Re: האם כל אזעקה דינה כפיקוח נפש
פורסם: ג' יולי 15, 2014 4:33 pm
על ידי בברכה המשולשת
מצ"ב מש"כ בס"ד בטיוטת ספרי
על היחיד חלה ההלכה כי פיקוח נפש, ובכללו ספק פיקוח נפש, דוחה את כל המצוות מלבד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ואילו בהקשר השלטוני, אשר בו אנו עוסקים כעת, מתעוררות שתי שאלות. ראשית, מה היא הגדרת פיקוח נפש במישור הציבורי-כללי. שנית, האם קיימת עדיפות תקציבית לתפקידים שלטוניים הנוגעים לפיקוח נפש על פני תפקידים שלטוניים אחרים .
הדיון המרכזי בנושא הגדרת פיקוח נפש ברמה הציבורית מצוי ברובו בהלכות שבת , ומיעוטו ביחס להיתר ניתוחי מתים יהודים , אך ניתן להסיק ממנו בזהירות רבה גם מסקנות כלליות יותר, וביניהן גם ביחס לשאלות תקציביות .
בבסיס הדברים ניצבות שתי התלבטויות שלובות, הנובעות מאופיה של הפעילות השלטונית, שמקורו בחוסר הודאות לגבי הצפוי להתרחש בעתיד . אמנם, גם ברמת הפרט ספק פיקוח נפש דוחה שבת, כאמור, אך מה הן ההגבלות החלות בהגדרת חשש וסיכון מסויים כפיקוח נפש? בנוסף, שאלה היא האם קיים הבדל בהלכות פיקוח נפש בין יחידים רבים בתוך הציבור ובין שני אלו לבין סכנת נפשות לציבור כולו כגוף אחד.
באשר לרמת הסיכון המוגדרת כספק פיקוח נפש, ברמת היחיד, מצאנו הגדרות שונות אצל רבותינו האחרונים. הגאון רבינו עקיבא אייגר כתב כי במקרה בו יש "על צד הריחוק הסתעפות סכנה" אין זה פיקוח נפש הדוחה איסורים . שיטה אחרת היא "דהגדר הוא, כל שאנשים מפחדים או נבהלים מהדבר הזה גם בימות החול מחשש סכנה", כלשונו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך . כפי שהסביר ר' יצחק ברט, אין הכוונה למדידה אישית-פרטנית של כל מקרה, אלא להגדרה כללית, לפי "רמת הזהירות הרגילה של רוב האנשים בימות החול" .
באשר לשאלת רמת הצפייה כלפי עתיד בהגדרת סיכון מסויים כספק פיקוח נפש, כתב החזון איש: "... לא חשבינן פיקוח נפש, אע"ג דשכיח בזמן מן הזמנים שיצטרכו לזה. כמו שאין עושין כלי זיין בשבת בשעת שלום, דא"כ ביטלת כל המצוות. אלא לא מקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידיים שבהווה אין להם זכר, ובאמת שאין אנו בקיאים בעתידות..." . נימה אחרת מופיע בדבריו של מרן הגאון רבי שאול ישראלי: "אין הבדל בין שהסכנה היא לפנינו כרגע, בין שלפי ההשערה הדבר יביא לידי סכנה, וכפי ששנינו בכגון דא במס' עירובין (דף מ"ד.) שהתירו חילול שבת לחזור בכלי זינם גם במלאכה דאורייתא, מצד החשש שאם לא נתיר להם נמצאת מכשילם לעתיד לבא. הרי לנו מזה שסכנה לעתיד, כל שהיא מוחשית וראוי לחשוש לה (בניגוד לספיקות רחוקים, שחשש הסכנה אינו סביר), ודרכם של בני אדם להכניס עצמם בסכנות מעין אלו הרי זה כאילו הסכנה היא כבר לפנינו. וכל הדינים הללו בה."
אמנם, נראה שיש להבחין בין הגדרת פיקוח נפש לעניין הלכות שבת, בה עסקו החזון איש ומרן הגר"ש ישראלי, לבין השאלה התקציבית-ציבורית, משתי סיבות. ראשית, ברמה הציבורית, כל ההוצאות התקציביות מתבססות, במישור המהותי, על הנחות יסוד לגבי העתיד, הבנויות במישרין על השלכה מתוך המציאות בהווה , ולא ניתן לומר כי "אין להם זכר" כבר כעת , ובכך לא יחלוק החזון איש . שנית, בהלכות דחיית מצוות מפני פיקוח נפש, עומדת על כף המאזנים קיומה של מצוה, כך שהרחבת ההגדרה של פיקוח נפש תוביל לעקירת התורה, וכפי שכתב החזון איש במפורש. לעומת זאת, בשאלה התקציבית אין מקום לחשש זה, אלא לשאלת איזון בין צרכים תקציביים שונים, המוטלים כולם על הקופה הציבורית .
