לסמוך על רוב שכלפי שמיא ידוע שיש איסור

[תוכן]

כתבתי שהרמב"ם פוסק כדעת יחיד בגמרא, אבל לא ידוע לי על פוסקים אחרים שחולקים עליו.

[מי שאמר]

אלא על היתר בספק דאו' למ"ד שספק דאו' מותר מדאו'.

ראה מה שכתב בשערי ישר שער הספיקות פרק ז
אמנם עפ"י המתבאר בדברינו דאף היכא שהתירה התורה להדיא את הספיקות לא נתהפך האיסור להיתר ורק אמרה תורה שרשאי האדם לעשות כן להכניס עצמו לספק מכשול אף שאם יפגע באיסור יהיה עליו עונש קצת, לפי"ז בכל האיסורין שלא נתפרש דין הספיקות בתורה לא לאיסור ולא להיתר ודאי ראוי לכל אדם לחוש לנפשו לפרוש מן הספק כמו בספק סכנה כמו שהבאנו לעיל בפ"ש סוגיית הש"ס דחולין לענין זאב שנטל בני מעיים ואף שלא הזהירה תורה ע"ז ביחוד לחוש שמא יכשל באיסור השכל גוזר כן כמו שכל אדם שומר עצמו מכל ספק פגע גם בלעדי אזהרת התורה
http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?26876&&page=32

[יורה_דעות]

רבן שמעון מדבר כאן על מקרה של ספק שאין רוב או חזקה, אלא על המצב של ספק דאוריתא לשיטת הרמב"ם דמדאוריתא הוא לקולא. וע"ז אמר שלא שההיתר הוא שאין מה לחשוש, אלא שמותר לאדם 'לקחת סיכון' אבל בודאי גם מן התורה ראוי לפרוש, ולכן קראו לזה שמדאוריתא מותר.

[מי שאמר]

הנידון כאן הוא על העיקרון - האם יתכן כדבר הזה שהתורה מתירה לי לאכול דבר מה, אם זה מכח ספק, אם זה מכוח רוב, אם זה מפני הוראת בי"ד, ואף על פי כן אצטרך כפרה, במידה ועלה בידו מן הטריפה.
שהרי נהג כפי שהתורה ציוותה עליו ומדוע שיצטרך כפרה.
ומדברי רב שמעון מבואר להדיא שאמנם התירה לו תורה לקחת סיכון ולאכול במקום הספק ואף על פי כן אם האמת היא שעלה בידו מן הטריפה הרי הוא צריך כפרה.

שוב, אין אנו דנים כאן אם רוב הוא דבר המכריע או עניין של הנהגה הנידון כאן הוא כנ"ל הייתכן שאני עושה כפי שהתורה אומרת ואף על פי כן אני צריך כפרה – כפרה על מה והרי עשיתי כפי שאמרה לי התורה לעשות – והתורה התירה לי לקחת סיכון.

[פנימי]

עיינתי שם בשערי יושר, ויש שם משמעות שהוא דיבר רק בספק דאו' לדעת הרמב"ם ולא ברוב, והוא רוצה לומר שזה גופא מה שהגמרא הוצרכה להביא רוב שביל להתיר - כדי שלא יהיה חשש גם אם כלפי שמיא שיש איסור.
וצ"ע.

[בברכה המשולשת]

לא ראיתי בכל האשכול אם הוזכרה סוגיית "השתא בהמתן של צדיקים" וכו'.
(ובזכרוני שיש על כך מאמר בקובץ הכי אתמר ב, מצוי באוצר)

[מי שאמר]

עיינתי שם בשערי יושר, ויש שם משמעות שהוא דיבר רק בספק דאו' לדעת הרמב"ם ולא ברוב, והוא רוצה לומר שזה גופא מה שהגמרא הוצרכה להביא רוב שביל להתיר - כדי שלא יהיה חשש גם אם כלפי שמיא שיש איסור.
וצ"ע.

