר אתה חוננתנו? כי לכאורה זה לשון של הבדלה ואינו יכול להגיד .

לכאו' הרי יכול אף להבדיל בעיצומה של שבת (מפלג המנחה), ומאי שנא?

לאחרונה יצא מצית חשמלי נטען בהכשר ר' מאיר סירוטה שליט"א.
ושאלני ת"ח אחד דלבני אשכנז שמקבלת את השבת איך תעזוב את הכפתור של המצית
הרי זה כיבוי?
עוד הוסיף שגם אם לא תעזוב לאחר 13 שניות המצת יתכבה מאליו.
מה דעת החו"ר בזה?

נכב"ב.

בגמרא מסכת שבת כ"ד ב' מבואר, כי תיקנו ברכת מעין שבע מפני המזיקין, ודוקא בליל שבת,

וברש"י שם מפורש הטעם שביום חול לא היה את החשש הזה, בגלל שביום חול היו מתפללים בבית!

משום סכנה - מזיקין, שלא היו בתי כנסיות שלהן בישוב, וכל שאר לילי החול היו עסוקין במלאכתן, ובגמרן מלאכתן מתפללין ערבית בביתן, ולא היו באין בבית הכנסת, אבל לילי שבת באין בבית הכנסת, וחשו שיש שאין ממהרין לבא ושוהין לאחר תפלה, לכך האריכו תפלת הצבור.

כלומר, לא הוצרכו חז"ל לתקן תקנה מפני המזיקין, כי לא היו מתפללים ערבית בציבור, ומשמעות הדברים היא שכך נהגו כולם. מדוע ולמה? מאי שנא ערבית? והאם בכלל זה נכון?

(אי"ה אכתוב אולי בהמשך ביאור בזה)

כי היה חושך וסכנה לצאת בלילה.

תפלת ערבית רשות ולא תיקנו בה חזרת הש"ץ

למ"ד יבום קודם לחליצה ולפוסקים שפסקו כך, מדוע לא נזכר בפוסקים שיש מצוות ייבום אם אין אחים כמו בבועז ורות? (למעשה יש כאן שתי שאלות: א. מדוע אם האח לא רוצה הוא חולץ וזה לא עובר לקרובים בדרגת הקירבה הבאה? ב. מדוע לא נזכר בכלל שיש מצוות ייבום ברחוקים שהם לא אחים - לכה"פ ממדת חסידות?)

ייבום קודם לחליצה זה לפי מצוות ייבום של תורה, שנאמרה רק באחים.
(אלא שיש עניין של ייבום לפני מתן תורה בקרובים, וכדברי הרמב"ן. ולגבי רות, הרי גם שם זה לא היה ייבום אלא כעין ייבום)

המשלים פסוד"ז אחרי התפילה, האם יכול להפסיק באמצע, ואם יש לו דיני אמצע הפרק ובין הפרקים וכו'.

עושה חדשות כתב:המשלים פסוד"ז אחרי התפילה, האם יכול להפסיק באמצע, ואם יש לו דיני אמצע הפרק ובין הפרקים וכו'.

מסברא - רשאי להפסיק באמצע - שהלא, כל איסור ההפסקה באמצע - הוא מעיקר הדין, בעוד שעניין ההשלמה אחרי התפילה - אינו מעיקר הדין והחובה - אלא ממידת חסידות. זה הכלל: כדי לצאת ידי חובת פסוד"ז, הם צריכים להיאמר בין ברוך שאמר לישתבח [משנ"ב נב ח בשם "רוב הפוסקים"].

אגיד יותר מזה - אם כי לצערי שוב מסברא גרידא בלי מראה מקום: רשאי להפסיק באמצע, גם אדם שקורא פסוד"ז - אפילו לפני התפילה - ובלבד שלא בין ברוך שאמר לישתבח (כגון שהאדם כבר בירך את שתי הברכות האלו - עם אשרי לבדו - כי האדם חשב שאם יאמר גם את שאר פסוד"ז לא יספיק להתפלל עם הציבור, ורק אחרי ישתבח האדם גילה כי אף אם יאמר כעת גם את שאר פסוד"ז לפני התפילה עדין יוכל להספיק להתפלל עם הציבור - כגון שגילה שבינתיים הש"ץ הממהר התחלף בש"ץ איטי, והאדם התחיל אפוא להשלים את שאר פסוד"ז בין ישתבח ליוצר - אך באמצע השלמת פסוד"ז נזכר שטרם ברך את ברכת אשר יצר - והוא רוצה לברך אותה מייד כשנזכר כדי שלא ישכח לברך אותה אם יעכב אותה עד שיסיים את הפרק).

אגיד יותר מזה - אם כי לצערי שוב מסברא גרידא בלי מראה מקום: הקורא שמע אחרי שחלפו ג' שעות - כגון יחד עם ברכות ק"ש (וא"כ בטרם חלפו ד' שעות), רשאי באמצע הפרק של ק"ש - לשאול מפני הכבוד ולהשיב שלו' לכל אדם - כאילו הוא בין פרקי ק"ש, וה"ט משום דממילא אין לו חובה לקרוא שמע - וא"כ אינו אלא כקורא בתורה וממידת חסידות [כדמוכח ממשנ"ב נח ס"ק כז] - וא"כ למעשה הוא אוחז רק בין פרקי בירכות ק"ש (ולענ"ד ה"ה אם כבר קרא שמע לפני ברוך שאמר כדי לצאת ידי חובה דבכה"ג קי"ל [בש"ע או"ח ס ב] דכשיגיע לבירכות ק"ש יהא רשאי לדלג לגמרי על ק"ש וממילא אם אעפ"כ ירצה לקוראה גם בין בירכות ק"ש תהא קריאתו ממידת חסידות אף אם גם קריאתו השנית הזאת נקראת לפני שחלפו ג' שעות).

