אמנם לדעת הרמב"ם מוכרחים לומר לענ"ד שהרבה הלכות דאורייתא, ולאו דווקא מקרים מחודשים ובודדים, חודשו בידי התנאים והאמוראים (או שכלל לא נהגו קודם לכן, או שקודם נהגו אחרת), וכפי שהסברתי באשכול שצויין. באופן כזה, כאשר בית הדין הגדול מחדש דין דאורייתא מכח דרשה (בי"ג מידות, או מיתר וחסר וכו'), או אפילו משנה דין שדרש בית דין קדום להם (כמתואר ברמב"ם ממרים ב,א) אכן מדובר בפסיקה מכוננת כלשונו של רנ"ש ומסתבר לכאורה(*) שלא יחייבו חטאת מי שנהג לפני חידושם על פי הדרשה הקדומה, שכל זה בכלל אין לך אלא בית דין שבימיך (אבל צריך לחפש אם יש מי שכתב בזה להדיא). חידוש או שינוי של הדרשה כנ"ל אינו בכלל טעות, לענ"ד (אם כי אולי הרמב"ם יסבור שזו טעות, וכך משמע מדבריו לגבי שכל כיהושע ופנחס, ועדיין אינה ומה טעות בשיקול הדעת לטעות ממש).
דבריך סותרים מראשם לסופם. אם אתה מודה שהרמב"ם רואה חידוש דרשה כטעות של הדורות הקודמים, הרי לא מתקבל על הדעת לומר שהרמב"ם סבר שכל חידוש דרשה הוא מחלוקת על כל הדורות הקודמים עד משה רבינו!!
סכינא חריפא כתב:ברזילי כתב:
טעות של ביה"ד הגדול פירושה הוראה שאינה בכלל סמכותם, כמו הוראה כנגד המציאות, כנגד הלכה המסורה מסיני, או כנגד גזרות ותקנות שפשטו בכל ישראל ואין בית הדין גדול מחברו, וכדומה. ולדידן, שאין לנו בית דין היכול לחוקק ולחדש דרשות(**) כל הוראה שייכת בה טעות.
זה נכון שכל מסכת הוריות עוסקת דוקא בטעות בדבר משנה וכמ"ש החזו"א
החזו"א כותב א"ז רק בדרך אפשר. בכל אופן אין דבריכם מכוונים, כי דבריו של ברזילי מתייחסים לחידוש דרשה ולכן הוא סובר שהיום שייכת רק הוראת טעות ולא הוראת חידוש, ודברי החזו"א מתייחסים להבדל בין טעה בדבר משנה לטעה בשיקול הדעת, ששייך גם היום.
סכינא חריפא כתב:ר' צופר
א. אני חוזר לנושא שהתווכחנו, הגמ' אומרת אלו ואלו דברי אלקים חיים, אם מבינים זאת באופן רידיקלי ומוחלט [וכמו שנרא' בריטב"א] שדבר השם עצמו יכול להתקיים בב' האפשרויות האלו מצד עצמו, אז נכון שגם כאשר החכם עצמו חזר בו יתכן שמקודם היתה דעתו כאפשרות הא' ואח"כ כאפשרות השניה, אבל לענין הדיון כאן האם בפועל כלפי פסיקת ההלכה ישנם כאן ב' דרכים מקבילים בעבודת ה' שאינם סותרים [ולדוגמא מה שרצו לומר באשכול השני שקישרתי אליו שאין דין אשלד"ע בכה"ג שהמשלח והשליח סוברים שמותר או לענין חיוב קרבן בהוריות] זה לא שייך בחכם א' שחזר בו.
ב. את הקרן אורה שהבאתי ראית?
א. לא ברור לי שהריטב"א מתכוון לזה. לפי איך שאתה מסביר את דברי הריטב"א יוצא משהו מוזר מאד- בעצם, כל החכמים שמכריעים בשאלות הלכתיות בעצם טועים, כי הם לא רואים את כל המ"ט פנים להיתר ולאיסור. כשיבוא איזה מטא-חכם שרואה את כל סברות החולקים "מלמעלה", הוא באמת יבין שאין כל דרך להכריע!
אני חושב שהריטב"א רק מתכוון לומר שכל דבר יש צד בהלכה, אבל ברור שחייבת להיות איזו אמת הלכתית שכל צד טוען שהיא אצלו. אחרת מה הויכוח, הרי כולם צודקים!
ב. ראיתי, ועל פניו זה נראה כדבריך, אבל צריך לעיין כי הוא לא ברור כל כך. אפשר להטריח אותך לחפש משהו יותר מפורש?