ראה תחילת פרק ד'
ועדיין לא נתיישבה דעתי בכל דיני הספיקות, כיון שבארנו והוכחנו דעצם האיסור לא נפקע איך אפשר שיתירו חכמים או התורה לאדם לעשות ספק איסור בספק השקול ולהניהו ביד המקרה להכשל נגד רצון רחמנא וגם ליפול עוד בעונש בידי שמים או על ידי בי"ד

ובכל אופן מדברי השערי ישר מבואר להדיא שאכן יתכן שהתורה תתיר לעשות דבר מה ואף על פי כן יצטרך כפרה למרות שלא עשה נגד התורה.

ואם כדבריך שר"ש בהמשך כותב שם שהאוכל מכח רוב אין צריך כפרה גם אם בשמים יודעים שאוכל מן המיעוט הטריפה הרי לך תשובה מפורשת לשאלה שעל זה פתחת את האשכול. - שזה גופא חידשה התורה לדעת הרמב"ם בדין רוב שגם אם יעלה בידו מן המיעוט הטריפה שאינו צריך כפרה. שלא כמו אצל ספק שאם עולה בידו מן הטריפה צריך כפרה.

[סגי נהור]

הנידון כאן הוא על העיקרון - האם יתכן כדבר הזה שהתורה מתירה לי לאכול דבר מה, אם זה מכח ספק, אם זה מכוח רוב, אם זה מפני הוראת בי"ד, ואף על פי כן אצטרך כפרה, במידה ועלה בידו מן הטריפה.

האם השאלה היא רק על הכפרה? לכאורה יש לשאול גם על עצם האיסור. ממזר שנולד מביאה אסורה, אלא שהותר לפי כללי התורה כי אמו אינה נאמנת - האם הוא עדיין ממזר, או שאינו ממזר לאחר שהתירתו התורה?

[מי שאמר]

לכאו' מדוע שלא יהא ממזר וכדומה. אלא אם כן כוונתך להיכנס לעצם הדיון אם מה שאמרה תורה הלך אחר הרוב נחשב כהכרעה והמיעוט כביכול מתבטל וכו' וכמדומני שבשערי ישר כותב שגם רוב זה רק סוג של הנהגה.

מה ששאל פנימי זוהי שאלה מסוג אחר.

האם יתכן שאצטרך כפרה בשעה שלא עשיתי מאומה נגד התורה. כלומר, התורה היא זו שאמרה לי לסמוך על הרוב, מה יקרה עם עלה בידי טריפה מן המיעוט, האם שייך לומר שאני צריך כפרה. שהרי לא עשיתי בניגוד לתורה. וזה לא משנה אם רוב הוי הכרעה אם הנהגה וכדומה.

ועל זה הביא תוכן ראיה מזה ששאל בי"ד ואעפ"כ חייב חטאת וכו' ואני כתבתי ממה שפירש בשערי ישר בדברי הרמב"ם שסובר ספק מותר מן התורה. כי מן התורה מותר לי לאכול מן הספק ואף על פי כן אם האמת הוא שאכלתי מן הטריפה הרי צריך כפרה.

[יורה_דעות]

הנידון כאן הוא על העיקרון - האם יתכן כדבר הזה שהתורה מתירה לי לאכול דבר מה, אם זה מכח ספק, אם זה מכוח רוב, אם זה מפני הוראת בי"ד, ואף על פי כן אצטרך כפרה, במידה ועלה בידו מן הטריפה.
שהרי נהג כפי שהתורה ציוותה עליו ומדוע שיצטרך כפרה.
ומדברי רב שמעון מבואר להדיא שאמנם התירה לו תורה לקחת סיכון ולאכול במקום הספק ואף על פי כן אם האמת היא שעלה בידו מן הטריפה הרי הוא צריך כפרה.