במישור הציבורי, קיים הבדל בין בחינת רמת הסיכון לכל אחד מיחידי הציבור שתוגדר כספק פיקוח נפש ביחס לציבור , לבין סכנה לציבור עצמו . אמנם, שני המקרים נחשבים כפיקוח נפש, אך מיקודם שונה.
המציאות הראשונה נוגעת לכללי הסטטיסטיקה של רמת הסיכון ליחידים בלתי-מוגדרים מראש כשמדובר באוכלוסיה גדולה , וכפי שכתב הגאון רבי משה צבי נריה: "ברבים, בגלל נקודות התורפה המרובות, שטח הספקות גדול יותר והחשש 'שלא יוכל לבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל' – הוא הרבה יותר רציני. ולכן אומדנת סכנת-נפשות שם היא הרבה יותר רחבה... והנה ודאי לא היתה שם סכנה ישירה לכל יחיד, ואף לא היתה מבוררת כל צרכה... אלא שהיא נשקפה מתוך המצב הכללי שנגע לרבים..." מדובר, אפוא, בסכנה ליחידים בתוך הציבור.
בהקשר התקציבי, הדברים מפורשים בתשובת הרא"ש: "שיש אומרים שיכולין לשנות אפילו מתלמוד תורה לצורך שלשים פשיטים להגמון בכל שנה לפי שהוא הצלת נפשות שאם לא יתפשרו עמו יש כמה עניים שאין להם ליתן ויכום ויפשיטום ערומים הדין עמהם כיון שיש בו הצלת נפשות הוא קודם" . גם כאן, קיימת סכנה ליחידים מבני הציבור, והיא מוגדרת כ-"הצלת נפשות".
אכן, המקור המרכזי להגדרה זו של פיקוח נפש מצוי בהלכות שבת, בדין "מכבין גחלת של מתכת ברשות-הרבים כדי שלא יזוקו בה רבים" , כאשר לפי שיטת בעל הלכות גדולות מדובר על התרת איסור כיבוי מדאורייתא, והסביר את דבריו הרמב"ן: "ושמא כל היזק של רבים, כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל." ביתר הרחבה כתב הרשב"א: "דכיון דדרכו להזיק ורבים ניזוקין בו כסכנת נפשות חשיב ליה שמואל, דאי אפשר לרבים להזהר ממנו, דאם זה יזהר זה לא ישמר ממנו..." .
מרן הגאון רבי שאול ישראלי הסביר כי: "נראה שיסוד הדברים הוא שכל מה שנוגע לשלום הציבור או סילוק נזק ממנו, הכל נחשב כפיקוח נפש, כי כל מה שכרוך בשלום הציבור יש בו בעקיפין עניין עם פיקוח נפש . פרנסת היחיד, לדוגמה, אין בה משום פיקוח נפש; אבל אם הציבור יהא מחוסר פרנסה, אפילו אם אין זה נוגע ללחם, הרי לא יימלט שבאחד מבין הרבים יהא כזה שהוא צריך לאוכל יותר משובח, באופן שאצלו זה יכול להיות פיקוח נפש. וכן כל מלחמה שהיא מביאה הרווחה, ועל ידי זה ניתנת אפשרות לטפל יותר בחולים ותשושים, מה שאינו קיים בזמן שהתנאים הכלכליים הם ירודים. וכן מלחמה שהיא להרבות שמעו של המלך, יש להניח שעל ידי זה יפחדו האויבים מלבא, וירבו אלה המעונינים לבא אתו בברית, מה שגם כן מביא למצב כלכלי יותר טוב, ועל ידי זה מתרבה בריאות הציבור. וכן עניין של סילוק הנזק בציבור בעניין הגחלת, אמנם זה מצד עצמו אינו מסוכן, אבל הרי ייתכן שהניזוק לא יוכל לצאת לעבודה, וייתכן גם שהוא בודד ולא יוכל להגיד למישהו שיבואו לעזור לו, ועל ידי כן יכול הדבר הקטן הזה להביא לידי פיקוח נפש. וכיוצא בזה מיני ציורים, שאם אנו חושבים על זה לגבי היחיד הרי זה רחוק, שאין לחשוש מזה; ומכל מקום, באופן ציבורי הרי זה קורה סוף סוף, ולגבי פיקוח נפש גם זה מובא בחשבון" בדומה לכך, ביאר גם הגאון רבי משה צבי נריה כי מדובר בחשש לחיי יחידים מהציבור, כאשר הסיכון כאן הוא גדול מזה הנשקף לכל יחיד מסויים, בשל הבחינה המספרית המצטברת .
