אגב אציג איזה דיוקים שיש עימי בפסקא זו ואפשר שיהיה לתועלת.
ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה (כעת ההרחבה למשפט המפתח)
כי מה הם חיי האדם בעולם הזה?, או (במילים אחרות) מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה? (הרי, כאמור בכתוב) " ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבם עמל ואון" (תהלים צ), (וה'עמל והאון' הם) בכמה מיני צער, וחלאים, ומכאובים, וטרדות, ואחר כל זאת, המות. (ובקושי) אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמיתית (מקביל ל'שמח ושליו ממש' דלעיל). וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם.
ולא עוד אלא שאם (עדיין יטען הטוען, אולי כטענת ברזילי, ש) תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה, (הרי) לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה כל כך חשובה ועליונה שתהיה גדולה יותר מן המלאכים עצמם, כל שכן (מה'כל שכן' הזה, שאינו ברור 'כל שכן' ממה או ממי, - רציתי לדייק שהטיעון מתחילה מתייחס אל האדם על שני מרכיביו, ה'גוף' וה'נפש', ועד כאן דיבר על תלאות ה'גוף' בעוה"ז, ומכאן ממשיך את הטיעון על תלאות הנפש ) שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם. והוא מה שלמדונו זכרונם לברכה במדרש קהלת, זו לשונם (קהלת רבה ו): וגם הנפש לא תמלא, משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך - כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים.
וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ד):'על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד'. (ולפי האמור לעיל אתי שפיר שלא המשיך ב'ועל כרחך אתה חי' שאיתא שם במשנה, כי כאן הוא מביא סימוכין דווקא לתלאות הנפש, וע"כ אתה חי מתייחס לתלאות הגוף) כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל אלא אדרבא מואסת בו. אם כן ודאי לא היה בורא הבורא יתברך בריאה לתכלית שהוא נגד חוקה ונמאס ממנה. אלא בריאתו של האדם, למצבו בעולם הבא היא. ועל כן ניתנה בו נשמה זאת, כי לה ראוי לעבוד, ובה יוכל האדם לקבל השכר במקומו וזמנו, שלא יהיה דבר נמאס אל נשמתו כעולם הזה, אלא אדרבא נאהב ונחמד ממנה, וזה פשוט.
אחרת לא הצלחתי להבין את ה'כל שכן', וכן מאמרי חז"ל שהביא לא תמכו בטיעון של החיים הלא מי יודע מה שפתח בו. יגיבו החכמים דפה אם יש משהו בדברי.