שוב, אין אנו דנים כאן אם רוב הוא דבר המכריע או עניין של הנהגה הנידון כאן הוא כנ"ל הייתכן שאני עושה כפי שהתורה אומרת ואף על פי כן אני צריך כפרה – כפרה על מה והרי עשיתי כפי שאמרה לי התורה לעשות – והתורה התירה לי לקחת סיכון.

אם ייתכן במקרה של ספק זה אומר שכך הוא גם במקרה של רוב? והרי הנדון היה היכן שיש רוב ולא היכן שיש ספק?

[יורה_דעות]

אם משכח"ל שדבר לא יהיה אסור אבל אם התברר שיש איסור צריך כפרה, זה אומר שכל מה שלא אסור יכול להיות שיצטרך עליו כפרה?
יש בגמ' בכריתות סלקא דעתך שדבר לא יהיה אסור אבל ילקו עליו, האם מכאן נלמד לכל מקום שכל מה שמותר אולי ילקו עליו?

[אפרקסתא דעניא]

לגבי ביטול ברוב כתבתי פעם:

נ"ל דיש חילוק בין ביטול ברוב של מין במינו לבין ביטול ברוב של מין בשאינו מינו, דביטול במינו, בין בלח ובין ביבש, יסודו הוא בדין אחרי רבים להטות ומהותו הוא שהאיסור מקבל את דינו של הרוב שהוא היתר, וא"כ הביטול הוא ביטול דיני ולא ביטול מציאותי, משא"כ ביטול מין בשאינו מינו בלח בלח, יסודו הוא מדין ביטול מציאותו, דכיוון שנתערב בתערובת אחרת ואינו ניכר בה, הרי בטלה מציאותו מן העולם, ולכן האיסור כמאן דליתא ומותר. ולפ"ז יסוד הביטול בכה"ג אינו ביטול דיני אלא ביטול מציאותי, דמציאות האיסור בטלה מן העולם. (ויש לדון בביטול מין בשא"מ ביבש, ובאופן שלא שוו בטעמא אלא שוו במראיהם, וכאן הרי אינו מעורב במציאות בתוך השא"מ אלא שאין הוא ניכר לנו וליכא קפילא שיטעם כל החתיכות או לא סמכי' עליו כדאי' צ"ח א' בהג"ה, וכאן לכאו' ביטולו הוא ג"כ ביטול הלכתי דאחרי רבים להטות והאיסור מקבל דינו של ההיתר. אמנם בדברים הנבללים נראה דיש כאן גם ביטול מציאותי וגם ביטול דיני ואכמ"ל בזה).

שו"ר בט"ז ק"א סקי"ב בשם רמ"א, דדין דשיל"מ דאינו בטל מדרבנן הוא דווקא במב"מ, אך במין בשא"מ בטל, וטעמו "שכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקרא על דבר האסור אלא ע"ש הדבר שנתערב בו, והוה כמי שאין לו מתירין", ונראה דהן הן הדברים שנת"ל, דהיתר מב"מ הוא הלכתי בלבד ולכן החמירו רבנן דאין לסמוך על הביטול ברוב כשיל"מ, אך בשא"מ ביטולו הוא משום שבטלה מציאותו מן העולם, ובכה"ג לא החמירו רבנן בדשיל"מ, דהא סוף סוף הביטול הוא מציאות שנעשתה ואין מקום להחמיר בזה, עיי"ש.

ועוד הביא שם דעת האו"ה דדין בריה וחהר"ל דאינן בטילים הוא ג"כ דווקא במב"מ ולא בשא"מ, ונראה דהטעם כנ"ל, דכיון שביטולם מציאותי לא שייך להחמיר בזה בבריה שנאבדה בתערובת ובחהר"ל שנאבדה בין חהר"ל אחרות (אמנם בחהר"ל צ"ע דהאופן למבשא"מ הוא כדכ' הש"ך ק"ט סק"ח, ששחטו כמה מיני עופות ואח"כ נודע שא' מהן נשחט שלא כדין ולא ידוע איזה, וא"כ הוי לכאו' כתערובת יבש ביבש דאין כאן ביטול מציאותי אלא דיני בלבד, וצ"ע).