לעומת זאת, הסביר בנו של הגרמ"צ נריה, הרה"ג אברהם יצחק נריה, כי שיטת הבה"ג היא "דברבים אין הגדר של פיקו"נ כביחיד, ונזק של רבים אף שאינו קשור לפיקו"נ נחשב הוא כפיקו"נ." יש לציין, כי גם לפי דבריו של הרב א"י נריה אין מדובר בסכנה ציבורית-כללית, אלא בסכנה ליחידים רבים, שאינה עולה לכלל סכנת נפשות לבני אדם אלו, אך מצירוף הסכנות יחדיו מתרגמת לקביעה של מצב של פיקוח-נפש .
המציאות השניה של פיקוח נפש בציבור היא של סכנות בעלות אופי ציבורי-כללי מובהק. בשם הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך נמסר, ביחס לכימות רמת הסיכון הכללי-ציבורי: "למרות שאין כל הבדל בהלכה בין פיקוח נפש של יחיד ושל רבים, ואף על ספק פיקוח נפש של יחיד מחללים שבת, בכל זאת יש הבדל גדול ביניהם ברמת הסיכון הנחשבת לפיקוח נפש. תיתכן דרגת סיכון שאצל יחיד לא תיחשב פיקוח נפש, ואילו אצל ציבור אכן תיחשב לפיקוח נפש. למשל, אנשים אינם נרתעים מנסיעות בין עירוניות, על אף שיש בהן אחוז סיכון מסוים, נניח של אחד ל-10,000. אבל ראש מדינה אשר ייטול סיכון של אחד ל-10,000 על מדינתו ייחשב כבלתי אחראי למעשיו, שכן על ציבור דרגת סיכון כזו נחשבת לסכנה. לפיכך יש לפענח את כל השדרים, כיון שהנדון בהם הוא בטחון המדינה, אע"פ שאותו אחוז של סיכון לגבי אדם פרטי לא היה נחשב לפיקוח נפש." אין מדובר על סיכון המתייחס אל יחיד או יחידים בתוך הציבור אלא לסכנה החלה על המסגרת הלאומית .
לגבי ספק פיקוח נפש, יעויין בדברי המשנה: "אמר ר' מתיא בן חרש: החושש בגרונו, מטילין לו סם בתוך פיו בשבת, מפני שהוא ספק נפשות, וכל ספק נפשות דוחה את השבת. מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק גוי ספק ישראל - מפקחין עליו את הגל" (יומא פג ע"א).
ניתן כמובן להציג את השאלות גם בסדר הפוך, אך לשם רצף הדיון נוח יותר לדון תחילה בהגדרת פיקוח נפש ורק לאחר מכן בסדרי קדימויות ועדיפויות. הגדרת היציבות התקציבית כפיקוח נפש תידון בנפרד, להלן.
הגדרת מצב מסויים כפיקוח נפש מתבססת על מידע עובדתי (לגבי הסתייעות במומחים, יעויין במקורות שהביאו הרה"ג נפתלי בר-אילן, בספרו הנ"ל, פרק יד, סעיף ע, עמ' 342 והרה"ג יצחק קופמן, בספרו הצבא כהלכה- הלכות מלחמה וצבא, פרק ה, עמ' מא ואילך). אולם, מובן מאליו שעצם ההכרעה מסורה לחכמי ההלכה, ומדובר בפסיקה הלכתית, וכפי שכתב מרן הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג: "ומה שנכנס בגדר ספק-פקו"נ – צריכה ההלכה לקבוע, אם לא כן אין לדבר סוף, וח"ו בטלת את השבת מן העולם" (הדברים מופיעים אצל הגאון רבי משה צבי נריה, בספרו צניף מלוכה הנ"ל, בעמ' 321, ויעויין עוד בדברי הרב מרדכי הלפרין בשם הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך במאמרו "דרכו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בהלכות רפואה ופיקוח נפש", ספר אסיא ט, בעמ' 218) וה"ה גם לשאלות תקציביות, שכן התורה חלה על כל תחומי החיים, כמובן (וכן כתב, בהקשר הלכתי אחר, הגאון רבי זלמן ברוך מלמד, במאמרו "פסקי הלכה בנושאים מדיניים", המופיע באתר של ישיבת בית-אל, ויעויין בהרחבה בדברי מרן הגאון רבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, במאמרו "החזרת שטחי ארץ ישראל (שיחה)", מורשה ט, עמ' 15 – 21, על תחומי מומחיות שונים וההבדלים ההלכתיים ביניהם)
בהקשר זה, יעויין למשל במאמרו של ר' יצחק ברט, "גדרי פיקוח נפש ציבורי: הרש"ז אוירבך, הר"ש ישראלי והר"ש גורן", תחומין כט, עמ' 386 – 402, ובייחוד בתחילת המאמר.