אם כי, הואיל - וכפי שהדגשתי לעיל - לא כתבתי את כל זה אלא מסברא גרידא, א"כ פשיטא דאין לסמוך ע"ז - לא להלכה - ולא למעשה.

בקצות רע"ג סק"א מבואר דלר' יוסי דעד דאתי לרשות זוכה, חשיב הפקר ברשותו, האם יש מי שכתב דלא הוי ברשותו?

פוצל מאשכול זה

למען חידוד הדברים אכתוב זאת בגוף ראשון כשאלה ובקשה אישית:

כתבתי בכתב-עת מסויים טור מסויים בקביעות, לפי סדר פרשיות השבוע. היה זה לפני שנים רבות. קיבלתי תשלום על כך (לא תשלום גלובלי כעובד חודשי, אלא תשלום נטו לכל מאמר - דוגמא: 40 דולר לכל טור).

עכשיו התעוררתי לקחת את כל הטורים ולהוציאם כספר שלם. ביררתי אצל כמה מהמתעסקים בתחום והורוני שאכן הזכויות שלי. באתי אל מו"ל מסויים ונדברתי עמו על כך.

כששמע שהדברים כבר פורסמו פעם ושילמו לי על כך, חשש קצת להיכנס לענין שמא לפתע ייזכר ה'בוס' של כתב-העת בענין ויטען שהזכויות שייכות לו (אגב, מכיון שמדובר במשהו שהתפרסם לפני שנים, סביר להניח שאותו 'בוס' שכח מכל הענין, ובפרט שהוא עסוק למדי בענינים אחרים לגמרי. ועוד זאת, שבאמת התחלפה הבעלות על כתב-העת באמצע כתיבתי, כך שחלק מהטורים נכתבו ל'בוס' הקודם שבוודאי כרגע אינו שייך לענין).

ולכן הוא מבקש לראות מסמך כתוב - תשובה הלכתית (בתוך ספר מודפס או תשובה שחתומה בידי דיין מוכר ומוסמך) שבה נכתב שאכן בכזה מצב הזכויות שייכות לי, כותב הטורים, ולא ל'בוס' של כתב-העת.

האם יש למי מהחכמים להמציא לי מסמך כזה (אפשר גם באישי, כמובן).

תודה מראש!

האיך מותר לומר מודים דרבנן בחזש"צ הרי יש חובת שמיעה של מודים חזרת הש"ץ. וא"א לשמוע בזמן שאומר [אולי אלו שליד החזן אבל בכללי קשה מאוד] וצ"ע

עובדיה חן כתב:האיך מותר לומר מודים דרבנן בחזש"צ הרי יש חובת שמיעה של מודים חזרת הש"ץ. וא"א לשמוע בזמן שאומר [אולי אלו שליד החזן אבל בכללי קשה מאוד] וצ"ע

כמו שמותר להתפלל את תפילת הלחש ביחד עם חזרת הש"ץ. כולל מקרה של אשכנזי שקורא בתפילת הלחש שלו את הנוסח האשכנזי הקצר של ברכת השנים, יחד עם הש"ץ הספרדי שקורא בחזרה את הנוסח הספרדי היותר ארוך שלה (שלא לדבר על הנוסח התימני שהוא יותר קצר מהאשכנזי כמעט בכל ברכה וברכה של תפילת העמידה).
במילים אחרות: מי שקורא בעצמו את הברכה (ולא משנה באיזה נוסח מקובל שלה - כולל נוסח רבנן הקצר של בירכת מודים), פטור מההאזנה לש"ץ, וזה נכון לא רק לבירכת מודים - אלא גם לכל שאר שמונה עשרה הברכות.

הפשטן כתב:

עובדיה חן כתב:האיך מותר לומר מודים דרבנן בחזש"צ הרי יש חובת שמיעה של מודים חזרת הש"ץ. וא"א לשמוע בזמן שאומר [אולי אלו שליד החזן אבל בכללי קשה מאוד] וצ"ע

כמו שמותר להתפלל את תפילת הלחש ביחד עם חזרת הש"ץ. כולל מקרה של אשכנזי שקורא בתפילת הלחש שלו את הנוסח האשכנזי הקצר של ברכת השנים, יחד עם הש"ץ הספרדי שקורא בחזרה את הנוסח הספרדי היותר ארוך שלה (שלא לדבר על הנוסח התימני שהוא יותר קצר מהאשכנזי כמעט בכל ברכה וברכה של תפילת העמידה).
במילים אחרות: מי שקורא בעצמו את הברכה (ולא משנה באיזה נוסח מקובל שלה - כולל נוסח רבנן הקצר של בירכת מודים), פטור מההאזנה לש"ץ, וזה נכון לא רק לבירכת מודים - אלא גם לכל שאר שמונה עשרה הברכות.

מודים דרבנן זה נוסח אחר לגמרי מהרגיל והוא נתקן לציבור ולא ליחיד וא"כ מה שייך לומר אומר לעצמו.