[ולפ"ז כל הנידון האם הביטול בגברא או בחפצא אינו אלא בדברים שביטולם הוא מדין אחרי רבים להטות, אך בדברים שביטולם הוא משום היעלמותם המציאותי, בזה אין כאן דין היתר, אלא שאינם אוסרים את התערובת, וזה אינו דין אלא מציאות בחפצא של התערובת שלא נאסרה].

ולפ"ז נראה לדון בדין חוזר וניעור, דהנה כתב הש"ך צ"ט סקי"א דבעצם הרי אין יסוד לדין חו"נ, דהרי האיסור כבר נתבטל ומה שייך להעירו, ומביא שכן דעת הראב"ד, בין במינו ובין בשא"מ, ומביא שחלקו עליו חלק מן הראשונים משום דבשאינו מינו חוזר הטעם ונרגש, ומסיק דאף להדעות המחמירות גם במין במינו זהו גזירה אטו מבשא"מ, אך מעיקר הדין אין שייך זה אלא במבשא"מ. (אמנם עיי' בבדי השולחן שהביא דעת חזו"א דכל חו"נ אף במב"מ הוא דאו', ויל"ע בדבריו).

ונראה כוונתם דהנה יש להבין דין חו"נ בשני אופנים, האחת דבעצם אין הכוונה דהאיסור שנתבטל חוזר וניעור, אלא שמכיוון שנוסף עתה איסור שא"מ בכמות של פחות מא' בס', והייתה צריכה להתבטל בתערובת, אלא שכיוון שהטעם שלה מורגש למעשה בתערובת שהרי יש בה מן האיסור שנתבטל ששווה בטעמו למה שהתווסף, א"כ אין התוספת מתבטלת בתערובת כיוון שטעמה נרגש, ולכן אוסרת את הכל. ולפ"ז שיעור האיסור בתערובת הוא פחות מס' ואעפ"כ אוסרת דטכ"ע דאו' והרי יש כאן טעם האיסור (ולא אמרי' דטעם המורכב מאיסור והיתר אינו אוסר).

אמנם קשה לפרש כן, דלפ"ז אין האיסור שהתבטל ניעור ואוסר, אלא רק גורם לתוספת שלא להתבטל בתערובת, ולשון חוזר וניעור לא משמע כן.

ואשר י"ל בזה, דאף האיסור שנתבטל חוזר וניעור בתערובת, שהרי עסקי' במין בשא"מ, ונת"ל דביטולו אינו ביטול הלכתי שחל עליו דין היתר, אלא ביטול מציאותי, דנחשב כאינו בעולם מכיוון שאינו נרגש בתערובת, ולפ"ז בנפלה חתיכה נוספת מן האיסור הרי חוזר ונרגש גם טעמו של האיסור הקודם, והרי הוא לא הותר מעולם אלא שלא אסר כי כביכול לא היה כאן, ועכשיו שהוא מורגש הרי הוא כאן לפנינו, והוכר האיסור וחוזר לאיסורו שלא הותר מעולם. שו"מ כן להדיא בב"י קט ד"ה וכתב-עוד-אע"פ בשם הרא"ש, והוא לשיטתו דמותר לאכול שלשתן יחד כמבואר שם להדיא בב"י ד"ה וא"א-הרא"ש.
אמנם במין במינו אף אם נפלה חתיכה נוספת לא שייך בזה חו"נ מה"ת, כיוון שביטולו הוא הלכתי ואחר שהותר הרי נהיה חפצא דהיתרא ומה שייך שיאסור בתוספת איסור חדש. ולכן כ' הש"ך דאם הוא אוסר זה רק גזירה אטו שא"מ.

[דניאל]

הרב אפרקסתא דעניא,
יישר כחך על הדברים המחכימים.