יעויין למשל במקורות שהביא ר' יצחק ברט, שם, בעמ' 391 – 393.
אמנם, כפי שהדגיש הגאון רבי איסר יהודה אונטרמן: "ובר מן דין הנה סברא זו של חלל עליו שייכת רק לענין שבת בלבד ולא לדחות חיי אחרים בשביל כך." (שבט מיהודה, שער ראשון, עמ' מט, בהקשר לסדרי שימוש במשאבים מוגבלים, וכך עולה גם מדברי הגאון רבי יצחק זילברשטיין, שיעורי תורה לרופאים, חלק ב, סימן פח, עמ' 164 – 166 וחלק ה, סימן רצז, עמ' 57 - 63). אולם, מכיוון שמצאנו שהגרא"י אונטרמן עצמו (כרבים מרבותינו האחרונים) כן קשר, ברמת מה, בין תחומי ההלכה השונים בנושא זה, כמפורט להלן, נראה כי כוונתו היתה להזהיר מפני שימוש נחפז ובלתי מושכל בהגדרות של הלכות שבת בתחום התקציבי, אך לא לשוללן לגמרי.
וכלשונו של ר' יצחק ברט, במאמרו הנ"ל, בעמ' 391: "האחריות לציבור מאורגן- ותהא זו קהילה, עיר או מדינה- מתאפיינת בתכנון מראש ובדאגה לסכנות שטרם התגבשו, אלא שהן עלולות להיווצר בעתיד." ויעויין שם למקורות רבים להגדרה זו מתורתו של הגאון רבי שלמה גורן (בייחוד במאמרו "מבוא להשתלות אברים לאור ההלכה", בתוך ספרו תורת הרפואה הנ"ל, עמ' 79 – 83, בעמ' 80 - 81: "אולם כאשר מדובר במדינה יהודית עצמאית, שממשלת ישראל אחראית לתכנון המערך הרפואי במדינה לכל האזרחים, אחריות לאומית זו אינה מתבטאת בתכנון אינדיבודילי יום יומי של הרפואה בישראל, כי אם באחריות כוללת לטווח ארוך. הלא ברור שמדי שנה בשנה יתאשפזו בבתי החולים של המדינה, מספר משמעותי של חולים הזקוקים להשתלה. ואם לא נדאג מראש לתרומת אברים, לא נוכל לעמוד בדרישות הרבות שתתעוררנה אפילו בטווח של שנה מראש. במסגרת רחבה כזאת, כשהאחריות לבריאות היא למדינה שלימה, אין להתחשב אם המצב העכשוי, אם ישנם כעת חולים בבתי חולים הזקוקים להשתלה או לא... כי שונה היא האחריות והתכנון של רופא אינדיבודיאלי באיזה שהוא מקום, לאחריות והתכנון של מדינה שלמה. המדינה אינה פועלת במסגרת יום יומית, אלא מתכננת ונערכת לטווח ארוך. לכן יש לחשוב כאילו כל אלה שיחלו במשך השנים הבאות ויזדקקו להשתלה, כבר נמצאים לפנינו, והמדינה רשאית להפעיל את הקריטריונים ההלכתיים של פקוח נפש, גם כלפי אלה שיחלו בעתיד. מאחר שכלפיהם מכוון תכנון המערך הבריאותי של המדינה, ולא רק לאלה שכבר חלו וזקוקים להשתלה שהם המיעוט." אם כי, ההקשר איננו תקציבי, שכן אין השלטון מופקד על תחום בריאות הפרט, כמפורט לעיל), ובעמ' 396, הערה 40, בשם הרה"ג משה דוד טנדלר: "זהו אחריות של חברה או מלכות או ממשלה לדאוג על העתיד הרחוק. בהגדרת חברה ומדינה שיש אחריות לדורות שעדיין לא נולדו, העתיד וההווה חד הוא." ויעויין עוד בדבריו של הגאון רבי יצחק זילברשטיין, במאמרו "איזה רופא עדיף כמנהל מחלקה?", תחומין לא, עמ' 33 – 37, בעמ' 34: "... אלא שיעויין באגרות-משה (יו"ד ח"ב סי' קנא) שכתב שאין חיוב לעסוק במחקר. דבריו נאמרו בהקשר לניתוחי מתים... אך עדיין יש להסתפק, שמא דברי האגרות-משה אמורים לגבי נתוחי מתים, שבזה אנו אוסרים לנוול את המת לדעת איך לרפאות. אבל בנוגע לחובות הציבור, כשהדבר איננו כרוך בחטא, אולי מוטל על הציבור לדאוג שיהיה מי שיחקור וימצא תרופות כדי שידע איך לרפא. כשם שאדם אינו חייב ללמוד לשחות כדי להציל את הטובעים בנהר, אבל הסברא אומרת שהציבור צריך להעמיד מצילים שילמדו כיצד מצילים את הנופלים לנהר וטובעים בו. וכן צריכים למצוא דרכים להעמיד קופת צדקה לפרנס את העניים, ולדאוג שיהיו אנשים שירויחו כדי שיוכלו לתרום למה שהקופה צריכה...." ויעויין עוד מה שהביא הוא בשם חמיו, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב, בספרו נס להתנוסס, סוף סימן סז, עמ' 212- 213, בהקשר לדיני מלחמה (אמנם, יש להעיר כי קיימות מגבלות מובנות ביכולת התכנון כלפי עתיד, כפי שהעיר הרה"ג נפתלי בר-אילן, בספרו הנ"ל, פרק יב, סעיף נז, עמ' 285 – 286 ופרק יג, סעיף סט, עמ' 337 – 339.)
הדברים נאמרו אגב אורחא בשו"ת רעק"א, ח"א, סי' ס, ויעויין עוד במקורות שהביא הרב אברהם שטינברג, במאמרו פעילות בחזית העורף – היבטים הלכתיים קדימויות, סיכון עצמי ופיקוח נפש, אסיא פא-פב, עמ' 5 – 39, סעיף ב ובהרחבה רבה בספר משנת פיקוח נפש (הרה"ג יוסף לורינץ), סימן כז.
הובאו דבריו בספר שולחן-שלמה, סי' שכט, סעיף ב, ומשם אצל ר' יצחק ברט, במאמרו הנ"ל, בעמ' 388, וכפי שהעיר ר' יצחק ברט, זו היתה גם שיטתו של הגאון רבי איסר יהודה אונטרמן (שבט-מיהודה, חלק א, סימן יט, אות ב) ויעויין בהרחבה בספר משנת פקו"נ הנ"ל, שם, להשלכותיה המעשיות של הגדרה זו, ולהשלכה שלטונית (אם כי לא תקציבית), במאמרו של הרה"ג ישעיה שטיינברג, "מבצע שלום הגליל מבחינת ההלכה", אור המזרח לא, חוברת ג-ד (קי-קיא), עמ' 199 - 216, בעמ' 201- 203.
במאמרו הנ"ל, בעמ' 390, ויעויין שם, בעמ' 389, שהגאון רבי אליעזר יהודה וולנדינברג הקשה על דברי הגרש"ז אויערבאך שלשיטתו אין לדבר סוף ונתת תורת כל אחד בידו (שו"ת ציץ אליעזר, ח"ט, סי' יז, אות ב). הסברו הנ"ל של ר' יצחק ברט נועד להשיב על השגה זו.
אהלות, סימן כב, אות לב, ד"ה " בפ"ת סימן שס"ג " (כך נפסק גם בשו"ת בניין ציון, סי' קל"ז וכן כתב גם הגאון רבי איסר יהודה אונטרמן, בספרו שבט מיהודה, שער ראשון, עמ' מט), וכפי שניסח את הדברים הרה"ג אליעזר מלמד, במאמרו "הלכות ניתוחי מתים": "רק במקרה שישנו חשש סביר וקרוב של סכנה, ועל-ידי שנעבור על אחת מהמצוות ישנו סיכוי סביר של הצלה." (המאמר מופיע באתר של ישיבת בית אל ובאתר של ישיבת הר ברכה).
חוות בנימין, סימן יז, אות ה, בהקשר של שחרור מחבלים תמורת שבויים ישראלים, ויעויין עוד בדבריו בספרו עמוד הימיני, סימן יז, עמ' ריב: "כי אם לא נתיר עכשו את המעשה הזה שיש בו משום חלול שבת עכשו יביא הדבר מחר או לאחר זמן לאיבוד נפש, נמצא שפעולה זו של חילול שבת עכשו היא הכרחית בכדי שתוכל לצאת לפועל לאחר זמן הפעולה הנצרכת. ואם לא תיעשה עכשיו הפעולה ברור שזה יגרום פעם לאיבוד נפש. על כן הרי זה בגדר מכשירי פקו"נ שגם הוא הותר.... נמצאנו למדין כלל שגם פקו"נ שעדיין אינו עומד לפנינו לא לגבי רגע זה ולא לאח"כ, אבל ברור לנו שיגיע הדבר לזה בזמן מן הזמנים אנו רואים אותו כאילו הוא כבר לפנינו... ועלינו לעשות הכל כאילו הפקו"נ לפנינו...". (ויעויין עוד במאמרו של הרה"ג יהושע בן מאיר, "תוקפן של הוראות בטיחות בצה"ל ", תחומין ד, בעמ' 248 – 252)
זאת, כמובן, לפי מיטב שיפוטם של מקבלי ההחלטות, המצווים לפעול בתום לב .