לעניין החילוק בין מב"מ למבשא"מ דומני שכבר קדמוך קמאי דקמך ודייקו מלשון הרמב"ם שכתב שיבטל בעוצם מיעוטו. אמנם הנידונים אשר יצא מר לדון מכח זה לענ"ד אינם מוכרחים כאשר דאי תמצא ידך לחלק בקל ולא צריכת לי ולמטלעתי.

ואשר דן כבודו בעניין חוזר וניעור לפי זכרוני העלוב הגר"א וסרמן כתב דסיבת האיסור או הטומאה נשאר ורק הדין איסור נתבטל או בדומה לזה. שמא ימצא מאן מבני מדרשא את דבריו ויעלם לנו.
לכאורה אפשר גם לומר סברא שהביטול חל על התערובת ככלל ולא על החתיכה האסורה בפרט שהרי אם יכירוה ודאי חוזרת לאיסור ורק מה שמותר לאכול הכל משום שנחשב הכל כתערובת אחת ואין דנים על כל חתיכה וחתיכה בפ"ע ואפשר לומר סברא זו בין במב"מ ובין במבשא"מ.

[אמסטרדם]

יצוין לדברי ר' צדוק.

[סכינא חריפא]

לא אמרה ר' שמעון מעולם. ואי איכא ממ"נ מותר ג"כ מן התורה ואסור מדרבנן והם הם ב' שבילים.
ולענין עדים פסולים באשה אי מהימן לי' כבי תרי יחוש ואי לא אין ענין לחוש ואסור לו לחוש דמשועבד לה ולגרש בע"כ א"א

דברי הרב יורה_דעות דלא כתוס' כתובות דף כ"ז וז"ל אם נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורות. לא שיאכלם אדם אחד דאם כן יאכל ודאי טומאה דהכי אמרינן בשבועות בפ"ב (דף יט.) הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס חייב דטמא הוא ממה נפשך, וע"ש במהרש"ל.

וע"ע במשנה למלך פי"ט מהל' שאר אה"ט ה"ב וז"ל עוד כתבו התוספות בפ"ב דכתובות דהא דאמרינן דאם נשאל כל אחד בפ"ע דטהורות לא שיאכלם אדם אחד דא"כ יאכל ודאי טומאה וכדאמרינן בפרק שני דשבועות הלך בראשון ולא נכנס בב' ונכנס חייב דטמא הוא ממה נפשך ע"כ. ואי טעמם הוא משום איסורא דאסור לאכול קדשים שנטמאו נראה שדין זה במחלוקת הוא שנוי דלדברי האומרים דחתיכה של איסור דנתבטלה ברוב דשרי לאדם אחד לאוכלם אע"פ שודאי אוכל איסור הוא הדין הכא כיון דמן הדין כולם טהורות. ואפשר דהתוספות אזלי לשיטתם דס"ל גבי תערובת איסור דאסור לאדם אחד לאוכלם וכמו שנתבאר בטור י"ד סי' ק"ט ועיין במ"ש מרן בסימן ק"י על מ"ש הטור או שאוכלם כולם אדם אחד אסור אפילו בזה אחר זה ונסתפק שם מרן בדין זה ואפשר דיש סיוע לדברי הטור מדברי התוספות הללו. עכ"ל, ובחידושינו הארכנו דמה ענין ביטול ברוב להנהגת חזקה ואכמ"ל.

[יורה_דעות]