כאמור לעיל, בהחלט תיתכן אפשרות של תחזית עתידית מוטעית, אך זו בעייתיות מובנית, שאין דרך לבטלה. אמנם, מן הראוי לזכור תמיד מגבלה זאת ולרסן בכך את האשליה כי יש בידי האדם לשלוט בהתפתחויות עתידיות (ככל שהדבר נוגע לנושאים הנכללים בתפקידי השלטון על-פי ההלכה, שכן בשאר התחומים חל איסור על השלטון לעסוק בהם, ללא קשר למגבלות הידיעה).
מאידך גיסא, ברור שגם מרן הגר"ש ישראלי לא יתיר ללא הגבלה, וכמפורש בדבריו.
כך שמבחינת הגדרתם כמצוה, אין עדיפות לתפקיד אחד על משנהו.
ככל שאכן מדובר בנושא הנכלל בתפקידי השלטון על-פי ההלכה.
יעויין בדברי ר' יצחק ברט, במאמרו הנ"ל, בעמ' 390, שהעמיד על קיומה של הבחנה זו (וכן כתב גם ר' מיכאל אפלבוים, במאמרו הנ"ל על סל התרופות בהלכה). אמנם, במקורות רבים, שחלקם מצוטט בסמוך בפנים, נעשה שימוש במונח "פיקוח נפש ציבורי" ביחס לפיקוח נפש של פרטים רבים .
ויעויין עוד במאמרו הנ"ל של ר' יצחק ברט, בעמ' 390 כי "הסיכון הסטטיסטי לחיי רבים גבוה יותר", שכן ככל שיש יותר אנשים הנוגעים בסכנה יש יותר חשש פקו"נ. ככל הנראה, זו גם כוונת דבריו של מרן הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, בהקשר להיתר לעריכת ניתוחי מתים על מנת להעמיד רופאים לאוכלוסיה בארץ (פסקים וכתבים, כרך ה (יו"ד), סימנים ק"נ ו-קנ"ג – רנ"ד), וכן כתב הגאון רבי שלמה גורן, במאמרו "העבודות בתחנות הכוח בשבת לאור ההלכה", עמ' 318 – 327, בספרו תורת המדינה הנ"ל, בעמ' 322- 324 (בנוסף לשימושו בהגדרה העקרונית של פיקוח נפש ציבורי-כללי, כאמור להלן).
הכוונה לאמור במסכת סנהדרין, כ"ו ע"א: "כדמכריז רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא", ובתוס', שם, ד"ה משרבו, המבארים את הטעם להיתרו זו של רבי ינאי.
בתוך מאמרו "להלכות מדינה", בתוך ספרו צניף מלוכה הנ"ל, עמ' 121 – 130, בעמ' 125, ויעויין במקור הנוסף שהוא מביא משו"ת מהרי"ל דיסקין, קונטרס אחרון אות ל"ד, שרי ינאי התיר גם לעשירים לזרוע בשביעית, אפילו שלא נשקפה להם כל סכנה, כדי שהעניים לא יתביישו, ימנעו משימוש בהיתר ויבואו לידי פיקוח נפש.
כלל ו, סימן ב. תשובה זו תידון להלן, במסגרת הגדרת סדרי עדיפויות תקציביים בין תחומים שיש בהם פיקוח נפש לבין נושאים אחרים. בהקשר הנוכחי, הובאו הדברים רק לצורך הגדרת פיקוח נפש.
שבת, מב ע"א, וכן נפסק להלכה.
בחידושיו על אתר, ולשון דומה מאוד כתב הר"ן בפירושו לרי"ף (דף י"ט ע"א מדפי הרי"ף): "נזקא דרבים כסכנת נפשות חשיב לן".
בחידושיו על אתר לגבי היתר צידת נחש, שהגמרא קישרה אותו להיתר כיבוי הגחלת, וכן הוא בתשובה: "... ועוד אני מסתפק אם התירו צרכי רבים במועד במלאכת אומן יותר מצרכי יחיד אלא בדברים הצריכים לגוף בחפירת בורות שיחין ומערות וכיוצא בהן בהסרת הקוצים מן הדרכים ותיקון הרחובות, שבכל אלה יש בהן צורך רבים לחיותם ולשמור מן הנזקין שאי אפשר לרבים להתבונן בדרכים, ואפילו בשבת התיר לטלטלם הקוץ ברשות הרבים ולהוליכו פחות מארבע אמות ובכרמלית אפילו טובא כדי שלא יזיקו הרבים. ואפילו לכבות גחלת של מתכת ואפילו לרבי יהודה, ולרבי שמעון אפילו גחלת אש, כדגרסינן בפרק כירה..." (שו"ת הרשב"א, ח"ד, סי' שכו)
דברים דומים כתב, בהקשר זהה של פעילות המשטרה בשבת, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך, בשו"ת מנחת שלמה תניינא סימן לז, אות א.