ידידי היקר. ב' שבילין נאמר על שני אנשים שבאים לישאל בבת אחת, וע"ז אמרו התו' והר"ש ושא"ר דהוא מדרבנן, ומן התורה טהורין שניהם אף דודאי אחד מהם עבר על טומאה. כיון שיש חזקה. ומה שבאיש אחד כמובן טמא הוא משום שאין חזקה כי ממ"נ הוא טמא. וחזקה שייכת רק בספק. (אני מקוה שלא שאלת אם מותר לעבור על איסור היכן שהוא ודאי עובר ואין חזקה להתירו). ולכן גם אין שום קשר לבין השמשות שאין בו שום חזקה (כי עשוי להשתנות) ולכן העושה מלאכה בבית השמשות הוא בספק, וכשעשה בשניהם ממ"נ עשה מלאכה, אם כי לענין חטאת צ"ע כי כל מעשה מצד עצמו נעשה בזמן ספקי.
ולענינינו כשיש חזקה או רוב הדבר מותר לכתחלה וכולנו עושים זאת תמיד. ורק היכן שיש דברים הניכרים או מהימן כבי תרי וכו' יש לדון אם מותר לחוש (כי רבינו תורת האשם וכן סולת למנחה (עו' ח') סברי שיש בזה יוהרא וחוצפה לחוש מה שהתירו חכמים, ומסתמך על האו"ה נז' דמצוה לאכול מזה. ולענין ביטול ברוב ידועים דברי הבני יששכר שיש ענין לאכלו לתקן הניצוצות)

ולכן מה שהבאת מתו' כתו' ג"כ לא שייך לנושא, כי כשאוכל את אותן הטהרות לא שייך חזקה כי חזקה אינה אלא בספק וכאן יש ממ"נ על אותה חתיכה, משא"כ בבאים לישאל בב"א אין ממ"נ, דאין זה אותו אדם, ולכן זה רק מדרבנן.

[סכינא חריפא]

ידידי היקר. ב' שבילין נאמר על שני אנשים שבאים לישאל בבת אחת, וע"ז אמרו התו' והר"ש ושא"ר דהוא מדרבנן, ומן התורה טהורין שניהם אף דודאי אחד מהם עבר על טומאה. כיון שיש חזקה. ומה שבאיש אחד כמובן טמא הוא משום שאין חזקה כי ממ"נ הוא טמא. וחזקה שייכת רק בספק. (אני מקוה שלא שאלת אם מותר לעבור על איסור היכן שהוא ודאי עובר ואין חזקה להתירו). ולכן גם אין שום קשר לבין השמשות שאין בו שום חזקה (כי עשוי להשתנות) ולכן העושה מלאכה בבית השמשות הוא בספק, וכשעשה בשניהם ממ"נ עשה מלאכה, אם כי לענין חטאת צ"ע כי כל מעשה מצד עצמו נעשה בזמן ספקי.
ולענינינו כשיש חזקה או רוב הדבר מותר לכתחלה וכולנו עושים זאת תמיד. ורק היכן שיש דברים הניכרים או מהימן כבי תרי וכו' יש לדון אם מותר לחוש (כי רבינו תורת האשם וכן סולת למנחה (עו' ח') סברי שיש בזה יוהרא וחוצפה לחוש מה שהתירו חכמים, ומסתמך על האו"ה נז' דמצוה לאכול מזה. ולענין ביטול ברוב ידועים דברי הבני יששכר שיש ענין לאכלו לתקן הניצוצות)

ולכן מה שהבאת מתו' כתו' ג"כ לא שייך לנושא, כי כשאוכל את אותן הטהרות לא שייך חזקה כי חזקה אינה אלא בספק וכאן יש ממ"נ על אותה חתיכה, משא"כ בבאים לישאל בב"א אין ממ"נ, דאין זה אותו אדם, ולכן זה רק מדרבנן.

איזה ממנ"פ? אין כאן חתיכה אחת שעובר איסור באכילתה שהרי כל חתיכה וחתיכה יכול לאכול מצ"ע שיש עליה חזקה, ע"ז בדיוק התווכח כת"ר.
אולי לא הבנתי ועם כת"ר הסליחה שהרגזתיו לעלות מקברו.

[חשבונות רבים]

לפענד"נ דיש ראיה מדברי המשל"מ לדברי הרב יו"ד כי המשל"מ מדמה ממנ"פ דב' שבילים וב' חתיכות לאותו אדם לההיא דביטול ברוב.

[ידידיה]

מי כאן לא שתה - אכל מאכלי חלב.

ומה מספר הפרות שמהם נחלב מה שאכלתי?

והרי יש X אחוז טריפות, ורק משום רוב כשירות אנו אוכלים חלב (יש בשערי יושר הסבר מדוע עדיין סומכים על רוב לגבי החלב, למרות שיותר ממחצית הבהמות בסופו של דבר אינן מוגדרות כשירות, אך זה לא עניינינו כאן),

וכי אין אנו חוששים שסוף סוף במשך שנים נאכל ח"ו מן המיעוט?


אלא מאי, התורה התירה ואמרה לא לחשוש.

ולענ"ד, מכאן ואילך, לחשוב שיש איזו סירכה במי שנהג כשורה הרי זה בכלל "וכי חשיד" וכו'.

[בברכה המשולשת]

יש תשובה של המשנ"ה על חלב בזמנינו

[סכינא חריפא]

מי כאן לא שתה - אכל מאכלי חלב.

ומה מספר הפרות שמהם נחלב מה שאכלתי?

והרי יש X אחוז טריפות, ורק משום רוב כשירות אנו אוכלים חלב (יש בשערי יושר הסבר מדוע עדיין סומכים על רוב לגבי החלב, למרות שיותר ממחצית הבהמות בסופו של דבר אינן מוגדרות כשירות, אך זה לא עניינינו כאן),

וכי אין אנו חוששים שסוף סוף במשך שנים נאכל ח"ו מן המיעוט?


אלא מאי, התורה התירה ואמרה לא לחשוש.

ולענ"ד, מכאן ואילך, לחשוב שיש איזו סירכה במי שנהג כשורה הרי זה בכלל "וכי חשיד" וכו'.

יש לחלק בין וודאות שחלה ע"י סטטיסטיקה, לבין ודאות שחלה ע"י חתיכת היתר ואיסור מעורבים שלכ"א בפנ"ע יש הנהגה להיתר אבל כשדנים על שניהם ביחד א"א להתיר ואפילו בזא"ז.

ואמנם אם כוונת מעכ"ת להוכיח מזה שאין עוון כלל בדבר שהותר עפ"י הנהגה [ולא נתברר אח"כ האיסור, דבכה"ג בטלה כח ההנהגה למפרע] אז אכן דבריו אמיתיים ונכונים.

[ידידיה]

ואמנם אם כוונת מעכ"ת להוכיח מזה שאין עוון כלל בדבר שהותר עפ"י הנהגה [ולא נתברר אח"כ האיסור, דבכה"ג בטלה כח ההנהגה למפרע] אז אכן דבריו אמיתיים ונכונים.

אכן כן, העניין הנדון הוא: "לסמוך על רוב שכלפי שמיא ידוע שיש איסור".

[קראקובער]

לכאורה אפשר להביא קצת ראיה דלא כרבי שמעון מסוגיא בקידושין הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת - היכן טובת ימיו של זה? והיכן אריכות ימיו של זה?

ולדברי הרש"ש מגרודנא אולי מדובר בגוזלות טריפה וכלפי שמיא לא קיים את המצווה?!

[שערי חכמה]

מי כאן לא שתה - אכל מאכלי חלב.
ומה מספר הפרות שמהם נחלב מה שאכלתי?
והרי יש X אחוז טריפות, ורק משום רוב כשירות אנו אוכלים חלב

שאלה זו אינה נוגעת למעשה, כיון שהחלב שלנו מתבטל ברפת ובמחלבה ברוב כשרות.
אך השאלה כשלעצמה נכונה במי ששותה חלב מפרה בודדת, ופשוט יותר - בכל מי שאוכל בשר, והרי אין בודקים י"ח טריפות, ובודאי אחד לכמה עגלים הוא טריפה, וכמעט כל אדם שאוכל בשר אכל בימי חייו בשר מבהמה כזאת, ולא חיישינן לזה כלל.