עמוד הימיני, סימן יז, עמ' ריד-רטו. גם הראשון לציון הגאון רבי אליהו בקשי דורון נקט בהגדרה זו, בשו"ת בנין אב, חלק ה, סימן פא, עמ' שסז-שסח, בהקשר לסל התרופות.
במאמרו הנ"ל, בעמ' 124, ויעויין בראייתו שם מדברי הרשב"א, לגבי תיקון דרכים בחול המועד: "יש בהן צורך רבים, לחיותם ולשמור מן הנזיקין, שאי אפשר לרבים להתבונן בדרכים" (שו"ת הרשב"א, ח"ד, סימן שכ"ו). גם כאן, מדובר בסכנה ליחידים מתוך הכלל.
במאמרו "פיקוח נפש בשבת בצבא", בתוך ספר צניף מלוכה הנ"ל, עמ' 131 – 140, בעמ' 136.
ככל הנראה זו גם כוונת דבריו של ר' יצחק ברט, במאמרו הנ"ל, בעמ' 391: "סכנות שאינן קטלניות, שאינן נחשבות לפקו"נ כאשר הן מאיימות על היחיד, עשויות להיחשב לפקו"נ כאשר הן מסכנות את הרבים." ויעויין עוד במקורות הנוספים המובאים שם. (הסבר מרחיק לכת יותר מופיע בדבריו של הרה"ג ברוך גיגי, במאמרו "הקצאת משאבים לאומיים", המופיע באתר של ישיבת הר עציון: "אפשרות נוספת שאכן מסתברת היא, שחלק מהחובה המוטלת על הציבור, היא לאפשר לאזרחים מעבר בטוח ברחובות העיר. לכן, כאשר קיים מכשול באמצע הרחוב היכול לגרום לנזקא דרבים - ישנה פגיעה בשלום הציבור המאפשרת חילול שבת. לפי דברינו, גם אם בפועל לא ימות אף אדם מאותו מכשול, הרי שיש כאן היתר לחלל שבת כדי לאפשר לאזרחים התנהלות תקינה ברשות הרבים!" אולם, אין הסבר זה תואם ללשון רבותינו הראשונים, המשתמשים בביטויים של פיקוח נפש וסכנת נפשות) יצויין, כי הרב יובל שרלו, כתב במאמרו "הכללת תרופות לאיכות-חיים בסל הבריאות", תחומין כח, עמ' 383- 391, בעמ' 388: "יש מרבני דורנו שהגדירו מצבים קלים יותר מייסורים בלתי פוסקים, כחשש פיקוח נפש" גם בהקשר של "הקצאת משאבי בריאות". לתמיכה בכך, מביא הוא, בהערה 31, את דברי הגאון רבי יצחק זילברשטיין בשם חמיו, הגאון רבי יוסף שלום אלישיב: "בנוגע לעדיפות שצריכים לנקוט הרשויות, והשאלה האם לפתח את מחלקת ההשתלות או את מחלקת טיפול נמרץ, הבנתי ממו"ח...שצרכי הציבור גם הם נחשבים לפיקוח נפש. ואמנם מעיקר הדין עלינו להציל את מספר החולים הגדול ביותר ולהשקיע את הממון בטיפול נמרץ ובפגיה, ולא ביחידה להשתלות, אך אי אפשר לסגור או לא לפתח את יחידת ההשתלות משום שצרכי ציבור גם הם נחשבים כ'פיקוח נפש'. ואם תסגר מחלקת ההשתלות, יביא הדבר מורך בלב, ואנשים יסרבו לגור במדינה כזאת, וכמו שנאמר במסכת סנהדרין, שאסור לתלמיד חכם לגור במקום שאין בו רופא, והם ירגישו כאילו הם גרים במדבר. ולכן אף על פי שמחלקת ההשתלות זקוקות לתקציב יותר גדול, ובו היה אפשר לטפל ולהציל נפשות רבות, בכל זאת עצם קיום מחלקה כזו מרגיעה את הציבור, שיודעים שבעת הצורך ניתן כאן להשתיל, וכמוהו כפיקוח נפש." (חשוקי-חמד פסחים סט, ב ד"ה יחיד נמי). אולם, מכיוון שגם במחלקת ההשתלות מדובר בפיקוח נפש ממש, ברמה של סכנת חיים, אין כאן ראיה להגדרת סיכונים אחרים כפיקוח נפש, ואיני יודע מדוע ניסח הגר"י זילברשטיין את דבריו בצורה זו. (כפי שמוכח מלשונו של הגר"י זילברשטיין, אין הוא מצטט את דברי הגרי"ש אלישיב באופן מלולי.) אמנם, קיים מקום אחר, בהקשר דומה, בו מביא הגר"י זילברשטיין את תוכן דברי הגרי"ש אלישיב, כך: "שאם רבים ינזקו מהשארותו של חולה סיעודי, יתכן שהסבל ייחשב כפיקוח נפש לציבור." זאת, על בסיס סוגיית "גחלת של מתכת" הנ"ל. (שיעורי תורה לרופאים, חלק ב, סימן פה, עמ' 144). כאן, לכאורה, מדובר במפורש על סבל לרבים המוגדר כפיקוח נפש, למרות שאין מדובר על סכנת נפשות. אולם, בהמשך הדברים משתמש הגר"י זילברשטיין במונח "סבל" גם בהתייחסו לסכנת נפשות גמורה, כך שאין מדובר בראיה מוחלטת. ויעויין עוד בדברי הגאון רבי איסר יהודה אונטרמן, בספרו שבט מיהודה, שער ראשון, עמ' כד: "יסורים וכאבים לא נחשבים לאונס ולסכנת נפש...", ובמקורות הנוספים, שם, בעמ' רצו ואילך. (יצויין עוד, שעצם הצגת השאלה הראשונה, בנוגע למחלקת ההשתלות, כמוטלת לפתחן של "הרשויות" וכנוגעת ל-"צרכי ציבור", אינה מובנת לי, מפני שהשלטון כלל אינו מופקד על מימון טיפולים רפואיים על-פי ההלכה, מלבד באשר לחולים עניים, כפי שהוכח לעיל. אמנם, ייתכן שהנחת היסוד של השאלה מתבססת על המציאות הקיימת, בה השלטון עוסק בתחום זה בפועל.)
את הדברים מסר הגאון רבי משה מרדכי פרבשטיין במאמרו "גדרי ספק פיקוח נפש - חילול שבת לכל צרכי חולה מסוכן", אסיא נג–נד (תשנ"ד), עמ' 87 ואילך, בעמ' 100. (יצויין, כי לצערנו, ראינו בעינינו כמה וכמה "מנהיגים" שאכן אינם אחראים למעשיהם, ומסכנים את עמם הרבה יותר מכך, ושומר פתאים ה' והוא יצילנו.) לדוגמאות נוספות לפיקוח נפש ברמה הציבורית, יעויין בדברי הגאון רבי משה צבי נריה, במאמרו "קונטרס הויכוח (הלכות שבת והליכות המדינה)", בתוך ספרו צניף מלוכה הנ"ל, עמ' 299 – 323.
על התייחסות הגרש"ז אויערבאך לסכנות אלו כפיקוח נפש, יעויין בתשובתו של הרב מרדכי הלפרין, אסיא מב-מג (יא, ב-ג) ניסן תשמ״ז, עמ' 49 – 51, תשובה ב, שנכתבה על-פי הנחיותיו המדוייקות של הגרשז"א.
ויעויין בסיכומו הנאה של הרב חיים נבון, במאמרו "הלכות מדינה כתחום עצמאי": "כאן לכאורה העיקרון אינו שלגבי השוליים של הציבור המצב יגיע לידי פיקוח נפש, בדומה למקרים שהזכיר הרב ישראלי. אם יש סכנת מלחמה, הסיכון נוגע לכל הציבור, ולא רק למקרי-קצה בעייתיים. הגרש"ז לכאורה מעלה נקודה אחרת במקצת: כשמדובר בסכנה הנוגעת לציבור כולו, אין לקחת סיכונים. הרב ישראלי התייחס למקרה שהסכנה מאיימת על יחיד, אך ההסתברות שיהיה יחיד שייפגע היא כמעט ודאית, כאשר הסכנה נוגעת לציבור גדול. הרב אוירבך התייחס למקרה שהסכנה מאיימת על הציבור כגוף אחד." על השלכות הלכתיות מעשיות של ההבחנה בין פיקוח נפש של יחידים, ואפילו הם רבים, לבין סיכון לעצם קיומה של המדינה, בהקשר נוסף, יעויין בדברי מרן הגאון רבי אברהם אלקנה כהנא שפירא, במאמר "החזרת שטחי ארץ ישראל (שיחה)" הנ"ל.